 |
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חיים יבין עשה מעשה. הוא יצא עם מצלמה לראות את מוראות הארץ הגדולה הזאת - ארץ ישראל השלמה, שאם רק תמשיך ותהיה גדולה, היא לא תהיה ישראל. היא תהפוך לפלשתין הגדולה.
לא, קוראות וקוראים יקרים, אין שום ויכוח בין "שמאל" ל"ימין". אלה הבלים. זה ויכוח שמתאים רק לאותו קומץ כפול, קצת מימין, שהורס אותנו מבפנים, קצת משמאל, שהורס אותנו מבחוץ, שהוויכוח הזה מבליט אותו ומשרת אותו. הרי דעתם של ראשי המתנחלים אינה שונה מדעתם של גדולי הפנאטים של השמאל. אלה ואלה רוצים כאן מדינה גדולה אחת. נכון שהראשונים רוצים שזו תהיה מדינה יהודית ולא דמוקרטית, והאחרונים רוצים שזו תהיה מדינה דמוקרטית ולא יהודית. אלא שבעניין העיקרי, שיכריע את גורלנו, הם יותר מאוחדים מאשר מפולגים. הם רוצים מדינה אחת גדולה.
כך שהעליהום של ראשי המתנחלים על חיים יבין הוא זיוף גדול. הבחירה האמיתית איננה בין ישראל הגדולה לישראל הקטנה אלא בין פלשתין הגדולה לבין ישראל הקטנה. יבין תומך בישראל. כמוהו גם רבים,
אולי רוב, ממצביעי הליכוד, בחזית משותפת שמגעת עד לאמצע מרצ. בשולי מרצ ובשולי הליכוד יש תומכים ברעיון של מדינה גדולה וזכות השיבה. משמאל מדובר בזכות השיבה של פלשתינים לתוככי פלשתין-ישראל הגדולה. מימין מדובר בזכות השיבה של יהודים לתוככי ישראל-פלשתין הגדולה. בשני המקרים מדובר בחורבן הציונות.
ובכל זאת יש צדק מסוים בביקורת המתנחלים. אם התקשורת הממלכתית נותנת ביטוי רק למתנגדיהם, ששולטים במיקרופונים, אז טענתם נכונה. הם ראויים לאיזון. לא יזיק לנו אם אחד מכל חמישה מראיינים או מגישים יהיה בעל עמדות התומכות בהם. וזה בכלל לא משנה שאם חיים יבין היה יוצר סדרה הפוכה, שמהללת ומשבחת את מפעלם, הם היו הראשונים שקובעים שהוא ממלכתי וראוי. גם אם יש הרבה צביעות בטענה שלהם, זה לא הופך אותה לבלתי צודקת. ולכן, את חופש הביטוי צריך להרחיב. אין צורך לסלק את יבין. אבל יש צורך לתת ביטוי למתנחלים, גם בצד ה"ממלכתי", של אוחזי המיקרופון, ככל האפשר, בהתאם למשקלם באוכלוסייה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
חיים יבין
|
|
|
 |
|
 |
|
לצפצף על הרוב!
|
|
|
 |
|
|
|
לפני חודשים ארוכים, כאשר הסקרים סיפרו לנו שיש רוב גדול ויציב התומך בהתנתקות, כתבתי שבמשאל עם, אם יתקיים, יזכו דווקא מתנגדי ההתנתקות. ההסבר פשוט: כשם שתומכי ההתנתקות מקרב מתפקדי הליכוד נשארו בבית והעניקו את הניצחון למתנגדים, כך גם במשאל עם. התומכים רואים בהתנתקות מעין "רע במיעוטו". ועל "רע במיעוטו" לא מתאמצים לצאת מהבית ולעמוד בתור.
ביטוי לעמדת ה"תומכים אך לא מתלהבים", מצאנו במאמרים רבים בחודשים האחרונים, כמו גם בספר החדש של העיתונאי ארי שביט, שמציג עמדות של אישים בולטים ממה שקרוי שמאל. הם חוששים מהעובדה שמדובר במעשה חד-פעמי, לא מתואם, שאינו מוביל להסדר עם הפלשתינים. אין שום צורך להיות רמטכ"ל לשעבר כדי לדעת שההתנתקות אינה פתרון קסמים לטרור ולקסאמים.
בכל מקרה, אין מה להתבשם מסקרים. אם הם היו יותר מהלכי רוח, שמעון פרס היה ראש ממשלה ביותר ממחצית שנות המדינה. כך שמי שלא אהב אותם לפני שלושה חודשים, שלא יחגוג עליהם היום.
ובכל מקרה, וזה העיקר, הנהגה צריכה להוביל. לא להיגרר. בדמוקרטיה ישירה העם מחליט על כל דבר. אבל עברנו דרך ארוכה מאז ה"אגורה" (הכיכר המרכזית) של אתונה, שבה העם החליט בהצבעה ישירה. בדמוקרטיה ייצוגית, המנהיגים מחליטים. בן-גוריון כבר אמר: "אני לא יודע מה רוצה העם, אני יודע מה רצוי לעם. זאת היא מנהיגות".
החלטה דמוקרטית היא לא החלטה המתקבלת דווקא במשאל. החלטה דמוקרטית היא החלטה שהתקבלה על ידי המנהיגות. החלטה אמיצה היא החלטה שמנוגדת לדעת הרוב. אפשר למחות, אפשר להתנגד, אפשר לערער על הפרוצדורות, אבל זה לא מוריד במילימטר אחד מתוקף ההחלטה.
כך שיסלח לי הרוב, יהיה אשר יהיה, הוא אינו אמור לקבל הכרעות קשות. זה התפקיד הקשה והמתסכל של מנהיגים. בן-גוריון קיבל החלטה על הקמת מדינת ישראל. ספק אם הוא היה זוכה במשאל עם, אם היה נערך. גם אז היו נבואות חורבן. היו המוני מתנגדים, מימין ומשמאל. אבל הוא גילה מנהיגות. וטוב שכך.
העיקר הוא שההתנתקות, למרות הביקורת עליה, היא הצעד הראשון, הקשה והמכאיב, ליציאה מהמלכודת של מדינה אחת גדולה, שהימין הקיצוני והשמאל הקיצוני רוצים לכפות עלינו. במובן הזה, וגם אם רק במובן הזה, ההתנתקות היא האינטרס הלאומי והציוני החשוב ביותר מאז מלחמת ששת הימים.
yemimi@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | נולד בערב ליל הסדר, ולכן שמו בן-דרור. בנעוריו נזרק ממוסדות לימוד שונים, פרסם את הספר "אגרוף פוליטי", היה עורך העיתון החברתי הלוחמני "הפטיש", והגיש תוכניות רדיו. עיתונאי ומשפטן. חובב ג'חנון וחילבה. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
