 |
/images/archive/gallery/148/916.jpg רון מיברג.
רובי קסטרו  |
|
|
| מזכיר משהו מרבין, אם מתאמצים |
|
|
|
| לכבוד הפריימריז בעבודה, רון מיברג חוזר לשטיק המושב האחורי של הוולבואים והבורקסים. הפעם הוא נצמד לוילנאי. כתבה ראשונה בסדרה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כסגן צעיר בצנחנים חזר מתן וילנאי מפעולה צבאית נועזת שעדיין-לאמדברים-עליה בעורף האויב היישר לזרועותיו החקרניות של הרמטכ"ל משה דיין. כשנגמר תחקיר הקרב, הביט דיין בחיילים שהיו מכונסים לרגליו. "אתם רואים את החייל הזה,"? אמר דיין והצביע על וילנאי, "אם מדינת ישראל תרצה רמטכ"ל טוב, היא תמנה אותו." היו שראו סומק ארגמני מתפשט מפתח חולצתו של וילנאי אל פניו, אבל לא בטוח כי היה חושך. "אבל היא לא תרצה," אמר דיין את האמת כפי שהבין אותה, ושם זה נגמר.
האנקדוטה הזאת, שמאיירת את חייו של אלוף (מיל(' מתן וילנאי באור ובמחשך, צפה ומחלחלת אל המושב האחורי בדרך לקריית-ביאליק, באופן שהפך לשגרת הקריירה הפוליטית שלו: מצד אחד, וילנאי הוא מזן הציפורים המוזרות המדברות על עצמן בגוף שלישי ")תבחרו מתן,"! הוא מורה לפקודיו בקריות;( מצד שני, הוא מסרב לדבר בשמו, בשבחו ועל עצמו באופן שמעורר דאגה לגבי תפישת המציאות שלו בהתמודדות הנואשת בעבודה בין חמישה מועמדים המתחרים על התואר את מי מתעבים חברי המפלגה פחות; ומצד שלישי, מרוב שהוא אנדרדוג ישנוני שמתקשה לשלהב את היציעים, אם קוטמים את מועמדותו הסהרורית והדווקאית של שמעון פרס, לוקח וילנאי את המפלגה על פי כל הסקרים. וזה מבלי שבוחריו הפוטנציאליים יידעו לזהות אותו גם אם ירדוף אחריהם בסמטה אפלה במדים ובכומתה אדומה.
האמת שהמושב האחורי הוא לא מה שהיה פעם. כשהתחלנו עם השטיק העיתונאי הזה בשנות השמונים, לא היו טלפונים ניידים. לא היתה קדחת אבטחת אישים.
הוולוו לא היתה ממוגנת ואפשר היה לרבוץ מאחור ברגליים פשוטות קדימה, עם הסנטר רחוק מהברכיים ועם שתיקות ארוכות שבהן היו מצטעפות עיניו של המועמד שהיה מצביע על הנ"צ המפוארים בקריירת הג'בלאות שלו שחלפו מבעד לחלון. כעת לא מפסיקים הניידים לטרטר ברינגטונים מגונים. או שווילנאי מרים את השפופרת התלויה לידו. או שהנהג עונה ומעביר את השיחה לשוחה מאחור. זה כה מגונה, מעיק ומפריע לשיחה קולחת, שזה משעשע. במיוחד כאשר הנהג אומר לווילנאי "זה בשבילך," ומסיט את המתג במרכזייה. כולה מרחק אווירי של מטר וחצי. אחרי חצי שעת נסיעה מתחיל הראש להסתובב מפליטת דו-תחמוצת הפחמן של ארבעה גברים לא קטנים.
בצומת מגידו בקעו מהרדיו הביפים של החדשות. וילנאי ביקש שיגבירו. בבית הקשיש ברחוב קרן קיימת בקריית-ביאליק הבנתי למה. הוא לא ממש שומע טוב. אני מזדהה בכל לבי. אבל לי לפחות יש מכשירי שמיעה. בחדשות דיווחו על כניסת דן חלוץ לתפקיד הרמטכ"ל. מי שזוכר את מהומת האלוהים שהקים וילנאי כאשר איציק מרדכי העדיף את שאול מופז על פניו, לא יכול היה שלא להגניב מבט אלכסוני לעברו.
לווילנאי אין פוקר פייס. יש לו אשפת הבעות: אטום עד תמהוני; מגרד את הקרחת הקוצנית, כשהוא מחמיץ את פצע החדירה בירכתי המצח, אחורה וקדימה; מחייך בירחמיאליות ירושלמית; צוחק בפה מלא. אין את הנמנום הגבה גלי של פרס. את שביעות הרצון הזחוחה של ברק או את הערמומיות השועלית של פואד. לכן קשה היה לקרוא עליו כיצד הוא חי עם מינויו של חלוץ. בהמשך הערב הביע וילנאי אמפתיה ליעלון הפורש. וילנאי הזכיר שיעלון היה חניכו. יותר מפעם אחת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מתן וילנאי בכינוס בקריית ביאליק. צילום: אלכס רוזקובסקי
|
|
|
 |
|
 |
|
מאיפה משתין הדג
|
|
|
 |
|
|
|
אין בחירות בלי הקריות. החדשות הטובות הן שביום הראשון של יוני, כשמזג האוויר התנדנד על סף התהום של הקיץ, היה עדיין נעים. אפילו בלי מזגנים טרם התכסו פרצופי האנשים הטובים והצחקניים של מפלגת העבודה בשקיות הניילון המונחות עלינו עד אוקטובר. החדשות הרעות הן שהשנים חולפות בעשורים דוהרים, ועוד פעם אני יושב בשוליים של התקבצות סהרורית, 20 איש ואישה בקריית-ביאליק, עם החמניות של ואן-גוך על הקיר, קופסת נס קפה ומים חמים בתרמוסים. 36 שנה בצבא לא הולכות ברגל, וכאשר וילנאי רוצה קפה, לא חשוב לו מי יכין. לזכותו הוא לא אמר מיידל'ע, אבל כאשר טעם הקפה הדלוח בכוס הקלקר כרכם את פניו, הוא חשב בקול רם: "אם אישה היתה מכינה לי קפה, ודאי היה טעים יותר." סימה ניסתה, אבל עדיין היה נורא.
כאשר קיבל את הוולוו עם כניסת העבודה לממשלת שרון, היו עליה 70 אלף קילומטר. עכשיו מראה המונה 112 אלף. את מרבית הקילומטרז' הזה עשה וילנאי בחריש עמוק של הסניפים. עד עכשיו הוא רץ על ריק. כאשר יגיש דני יתום ביום שני בשבוע הבא את הדיסקט המעודכן והלא טרויאני של מספרי המפקד האמיתי (כאילו) של מפלגת העבודה, שבלעדיו אי אפשר יהיה לקיים את הבחירות ב28- בחודש, מקווה וילנאי לקצור את שחרש וזרע בזיעת אפו. במבט ראשון נראה שהוא יקצור את הרוח. על פי הסקרים הוא תותח. פרס מוביל מכיוון שהוא פרס, ואחריו וילנאי.
בשירותים בבית גיל הזהב, הסבירו לי מאיפה משתין הדג. פואד וברק מזדנבים מאחור. פרץ הוא לא חומר של ראש ממשלה. הפייט הוא בין שמעון ומתן. אם מתבוננים עמוק, הסבירו לי לפני הניעור, רואים בווילנאי את האיכויות של רבין. הדוגריות. הצבריות הישירה והביישנית. הפלמ"חניקיות. במפלגה שהמנהיג שלה בן 82 ולא הולך לשום מקום, אולי זה לא נורא שהתומכים חושבים שווילנאי הוא בן השנתון של רבין. אם זה מוסיף לו בריאות, למה לא. אפרופו טעויות כרונולוגיות, שאלתי את וילנאי למה התכוון כאשר אמר שהציל את עמיר פרץ במיתלה.
"הצלתי אותו," אמר וילנאי, מתפלא על השאלה.
לא ידעתי שפרץ צנח במיתלה, אמרתי. וילנאי תפס את עצמו וצחק. הוא צוחק הרבה והצחוק שלו מעסיק אותי. זה צחוק דשן, בריא ומלא כזה, מהבטן ועם כל הלב. אבל הוא מלא שיניים. לא כולן חלב. רק כשהוא צוחק, מזהים בווילנאי את הנחישות ללכת עד הסוף ועם הראש בקיר. כריזמה וקולות הוא יאסוף בדרך.
"במיתלה הייתי בן ,"12 אמר. "התכוונתי במיתלה בזמן אחר. עמיר היה עם שתי רגליים שבורות שנמחצו. הוא היה קצין שנפצע."
לא הבנתי כיצד הציל וילנאי את פרץ, אבל אם פרץ היה קצין, אפילו קצין רכב, זה מעמיד את העימות הקולני והמבזה שהיה לו עם דני יתום, באור אחר. אולי בגלל שווילנאי צודק ופרץ לא התבלבל במקרה בין האחים יתום ופרשת "קו ,"300 אלא בכוונה. העובדה שפרץ היה במיתלה לא הופכת אותו בעיני וילנאי לחומר מנהיגות. הוא שמח על שהמפלגה הניחה לפרץ להצטרף ולהתמודד, אבל ראש ממשלה לא. אגב, אף אחד חוץ מווילנאי לא ראש ממשלה בעיניו. פרס יכול להיות אצלו משנה לראש הממשלה לכל החיים ושר לענייני חזון-שלום. על ברק הוא לא רוצה לדבר ועל פואד הוא לא משחית אנרגיה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
איבדנו את האמון בכם
|
|
|
|
|
|
|
רק דברים טובים קרו למפלגת העבודה באופוזיציה. אתה יושב עם עמך ישראל. המרקם הדמוגרפי השתנה. האדנותיות המגונה נשרה מהם. אדוני הארץ הם כבר לא. את מקום הווינריות המתלהמת החליפה לוזריות חיננית. אף אחד בקריות לא מאמין באמת שהולכים להחליף שלטון. הפריימריס הם חומרי תבערה פוליטיים המחממים את הדוודים של מפלגה שמייצרת קיטור על ריק.
אבל וילנאי צודק כשהוא אומר שפרס לא עשה כלום בשנתיים, ואם הבחירות יהיו מתישהו ב,2006- כדאי לבחור במנהיג אקטואלי עכשיו ולא כששמעון יהיה בגילו של יצחק בן-אהרון. נעלמו העסקנים המהוהים והנרגנים של העבודה. מי שהחליפו אותם הם אנשים צעירים, לא מעט נשים, שחווים את הליכוד לא דרך האספקלריה הוורודה של שרון אלא דרך משחטת המעמד הבינוני של נתניהו. אנשים טובים, מסורים, רהוטים, דורשי טובת זולתם. לא מתלהמים. עוד עשר שנים באופוזיציה, והעבודה תהיה מפלגה ראויה באמת. לא מקטרים יותר על הזוטות של פעם. כל תלונה - ולא היו הרבה - היא פטיש עשרה קילו בראש.
"איבדנו את האמון בכם ואני פה כדי לומר לך דברים קשים," אמר מישהו שבא מהליכוד והספיק להתאכזב. "באתי להגיד לך שיש התפוררות מוחלטת ואתם הולכים לרדת לעשרה מנדטים," הוא אמר לווילנאי שרק במקרה ירד באותו רגע על פרוסת עוגת פרג-שמרים ואי אפשר היה לראות כמה קשה הוא לוקח את הדברים. אבל בסך הכל היה נעים, ידידותי ונינוח. שמו של אחד הנוכחים היה שמעון פרס. באמת. את זה וילנאי שמע. את שמו של ראש שבט הצופים בקריית-ביאליק הוא לא קלט. קראו לו מתן. "מתן! מתן,"! צעקו לווילנאי כדי שלא יחמיץ את הרגע. "אה," הוא אמר, "יש מאות מתן. אתם לא מאמינים כמה אמהות קראו לבנים שלהן על שמי." זה נאמר ללא שמץ של יוהרה, אבל עדיין צרם מספיק כדי שאברר אצל הגורמים. מתברר שווילנאי צודק. מתנים רבים נקראים על שמו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צילום: רובי קסטרו
|
|
|
|
|
|
|
בוסתן קסום בירכתי בית
|
|
|
|
|
|
|
בדרך לקריית-אתא פקד וילנאי על נהגו לעצור ליד דוכן פלאפל. עברו הימים שבהם היית יורד עם פוליטיקאי על כבש בקלקיליה בדרך הביתה מהקמת התנחלות. אפילו אני כבר לא מתגעגע להיבט הקולינרי של עונת בחירות. אם זו היתה הפגנת סחבקיות לטובת התקשורת, זה לא היה כמו לאכול עם ברק בניו-יורק. שתי מנות פלאפל עלו 20 שקל ואני שילמתי. מכיוון שהיינו באיחור, אכלנו במכונית. הפיתה של וילנאי היתה מלאה להתפקע, כולל הכל, כולל חריף וטחינה נוזלית במיוחד. למרות שאי אפשר כאמור להתכופף קדימה, לא טפטפה לו טיפה. מכיוון שאני לא אוהב טחינה בנעליים, אכלתי שישה כדורים יבשים.
בקריית-אתא ישבנו בבוסתן קסום בירכתי בית פרטי משנות החמישים. היו פיצוחים, בורקס חמים ושתייה קלה, וברקע קרקרו תרנגולות. לא ברור כיצד זה מסתדר עם מדיניותו הכלכלית של נתניהו, אבל נדמה שבשנים האחרונות עברנו תהליך מזורז של השמנה לאומית. כרסים רבות כל כך, על גברים ונשים כאחד, לא ראיתי מזמן. וילנאי היה נינוח ומבסוט. משנותיו הרבות בצבא נשאר לו מנהג מוזר: כל כמה דקות הוא מתכופף ומותח את גרביו הדקות בנעליים החצאיות כמי שגרבי צמר התקפלו במגפי הצניחה האדומים שלו.
ניסיתי לזהות בו משהו מהרביניות המיוחסת לו. אם מתאמצים ומשלימים מהזיכרון, מבצבץ דמיון. אולי לא מספיק לנצח בחירות כלליות נגד נתניהו, אבל יכול להיות שמספיק לפריימריס.
אם מנכים מהדיון את מועמדותו הלא ריאלית של פרס, את שתיקתו התמוהה של ברק ואת הטינות הסקטוריאליות שגוררים אחריהם פרץ ופואד, נשארים עם מתן וילנאי, שיושב בממשלת שרון, בחוסר חדווה לדבריו, ובחריקת שיניים. שמבטיח שהוא שם רק כדי להשגיח שההתנתקות תתבצע ושברגע שיתברר שלשרון לא נותרו מהלכים מול הפלשתינים, המפלגה קמה והולכת הביתה. ששוקד בימים אלה על מונח ישראלי חדש משלו, התכנסות, Convergence באנגלית, שהוא מראה לי על פתק שכתב ושואל מה דעתי (אחלה, אני עונה.( שמזכיר את רבין במינון הנכון ובמנעד הבאסים הסוגסטיבי. האוויר בבוסתן קריר וטוב. וילנאי נוגע בעצמו בכל מיני מקומות בגופו, כמי שבודק שהכל במקום ושהחיים טובים. הגברים והנשים סביב השולחן הם החברים הטובים ביותר של עצמם. למרות שרע להם - טוב להם. וכולם, המרוקאים והרוסים, הטבריינים והחיפאים, נציג ש"ס במועצת העיר ויושב ראש צפון של נכי צה"ל, מכסחים בנימוס את הבורקסים ונראים כמו הליכוד בימיו הטובים והרעבים. בתוך ערב השושנים הזה בבוסתן, בתוהו ובוהו שהוא מפלגת העבודה, לפני הדיסקט של יתום, נדמה לרגע שגם מתן וילנאי יכול לנצח. אולי לא רבין של .2005 אבל לוי אשכול כמו כלום.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | "הוא אחד העיתונאים בעלי ההשפעה התרבותית הגדולה ביותר בארץ בעשור האחרון, בעיקר על צעירים שנושאי הכתיבה, השפה ונקודת המבט של מיברג מדברים אליהם".
פרופ' עוז אלמוג, "פרידה משרוליק" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
