 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| במלאות שנתיים לתוכניתו הכלכלית של בנימין נתניהו כדאי להגיד: היא כואבת, היא אכזרית, אבל היא מצילת חיים. המצב לא יכול להימשך כך לאורך ימים, אך בינתיים, את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כסוציאל-דמוקרט החותר לכינון מדינת רווחה סוציאלית ומזדהה עם מצוקת החלשים כפי שבאה לביטוי בתיאוריהם הסוערים של עמיר פרץ ואלי ישי; וכמי שלמד והפנים מבית כי "ישראל ערבים זה לזה", אבל גם שיש לאמץ את דבר החכמים ברוח "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות"; וכצאצא לחלוצי העלייה השנייה, ששיננו מפי אהרן דוד גורדון את עקרונות "דת העבודה" כערך רוחני המנוגד לקבלת לחם חסד וקצבאות-הצטרפתי השבוע לחגיגה שערך לעצמו שר האוצר בנימין נתניהו במלאות שנתיים לתוכניתו הכלכלית. היא כואבת. היא אכזרית. היא מצילת חיים.
היא כמו חולה אנוש, ששוברים את צלעותיו כדי לחדש את פעימת לבו. כמו הלוחם מאיר הרציון, שרופא אמיץ חתך במהלך הקרב את צינור האוויר שלו החסום בקריש דם, והציל את חייו במחיר צרידות קולו.
התוכנית חשוכה ורק מאחוריה מבצבץ האור. כמו בשירו של אהוד מנור על הארץ, "לכאוב אותך, ושוב להתאהב".
היא נחרשה על גב העניים, בבחינת אין ברירה. נתניהו שלל ממקבלי קצבאות עניים את מטה לחמם והעבירם באיטיות להתפרנס כשכירים מרודים במשק המתעורר לצמיחה. בשני המקרים קיבלו הכנסה מבישה, אך בהבדל: למתוקצבים אין תקווה. למתפרנסים יש. ראוי להתבונן נכוחה במציאות.
נכון או לא שב-13 שנה נסק הגידול בשיעור מקבלי הקצבאות ב-600 אחוז? שסילבן שלום השאיר את האוצר פופולרי במרכז הליכוד, אבל את המשק הלאומי על הפנים בכיכר העיר?
נכון או לא שנתניהו מצא כי רמת ההשתתפות במעגל העבודה בישראל נמוכה בהשוואה למדינה מתוקנת במערב? שכאשר שיעור הקצבאות חצה את גבול 44 מיליארד השקל היה אי השוויון בשיאו? שאמנם לתקופת הסתגלות לא ארוכה הגדיל את אי השוויון, אך המגמה מתהפכת? שהמשק הלאומי נאנק וקרס עד שהקצבאות פחתו בשנתיים האחרונות? שמאז אמנם אין עוד אור מלא, אבל יש הבלחות ראשונות?
נכון או לא שהוצאת הזרים מהמשק
הלאומי החזירה חלק מהישראלים לעבודה? שאלמלא המעורבות של משפחת שרון ואינטרסנטים אחרים להאט את תהליך הוצאת הזרים, או סיועם לייבא אחרים, ואלמלא האטה המשטרה את פעילותה בגזרה זו, היה שיעור האבטלה יורד כבר עתה לשמונה אחוזים?
ודאי, זו מלאכה מאוסה. עשירי ישראל הפרו ברוב חוצפה את החוק ושיבשו את אכיפתו, וכינו את השוטרים "גסטאפו". אבל איך אפשר לבצע החלטה לבל תישאר על הנייר בלי לחפש בבתיהם של בעלי היכולת, שהסתירו את הזרים בעליית הגג ובמזווה? פעמיים הייתי עד לוויכוח ערני, בהזדמנות אחת אפילו סוער, בין אהוד אולמרט לבין "צפוניות" עשירות, שהתעקשו להעסיק פיליפיניות ולא הבינו כי גם הן צריכות לתרום משהו למשק הלאומי. אולמרט שותף להצלחת התוכנית הכלכלית וחף מכל אהדה לביבי, אך מיטיב להבין כי מקומן של הפיליפיניות במנילה, לא בסביון ובהרצליה.
נכון או לא שקרנות הפנסיה ניצלו ממפולת? (אברהם בייגה שוחט החל בתיקון). נכון שחודשה השקעת ההון בארץ? שהופחתו הוצאות הממשלה? שהרפורמה בנמלים יצאה לדרך ארוכה בכיוון נכון? שהמשק חוזר לצמוח (4.3 אחוזים בשנה שעברה) וזה הסיכוי האמיתי של החלשים בחברה להיחלץ ממצבם הקשה, ולא הקצבאות שממילא אינן מספיקות לכל המעוניינים והראויים? ושהקצבאות בשיעורים כה גבוהים לא רק הורסות את המשק אלא משחיתות גם את החברה? ושההכנסה לנפש עלתה ב-2.5 אחוזים ?
ונכון או לא שיש סיבה להצטער דווקא על פרקים שלא בוצעו ברפורמה הכלכלית? שנתניהו ואברהם פורז לא הצליחו לאחד יותר רשויות מקומיות ולכווץ את שחיתותן ובזבוזן (בעיקר בגלל כוחם של הפוליטיקאים האזוריים במרכזי המפלגות) ? שהשר בנימין בן-אליעזר בולם מסיבות בלתי ראויות את הפרטת חברת החשמל לרעת עניים כעשירים, שיכלו ליהנות מהתחרות? וכל זאת כחלק ממאבקי הכוח במפלגת העבודה? (לבד מהמתח הגבוה, שחייב להישאר כמונופול).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
בין דבלין לירושלים. נתניהו. וידיאו אדן בע"מ
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
מצויים בארץ עשירים שאדישותם היתה לזרא. צדקנים בעיני עצמם, שסגרו כאן את מפעליהם ועסקיהם והבריחו את הונם תוך העתקת פעילותם לחו"ל. ראיתי פעם את יוסף (טומי) לפיד - גורם מרכזי בהצלחת התוכנית הכלכלית וקפיטליסט מוצהר - מעיר לאיש עסקים כי אחרי שעשה כאן כל כך הרבה כסף היה ראוי שחלק ממנו יזרום בעורקי המשק הלאומי, ולא כולו בנכר. אבל כשצריך את העבריין מורידים אותו מן העץ, וכשנזקקים לבעלי ההון מורידים אותם מן המס השולי הגבוה. מכל מקום, העובדה היא שהורדת המסים לכל האוכלוסייה סייעה במשהו גם לחלשים. ראו בחנויות.
לנתניהו יש דגם, "המודל האירלנדי". הוא משווה בין דבלין לבין ירושלים, והתמונה מזכירה רבע שלישי במשחק כדורסל שבו מצטיינת בדרך כלל מכבי תל-אביב מול יריביה. אירלנד החלה בפיגור של 2,400 דולר תל"ג (תוצר לאומי גולמי) לנפש ומקץ 13 שנים, בשנת 2003, הובילה על ישראל בפער של 9,800. מכבי אירלנד היא קבוצת "השדים הצהובים" בתחרות הזאת.
עמיר פרץ - איש ציבור יותר אחראי ברוב מעשיו מאשר בכל התבטאויותיו - הטיח בנתניהו כי הוא מוכן לאמץ את דוגמת אירלנד, אם ייקבע בישראל שכר מינימום מקביל. רק שבאירלנד כמעט ולא היה שכר מינימום עד 2000 (חלילה מלבטלו בארץ).
נכון או לא שהוויכוח גם דמגוגי? שתמיד יותר קל להיתפס לתיאור שבו שוטר נהג בגסות בפיליפינית כדי להשמיע זעקה הומנית? שגורל הזקנה במסדרון בית החולים באמת קורע לב, ואילו קריסת קרנות הפנסיה המאיימת למוטט אוכלוסיות שלמות אינה מוחשית כי הן היו דקה אחת לפני הצונאמי, בטרם איש הרגיש? הפוליטיקה מלאה בנהנתנים שמצטופפים במאזן הלאומי רק ליד עמודת ההוצאות.
נשמעת גם טענה כי השיפור אינו מעשה ידיו של ביבי אלא שהמשק העולמי ראה עדנה וישראל נהנית מהשיירים. אם כן, בשנים הרעות שקדמו לנתניהו היה צריך על אחת כמה וכמה לכווץ את המשק כדי שלא יקרוס.
המצב בישראל עדיין כואב, לא צודק. אסור שיימשך כך לאורך ימים. אם נתניהו יתאהב בו כהסדר קבע תידרש הדחתו. אך בינתיים, את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. לא כדאי.
אין בהלל ובקילוס הזה לנתניהו משום מתן כרטיס אשראי בלתי מוגבל לשר האוצר. עדיין דבקו בו כמה מנהגים ועמדות מגונים. עדיין יש מצבים שבהם הוא מעדיף לעבוד על האנשים בעיניים ולא לדבר איתם בגובה העיניים; והוא עדיין נתפס למהלכים מעוררי הסתייגות כ"פוטש" בליל ההצבעות האומללות בכנסת; ובעיקר, הוא תובע מאחרים לגלות אחריות לאומית עליונה בתחום הכלכלי - ולא עושה כן בהתנגדותו לתוכנית ההתנתקות. הרי אין כמותו היודע כי אילו אימצה הממשלה את המלצותיו בתחום ההתנתקות לא היה לו במה להשתבח בנושאים הכלכליים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פינת האומה הנדיבה
|
|
|
|
|
|
|
• תזכורת, רגע לפני התפטרותו התריע השר אליעזר (מודי) זנדברג כי נפלה טעות במכרז להקמת תחנת כוח והאחים עופר יקבלו מהמדינה מתנה שלא לצורך ב-130 מיליון שקל. הממשלה לקתה במריבות פנימיות, ספקה כפיים והיתה בדעה שאין מה לעשות. התנועה לאיכות השלטון סברה שדווקא יש ועתרה לבג"ץ. לפני שבוע חגג מייסדה אליעד שרגא עם ההודעה שפרקליטות המדינה מצטרפת לעמדתו. הפרקליטות בסדר, אבל מה עם משרדי הממשלה? אפשר לומר כי יותר טוב מאוחר מאשר בכלל לא. אבל גם שיותר טוב מוקדם מאשר מאוחר.
• בעניין מקביל, קלמן ליבסקינד חשף השבוע ב"מעריב" כי שאול מופז ביקש מוועדת השופט יצחק רביבי למנות את משה נתיב כחבר מועצת המנהלים בתעשייה האווירית. במקרה הקים נתיב עמותה הנקראת "אזרחים למען מופז". במקרה לא סיפר נתיב לוועדת רביבי על העמותה למען שר הביטחון. מה צריך לעשות כאשר שרשרת "במקרים" כאלה פוקדת את מעורביה? במקרה נתיב צריך להתפטר ממועצת המנהלים להסרת כל ספק, וזה ה"במקרה" היחיד שטרם אירע בסיפור המעשה הזה. אולי הפעם תקדים הממשלה את התנועה לאיכות השלטון, שכבר פעלה שלשום לחדש את הדיון בוועדת רביבי? אך האמת היא שלא צריך דיון. הנתיב הנכון הוא מכתב התפטרות מנתיב.
• 11 חברי כנסת, שקשה להם לעשות חודש תמים בארץ, יטוסו במאי אל מעבר לאוקיינוס להכיר את החוק והחוקה והמשפט בארה"ב ובקנדה. רגע, ואת המשפט העברי הם כבר מכירים? מזכיר לי ימים רחוקים כשפנחס ספיר שם ללעג אחד מחברי מפלגתו, שנסע להשתלם באוניברסיטאות של אריזונה ומינסוטה ב"נוסח של הגדות לפסח בקיבוצים ובמושבים".
margalit@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
