 |
 |
|
|
|
|
| זיו ריצקין, בחור רגיש בדרך כלל, לא קונה את
"הקרב על הבית" כפי שמציירים המתנחלים |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
זיו ריצקין
29/3/2005 14:03 |
|
|
|
|
|
|
|
במסגרת מאבקם בהתנתקות, טוענים המתנחלים לעוול ולטראומה רגשית העלולה להיגרם להם, באם יפונו. "אדם בונה בית, מקים חיים, ואז יום אחד תולשים אותו!". "להוציא ילדים מביתם בכוח, איך אפשר?", הם זועקים את זעקתם המרה. ואני, אני בעד ההתנתקות. פוליטית ומדינית אני סבור שזה נכון, אך מה עם העוול הרגשי, באמת, מה איתו? כיצד אדם כמוני, המוגדר רגיש על ידי כל מכריו, לא מצליח להתחבר לכאבם של המיועדים לפינוי?
אובייקטיבית, אני מכיר בעובדה כי גזירה המחייבת אדם לעזוב את ביתו עשויה לגרום לשיברון לב ולצער בל-יתואר. ולמרות זאת, אינני מצליח לחוש ולו טיפת הזדהות עם המתנחלים. הכיצד? התשובה פשוטה. כאבם של המתנחלים נגוע. הוא לא מזויף, אך בוודאי אינו טהור. כאבם הגדול הוא לא על פינויים מביתם, אלא על גורל אדמותיהם לאחר הפינוי. ליבם נשבר מעצם הכוונה להעביר אדמות משליטת ישראל לשליטה פלשתינית, על זה הם זועמים.
הם מגייסים את כאבם האישי למאבקם הפוליטי. הם מתנגדים בחירוף ובטירוף לנסיגה משטחים, ושיברון ליבם האישי, זה שייגרם מפינוי האנשים, משתלב בתיאום עם שאר כלי המאבק העומדים לרשותם. הם מנסים לפנות לרגש האנושי של בני עמם, ולעיתים מצליחים. לא איתי. טיעוניהם, אופי מאבקם והרקע בו הם פועלים מוכיחים מעל לכל ספק – ליבם נשבר כתוצאה מהחזרת שטחים, ולא משום דבר אחר.
רוב המתנחלים, לא רק מתעתעים בעם על ידי מניפולציות רגשיות, אלא אף מתעתעים בעצמם. רובם באמת מאמינים כי הצער שבהחזרת שטחים והכאב שבזריקתך מביתך שלך, אחד הם. הם לא מבדילים בין שני אילו, ולמה שיבדילו? ביטחון, רגש, הגשמה עצמית, אהבה וצרכים מדיניים כולם משמשים להם בערבוביה, כולם כגוש אחד, מודבק בדבק אמונתם הדתית ומהודק באופים הלא מתפשר. הם לא מודעים לקיומו של ההבדל, ולכן לא מזהים
את אותו הבדל.
ובכן, בכדי להעניק להם את ההזדמנות להתמודד עם ההונאה העצמית בה הם עוסקים, נעסוק בשאלה היפותטית, וכיאה לגילויי דעת כגון זה, נשער גם את התשובה- מה היו אומרים מתנחלי גוש קטיף אם היו מפנים אותם. מזרחה? יום אחד הייתה מחליטה ממשלת ישראל להתפרש הלאה ולהעמיק את אחיזתנו בשטחים שמעבר לקו הירוק. אולי אפילו לכבוש עוד שטחים. בכדי לאפשר ישיבה בטוחה ביישובים החדשים שיוקמו, בואך עזה נניח, יהיה צורך בהקמת גדרות ביטחון, סלילת כבישים וחפירת תעלות תשתית.
לשם השלמת ביצוע עבודות אילו, יש צורך מיידי לפנות את ההתנחלות נוה-דקלים על חממותיה, שבמקומה יוקם מחנה צבאי גדול. בתי התושבים יועתקו או יחרשו. חלקם יושאר לשימוש צבאי. התושבים יורשו לעבור מיידית אל מבנים ארעיים עד להשלמת בניית היישובים החדשים. המבנים הארעיים ימוקמו בסמוך ליישוב החדשים הנבנים, כאמור, בואך עזה. המדינה מתחייבת כמובן לפצות את המפונים ולסייע בידם, ככל הניתן , לשוב לדרך חייהם הקודמת. מתנחלים שיחפצו, יוכלו לעבור לכל מקום אחר בארץ.
מה היו אומרים מתנחלינו אז? זועקים מרה השמיימה על עקירת יהודים מאדמתם? בוכים בבוץ ומתפללים באדיקות? עונדים את תינוקיהם על גופם כאילו היו אפודי מגן? משביתים את המדינה? לובשים שקים ואפר? לדעתי התשובה ברורה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"פריסה מחודשת"
|
|
|
 |
|
|
|
חלקם אולי יזיל דמעה למראה היישוב הוותיק נסלל וניכבש לעפר, זכר לאותו כאב אמיתי של אדם על אובדן ביתו; חלקם יקבלו זאת בהבנה מלווה בתחושת שליחות וחלקם יריע ויצהל, ישעט קדימה אל הגבעות החדשות ולא יביט ולו לרגע לאחור, לחזות בענני האבק שנותרו מביתו הוותיק והעיקש.
רובם ככולם יעברו מזרחה. על טפיהם וזקניהם, מוסדותיהם ואמונתם איתם. את אהבת המולדת עמוקת השורשים יעתיקו בקלות כמה קילומטר מזרחה, אל מכורתם החדשה. הם אפילו לא ישתמשו במושגים כמו פינוי או סילוק, וודאי לא גירוש או עקירה. זו תהיה – פריסה מחודשת. התיישבות.
ומכך, מה אני למד? שכל הצער והכאב הוא עוד מנוף להגשמת חזון פוליטי-מדיני-דתי. האנשים האלו לא בוכים על ביתם שנלקח מהם אלא על תבוסת האידיאולוגיה הפוליטית שלהם. הם מבקשים לטעת בעם את התחושה שהם אנשים רגילים הנשברים מכאבם על ביתם, אך למעשה זו אשליה שהם מנסים לייצר בכדי לגייס את התמימים שבינינו לצידם.
זה שהם בחרו לקשור את דעתם הפוליטית למקום מגוריהם ולעצם חייהם, זה עוד סממן של הדרך הקיצונית והטוטאלית בה בחרו לחיות את חייהם, זו המבקשת לכפות עובדות על שלטון החוק עצמו. זה שהם בחרו בדרך חיים קיצונית שכזו, זה לא אומר שאני אמור היום לשלם את המחיר או להרגיש לא נעים.
המתנחלים יודעים שסילוק אדם מביתו הוא אקט היכול לחלחל רגשית לכל אדם. הם פשוט רותמים זאת למאבקם ומנפנפים במיסכנותם המוכחת. הם נאחזים בציפורניים אל מול רוחות תכנית ההתנתקות, אך באותה מידה יפרשו כנפיים מעל לרוחות תכנית התפשטות אם תבוא.
אל מול כאב כזה, נטול אנושיות ומלופף אינטרסים מדיניים, אני יכול להפגין אטימות מוחלטת ועדיין להרגיש אנושי. ורגיש.
זיו ריצקין, בן 32, הוא סטודנט לתואר שני במשפטים, עוסק בתחום המשפט הציבורי. שמירת החוק והגנה עליו היו ותמיד יהיו בראש סדר העדיפויות שלו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על "קול העם"
|
|
|
|
|
|
|
רוצים שטור אישי שלכם יתפרסם באתר? קחו את המקלדת ליד ותתחילו לכתוב. את הטור שלחו אלינו בדואר האלקטרוני.
שימו לב, לאתר יעלו טורים שאורכם אינו עולה על 300 מילה, ובכפוף לשיקולי מערכת החדשות של NRG מעריב.
ציינו את שמכם המלא, וכמה מילים על עצמכם. אל תשכחו לצרף תמונה.
הכתובת למשלוח טורים:
ithink@maariv.co.il
לפרטים נוספים הקליקו כאן.
נראה אתכם...
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
