 |
/images/archive/gallery/106/126.jpg נתן זהבי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| תדע כל אם בישראל: הסיכוי שבנה יחזור שלם מבילוי יום שישי אינו גדול במיוחד. אחרי שתקראו את חוויותיי ואת השיר המצמרר, תבינו למה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום שישי שעבר, אחרי שסיימתי לצפות בחדשות, יצאתי לשבת קצת להרהר על החיים בפינת הבר של טפאו ברחוב הארבעה. זה בר מאוד מרווח, כיסאות נוחים, נקי, מוזיקת רקע ברמה שמאפשרת לחשוב ולדבר, טבח אמן מכין מנות גורמה מול העיניים ברמה מקצועית מעוררת התפעלות.
מאחר שאני לא מבקר מסעדות, לא כותב המלצות על ברים-פאבים-מועדונים, ובאופן עקרוני לא שותה חינם מכיוון שעיסוקי הוא עיתונות, בניגוד לכל מיני דרעק'ס שחדרו למקצוע ומנצלים אותו לטובות הנאה,
אז מה שאני כותב על המקום זה נטו.
הסיבה שאני מזכיר את המקום בטור הוא בעצם ההמשך של הערב. נפגשתי עם גבר ואישה נוספים והייתה לנו שיחה מרתקת על מה שקורה, איך שקורה, על כל מיני דמויות מהעבר, ואיך שמה שהיה שונה ממה שקורה עכשיו. אם תרצו, שיחת נוסטלגיה.
תוך כדי ישיבה עשינו טראסט מוחות על כמה מיושבי הבר על סמך התנהגותם, היה מצחיק ומרתק. אבל גם המפגש הזה הוא לא סיבת הכתיבה, ההמשך היה מה שהוציא אותי מדעתי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
תאונת האופנוע המחרידה מהשבוע שעבר. צילום: מקס ילינסון
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בערך ב-1:00 אחר חצות יצאתי למכונית ונסעתי על רחוב הארבעה לכיוון קרליבך, כביש דו סטרי שמשני צדיו חונות מכוניות ולשני המסלולים שנותרים במרכז הכביש יש רוחב מינימלי. כמה מכוניות עמדו בתור להיכנס לחניון בכיוון הנגדי לכיוון הנסיעה שלי. פתאום מקרליבך הגיח רכב במהירות מטורפת, עקף את הממתינים להיכנס לחניון ונסע מולי במסלול התנגשות חזיתית שאין ממנו מנוס.
למזלי מצד ימין שלי הייתה רחבה קטנה שבה עמדו פחי זבל גדולים המשרתים את העסקים באזור ואת הסינמטק. שברתי את ההגה והתחככתי בפחי הזבל - מהמכונית שחלפה משמאלי נשמע רעש של מוזיקה בדציבלים שיכולים לחסל אוזניים של פיל. בזווית העין הבחנתי בכמה צעירים שצווחו ונראה על פניהם בשנייה שחלפו על פניי שהם מבסוטים בסבבה סוף הדרך. שמעתי את עצמי מסנן בין השינים "טפו אינעל אבוק ערס יא מניאקים".
יכול להיות שאם זה היה מסתיים בקטע הזה, הייתי אומר: "יאללה חפיף, הלוואי שיתהפכו וילכו לעזאזל, רק שלא ייקחו איתם עוד מישהו לטיפול נמרץ או לבית קברות". נכנסתי לקרליבך ועמדתי ברמזור אדום כדי לפנות ימינה באבן-גבירול. הייתי ראשון מול הרמזור. התחלף לצהוב, הפך ירוק והתחלתי לנסוע. מכיוון רחוב מרמורק ממערב למזרח הגיע פתאום אופנוע שחור גדול, שעליו ישבו שני חובשי קסדה, חתך לרוחב את אבן-גבירול, עשה סלאלום עם רעש מפלט אימתני, אשכרה סנטימטרים מחרטום המכונית שלי. רוכב האופנוע הגיח משום מקום, עבר ב-100 אחוז אדום פלוס. "פסיכופט בן זונה מניאק", סיננתי לעבר החלון, וירקתי כאילו חתול שחור עבר לי ליד הרגל.
נסעתי לאורך רחוב אבן-גבירול בערנות מקסימלית. ניסיתי לחשוב מאיפה יצוץ לי המניאק הבא. זה בא הרבה יותר מהר ממה שחשבתי. לפני שדרות דוד המלך התחלף הרמזור לאדום. עמדתי. משמאלי במסלול האמצעי נשמע מתקרב רעש מוטרף של דיסקוטק נייד בדמותה של מכונית אדומה. הצצתי שמאלה וראיתי על החלון הקדמי זוג רגליים. המשכתי את המבט עוד קצת אחורה, וראיתי במכונית המוזיקלית ארבעה צעירים שנראו בגילאי 19-17, שיער קיפודי, ג'ל, עגילים, תנועות של ריקוד וסאטלה כאילו הם על החולות הלבנים של גואה, ולא במכונית. ואז היה הקטע שגרם לי פרפורים והעלה לי את האדרנלין בדם לכמעט דום לב. אחד מהצעירים שישב במושב האחורי צעק "וואלה, זה העצבני המניאק". שתבינו, זה הכל עניין של שניות. הרכב זז קצת קדימה, ראיתי את כל ארבעת הבבונים כמו בסרט אימה. "יא בן זונה, למה אתה מקלל את כל המדינה", חבר שלו המשיך, "צריך לזיין את כל התקשורת בתחת, יא מזדיינים שמאלנים אוכלים בתחת...".
אני לא יודע אם מפני שהזדקנתי, או מפני שהחכמתי, או מפני שאני מכיר את הסוג של הארבעה האלו. בשניות שהיה עליי להחליט הבנתי שאם אני מגיב, או יוצא, או עושה משהו, יש סיכוי שאני אוכל סכין בבטן או אלת בייסבול במוח... היה לי הבזק שבבוקר מחכים לי הוריי הקשישים בבית אבות ועוד כמה קשישים שנמצאים שם שמחכים לביקור השבועי שלי בשבת בבוקר. האדום התחלף, נתתי גז ופניתי ימינה בשדרות דוד המלך בואכה איכילוב. רעדתי מעצבים ומכעס, אבל שמחתי שהם המשיכו על אבן-גבירול ולא המשיכו אחריי והייתה עלולה להתפתח קטטה או יותר גרוע מזה, ואז כנראה הייתי מגיע למחלקת השיפוצים של איכילוב הסמוך ולא הביתה (סביר להניח שהייתי לוקח לשיפוץ אחד או שניים מהם).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ת'אמת, היה לי קשה לישון. תמיד במוצאי שבת ובימי ראשון התקשורת מפוצצת בסיפורים ובצילומים של צעירים מקסימים עם שיער ג'ל וחיוך שובה לב, שהוריהם וחבריהם מספרים אילו חבר'ה סבבה הם היו, כמה הם אהבו את החיים, אילו תוכניות נפלאות היו להם, החברות שלהם מספרות שהן המומות ממה שקרה, האבא מבקש שזו תהיה התאונה האחרונה ופונה להורים אחרים ואומר להם: "עד שזה מגיע אליכם, אתם לא תבינו מה זה".
בלי קשר למקרה שתיארתי, שלושה חיילים צעירים נהרגו בתאונה כשחזרו בסבבה מבילוי. אופנוען (בן של שופט) מצא את מותו בתאונה, וזה חוזר על עצמו כל שבוע.
כמובן שלא כל הצעירים שנהרגים בכבישים הם "בריוני כביש", ברור שלא כל האופנוענים שעפים לשולי הדרך או נכנסים בעמודי חשמל הם מטורפים, ואין ספק שלא כל נהג צעיר שעושה תאונה חזיתית הוא פרחח חסר אחריות שבדק אם הספרה 200 על לוח השעונים היא סתם ספרה, או שהחץ מגיע אליה כשלוחצים על הגז.
הייתי מציע לכל הורה, לכל מחנך, לכל צעיר שאוחז בהגה, לקרוא את השיר שמופיע בהמשך. קיבלתי אותו לפני כמה שנים והקראתי אותו ברדיו. השבוע אחד המאזינים שלף אותו מאתר אינטרנט ושלח לי אותו. מיד אחרי השורות הראשונות נזכרתי בשיר והצטמררתי. קראתי אותו שוב ושוב, ובעצם בגללו אני כותב את כל מה שכתבתי עד שורה זו. הנה השיר:
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אל תשתה בן, תמיד אומרת אימא,
חזור הביתה בשלום.
אז למרות שהציעו לי, אימא,
שתיתי קולה במקום.
אני יודע שתמיד צדקת, אימא,
ושעשיתי את הדבר הנכון.
עכשיו המסיבה נגמרה, אימא,
ואני יודע שאגיע הביתה בשלום.
אני נכנס למכונית, אימא,
ומתחיל לנסוע בזהירות,
וזאת בזכות הדרך שחינכת אותי, אימא,
האהבה והאחריות.
אני מתחיל לנסוע, אימא,
בזהירות בדיוק כמו שביקשת,
אך המכונית ממול, אימא,
לא מבחינה בי ופוגעת בי חזק.
אני שוכב כאן בצדי הדרך, אימא,
ושומע את דברי השוטר,
הנהג שממול שתה, אימא,
ואני הוא שצריך לוותר.
אני שוכב כאן גוסס,
אימא, הלוואי שתגיעי מהר.
איך זה קורה דווקא לי, אימא,
ולא לנהג האחר?
יש הרבה דם מסביבי, אימא,
אני חושב שרובו שלי.
אני שומע את החובש, אימא,
שלא נותר הרבה לעשות בשבילי.
רציתי רק להגיד לך, אימא,
לא שתיתי. אני נשבע!
אלו היו האחרים, אימא,
אלו שהיו במסיבה.
הנהג כנראה גם היה שם, אימא,
בדיוק איפה שהייתי אני.
ההבדל הוא שהוא שתה ועוד חי, אימא,
ואני איפה שהנני.
מדוע אנשים שותים, אימא,
זה יכול להרוס את כל החיים.
אני מרגיש כאבים חזקים עכשיו, אימא,
חדים ודוקרים כמו סכין.
הנהג שפגע בי, אימא,
מסתובב סביבי, מביט מהסס,
אני חושב שזה לא פיר, אימא,
הוא שתה ואני פה גוסס.
אל תדאגי לי, אימא,
אמרי זאת לאחי ולאבי ולכל משפחתי.
גם כשאגיע למעלה, אימא,
אני יודע שתמיד תהיו שם איתי.
מישהו היה צריך להגיד לו, אימא,
שלשתות ולנהוג זה לא כדאי.
אם רק היו אומרים לו זאת, אימא,
הייתי עדיין חי.
נשמת אפי מתקצרת, אימא,
עכשיו אני מתחיל לפחד,
אל תבכי עליי, אימא,
גם ככה קשה להיפרד.
יש לי שאלה אחרונה, אימא,
לפני שאעצום את עיניי,
אני לא שתיתי ונהגתי, אימא,
אז למה איבדתי את חיי???
שבת שלום, סעו בזהירות.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי, שדר רדיו, איש טלויזיה, בעל טור ב"זמן ת'א", מתעסק מאז היותו בן 15 בתקשורת, חתן פרס "סוקולוב" לתקשורת ואיש השנה ברדיו. עצבני מוכר, מנהל מאבקים אנטי ממסדיים בעשור האחרון בכל הקשור לנכים, קשישים ולכלל הדפוקים במדינת ישראל | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
