 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| "לזכור ולא לשכוח" לא היה המסר היחיד שעלה מהכינוסים שנערכו השבוע לציון 60 שנה לשחרור אושוויץ * האמירה הסמויה היתה שהחשבון כבר סגור * פרידה עולמית מהמחויבות למדינת היהודים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
פעמיים הגיחה השבוע שואת היהודים אל מרכז ההוויה הבינלאומית. במלאות 60 שנה לסגירת מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו התכנס האו"ם בניו-יורק. כעבור יומיים נחתו עשרות ראשי מדינות בגיא ההריגה.
התכנסויות ראויות. הן נערכו בהדרת כבוד ובכוונה טובה, אוהדת. לזכור ולא לשכוח, ולהבטיח בשבועה ובנדר כי "לא עוד". אבל זה לא היה המסר היחיד. עלתה מהכינוסים גם אמירה סמויה, שהיא בבחינת "גמר חשבון". גרמניה פיצתה, העולם הרכין ראש, והשואה אינה עוד ייחודית לישראל במאבקיה ובתביעותיה וברגישויותיה כמדינת היהודים.
לא במקרה נמנע האו"ם מהתכנסות כזאת במלאות מחצית מאה להשבתת המשרפות העשנות. הוא גם לא יטרח לחזור על האירוע בעוד עשור שנים. עכשיו בשלה העת מבחינתו של העולם.
הזיקה בין הקמת ישראל לבין השואה היא נושא לדיון היסטורי ברמה אקדמית. יש הסבורים כי לולא השואה לא היתה ישראל קמה. לפי אסכולה אחרת גם ללא השואה היתה קמה מדינה ריבונית והיו לה מיליונים לקלוט מאירופה. שתי האסכולות מסכימות ביניהן כי מאז 1948 רווחה בעולם אכסיומה כפולה: לרשע שנחשף בשואה אין אח ורוע בתולדות העמים, וישראל היא יורשתם הרוחנית והבלעדית של הקורבנות.
60 שנה אחרי הרצח באושוויץ אין זה עוד מובן מאליו. הנוסחה שלפיה שואה = ישראל, נשחקה. אירועים מדיניים אחרים נדחקו אל אוצר המילים,
שהיה שמור לטבח הנאצי בלבד. מעשי עוול גדולים וקטנים, שאף לא אחד מהם דומה לרצח העם היהודי, כונו ותוארו במילים זהות. הבידול נמחק.
יד רבים היתה בכך. הפלשתינים נזקקו לטשטוש התחומים כדי לתפוס מקום שוויוני מול ישראל במצפון העולם; השמאל הקיצוני בארץ, שתמך בהם, הסווה את כוונת הטיוח בטיעון כי המסר העולה מהשואה הוא בעיקרו כלל אנושי, ולאו דווקא יהודי במהותו; ולאחרונה ניכרה גם אטימות ועצלות מחשבתית ורפיסות רגשית, שבאו לביטוי בצלב הקרס שענד לזרועו הנסיך הבריטי הארי.
במהלכים נפרדים אלה הולאמה הבלעדיות שבשואת היהודים מידי ישראל למען משהו מעורפל, כללי, רחוק. 60 שנה נדרשו לכך. לכן התרחשו הטקסים דווקא עכשיו, לא קודם. אמנם העם היהודי יוסיף להתייחד עם השואה באינטימיות כפי שנוהגים הארמנים בזיכרונו של הטבח הטורקי ב-1915. אבל שאר העולם יתבונן בשואה כפי שהוא צופה בארמנים, ממרחק.
לא שבעיית האנטישמיות נעלמה. להפך, היא החריפה. כאשר הפרופסורים יהודה באואר ודינה פורת התריעו מפניה משנות השמונים ואילך, וציינו שהאנטישמיות צצה מאחורי המחסה המילולי של שנאה למדינת ישראל, טענו כלפיהם שהם מוכי ירח. עכשיו אין עוד ספק. האנטישמיות נוסקת. אך השואה כבר לא איתנו. לא רק שלנו. שני טקסי הזיכרון המכובדים היו גם פרידה עולמית מהמחויבות למדינת היהודים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אש זרה
|
|
|
 |
|
|
|
פצמ"ר אחר פצמ"ר תבעו תושבי גוש קטיף מצה"ל להחזיר את השקט ברצועת עזה על כנו. לאלץ את הפלשתינים לחדול מן האש.
המלחמה היתה רבת אילוצים. עם נסיגות, קשיים, כשלים. לרגעים נראתה חסרת סיכוי כבתצלום החיילים שנעו על ברכיהם לחפש את שרידי חבריהם. נרשמה גם רשלנות. למשל, דן הראל ואביב כוכבי ושמואל זכאי והמ"פ ר' יכלו לקבל פיתוחי מגן טובים יותר נגד חפירת המנהרות מתחת למוצבים, אבל בכל הקשור בשיפור המגננה הממשלה הזאת תמיד איחרה.
עד שנודע כי לחימת צה"ל עושה את שלה והאוכלוסייה הפלשתינית לוחצת על המחבלים לחדול מהקסאם ומהפצמ"ר. אבו מאזן הבין כי שרידותו מחייבת לפעול במהירות להפסקת האש.
אז באה ההפתעה. התברר כי המתנחלים אינם מעוניינים שהפלשתינים ייטלו על עצמם את המשימה כנדרש מהם. שלשום הפעילו אלימות מילולית נגד חיילי צה"ל ופגעו ברכוש הפלשתינים שבאו לנווה-דקלים להידבר על תיאום ביטחוני למניעת ירי הטילים. הפסקת האש נראתה להם מאיימת מן האש.
מבחינתם, כל עוד יורים מעזה לעבר שדרות וגוש קטיף יש סיכוי שאריאל שרון לא יוכל להתנתק. הם עושים שימוש באש זרה. הן בה, הן באש הזרה שבעיניהם כאשר הם מכנים את חיילי צה"ל "בוגדים". כה קרוב ל"דין רודף".
מתחייבת הבהרה: צה"ל נערך לאפשרות של פינוי תחת אש שאין גרועה ממנה. מה שנחסך ממנו בלבנון, מפני שאוכלוסייה אזרחית לא פונתה, לא יתרחש בגוש קטיף על 7,500 המתנחלים . מניעת התיאום הביטחוני בהתפרעות אלימה ומילולית כאחת לא בהכרח תבלום את ההתנתקות אלא רק תפחית את הסיכוי להגנת החיים.
זה מוביל לתסריט בלהות: מה שהחל כמהלך התנתקות חד-צדדי בהיעדר שותף פלשתיני עלול להסתיים כהתנתקות חד-צדדית מן המתנחלים. פשוט, יום אחד ילדינו במדים לא יהיו שם. מפני שלא יהיה "פרטנר" בגוש קטיף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בוקר טוב, פרס
|
|
|
|
|
|
|
עצרתי את מכוניתי לצד הדרך כאשר שמעתי בהתפעמות את שמעון פרס יוצא השבוע בשצףקצף נגד הסרבנים מימין. הם מסכנים את אחדות האומה. בגללם עלולים להיווצר צבאות נפרדים כמו ברשות הפלשתינית. דברים כדורבנות.
בכל זאת, היכן הוא היה בשנים שבהן היתה הסרבנות מונופול של השמאל הקיצוני בלבד? מדוע אז לא נשמע קולו ברמה, ובהתמדה?
שרק לא ייתפס בתשובתו לטיעון האליטיסטי, המתנשא והשחצני כאילו סרבני השמאל פועלים מכוח צו מצפונם, ואילו אהבת ארץ ישראל של הכיפות הסרוגות ניזונה מתפישה חשוכה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כך הם מדברים
|
|
|
|
|
|
|
ההנמקה של אריאל שרון ובנימין נתניהו, שהקיצוץ בקצבאות ילדים עושה את שלו בירידה משמעותית של שיעורי הילודה בקרב ערביי ישראל, נושאת אופי גזעני. הם השתמשו בה כדי לשכנע את אלי ישי מש"ס שאין הצדקה להחזיר את הקצבאות לרמתן הקודמת.
אך המדיניות אינה גזענית. היא חלה על יהודים וערבים. היא חלק מתפישה רחבה כוללת. ביבי ניהל מדיניות שפגעה קשה בחלשים וניתן לקיימה רק זמן מוגבל, אבל הרחיקה את ישראל מסף התהום הארגנטינית שם השאירוה קודמיו במשרד האוצר. הנתונים מעידים: פחות עובדים זרים ויותר עבודה עצמית, פחות קצבאות שווא ואולי התחלה של השקעות זרות. צריך אומץ לבצע זאת (חבל רק שכשר אוצר אחראי לא תמך בהתנתקות הנחוצה גם מסיבות לאומיות-משקיות).
אפילו אם תוכניתו שגויה, היא הגיעה כבר לשלב האל-חזור, וצריך לאפשר לה לחתור ליעדה (כמו ההתנתקות). המורדים מוכנים למוטטה ובלבד שתימנע ההתנתקות. שרון רוצה לקיימה בקולות ש"ס, שיכרסמו בתוכנית הכלכלית. המפתח בידי יוסף (טומי) לפיד.
ביבי ביקש מטומי לתמוך בתקציב. "זה התקציב שלך גם אחרי התוספת שניתנה עם כניסת יהדות התורה לקואליציה", אמר ליושב ראש שינוי. טומי השיב כי יתמוך רק במה שהוא שותף לו והצביע נגד. יש היגיון בעמדתו. אבל המיליארד של יהדות התורה, שלפיד מסרב בעטיו לתמוך בתקציב, עלול להוביל לאחת משתי התוצאות ששינוי אינה רוצה בהן: או למיליארד השני שמבקשת ש"ס, או לכך שהמיליארד הראשון ייהפך לטומי, מה שהיה סגן השר מש"ס משולם נהרי ליוסי שריד בהפלת ממשלתו של אהוד ברק.
שווה דיון נוסף בסיעת שינוי. מה גם שאם יהיה שינוי בשינוי ביחס לתקציב עם המיליארד הראשון, תיסלל, אולי, דרכו של נתניהו לפעול להחזרת לפיד לממשלה. הרי שניהם מעוניינים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כביש החמס
|
|
|
|
|
|
|
נסעתי בחוצה ישראל ב-27 שקל . שילמתי באיחור של 23 יום. השיתו עליי קנס בשיעור 63.18 שקל . גברת מסבירת פנים בשם רחלי אישרה באוזניי כי הנהלת הכביש גובה ממני תשלום בסיסי ועוד מאתיים אחוז תמורת אשראי קצר מועד.
לכמה מטפסת ריבית הנשך בשנה? לפי זה ל-2,400 אחוז בלי לחשב ריבית-דריבית. זול יותר ללוות כסף אצל החברים של אתי אלון ועופר מקסימוב מאשר לקבל אשראי מכביש 6. למשלמי המסים שאינם יודעים: בעלי חוצה ישראל ממילא מקבלים הבטחת הכנסה מקופת המדינה.
אין טעם לפנות לוועדת ערר, מפני שעד לדיון בפנייה תמשיך ריבית הנשך "לדפוק שעון". הוצע לי פיתיון אחר, שאם אהיה מנוי בכביש 6 ימחקו לי מחצית מהקנס.
המחיקה הנחוצה אינה של מחצית הקנס אלא של שיעורי הריבית בחוצה ישראל. אך אין סיכוי לתקן את העוול, מפני שהחברה כבר שיחדה את "המושחתים נמאסתם". חברי הכנסת והשרים פטרו את עצמם מתשלום בנסיעותיהם בכביש-דבר שמצדיק את הטלת הריבית הגבוהה עליי. הרי מישהו צריך לממן את כביש 6, לא ?
אחר כך הפוליטיקאים אינם מבינים מדוע הציבור מואס בהם ומאחל להם את מה שרבי עקיבא כינה "נשיכת חמור" - נגיסה שאינה נעצרת בבשרו של המותקף אלא שוברת גם את עצמותיו.
m a r g a l i t @ m a a r i v . c o . i l
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
