 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| הדוקומנטציה של השבוע: מאיר שניצר חזר אל המנגנון הרעוע שממנו מורכבת אמירת האמת והשקר ב"לתפוס את הפרידמנים" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שפע אפשרויות הפירשון ש"לתפוס את הפרידמנים" (אמש ב"יס פלוס") מציע לצרכניו המגוונים, הוא נדיר ממש. לפחות בכל הקשור לשדה הפעולה הדוקומנטרי. מדובר פה קודם כל בסיפור אנושי מדהים, המועבר לטלוויזיה בסיוע טכניקת חריגה של תיעוד אישי ועם מגוון של גיבורי משנה, ששום תסריטאי של סרט עלילה לא יכול היה להמציא שכמותם. ויותר מזה: מדובר במראה ישרה, ובה בעת גם מעקמת-מציאות, שבמסגרתה מתבלבלים לגמרי הפרטי והציבורי שבחיים האמריקניים.
בלב העניין ניצב סיפור פרטי – סיפור ריסוקה של משפחת פרידמן מלונג איילנד, שארנולד, ראש המשפחה, וכן בנו הצעיר ג'סי, נעצרו בנובמבר 1987 באשמה של פדופיליה ובסיומו של הליך משפטי מפותל ומפוקפק נשלחו לשנות מאסר מרובות. אך מעבר לעיון המדוקדק בגורל השונה, הסותר לעיתים, של כל רכיבי המשפחה הזו – אב, אם ושלושה בנים – הרי ש"לתפוס את הפרידמנים" מתפקד כמסמך המתעד היסטריה מתוזמרת היטב של קולקטיב אנושי מפוחד ומוסת.
אילו היו בנמצא, בראשית שנות החמישים, כלים לתיעוד מהסוג שעמד לרשותם של יוצרי "לתפוס את הפרידמנים" ואילו המדיום הטלוויזיוני באותם ימים חשוכים
היה אמיץ כמו סרטי התעודה (לפחות חלקם) האמריקנים כיום, הרי שניתן היה בעזרתם לעצב סרט נדיר על ציד המכשפות המקרתיסטי, שהעלה לגרדום את בני הזוג רוזנברג, בפרשייה שהדי ההיסטריה שלה אינם שונים באופן עקרוני מהמקרה של הפרידמנים.
כאשר מדובר במושג "יוצרי לתפוס את הפרידמנים", אין הכוונה רק לבמאי אנדרו ג'ארקי, שכבודו המקצועי במקומו מונח, אלא גם לבני משפחת פרידמן עצמם, שהתיעוד האישי שלהם, בדומה לסוגה הדוקומנטרית המקובלת כיום, בעידן מסרטות הווידיאו המתקדמות, הופך אותם עצמם לשוויי זכויות לג'ארקי. לפחות בכל הנוגע לתרומתם לעיצוב הסרט והאופנים המגוונים של הנראטיב שלו.
מה מציע לנו "לתפוס את הפרידמנים"? שיחות עם חלק מבני המשפחה הנוגעים בדבר; שיחות עם מקצת העדים לפרשה, שהתחוללה לפני 18 שנים; עדויות מצולמות בזמן אמת, על אודות הדינמיקה בתוך התא המשפחתי המסוכסך הזה, כפי שהתחוללה אז, בשיפולי שנות ה- 80; קטעי ארכיון המתעדים את ימיו הגדולים של ארנולד בשנות ה- 40 הרחוקות, כשאשר עדיין היה פסנתרן על במות בידור. כמו כן מובאת עדות מצולמת מתוך התהליך המשפטי המעוות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"לתפוס את הפרידמנים"
|
|
|
 |
|
 |
|
אינספור מניפולציות
|
|
|
 |
|
|
|
חיבורם יחד של מרבית סוגי התיעוד המצולם המוכרים כיום, אין בו כדי להציע לאורך הסרט כולו ולו רגע אחד, שעליו ניתן להסכים כי הוא רגע של אמת אובייקטיבית. "לתפוס את הפרידמנים", יותר מכל סרט תעודה שקדם לו, מאוורר את התפיסה המוכרת בעיקר לסופרים ולאמנים, היודעים באופן אינסטינקטיבי כי אין אירוע מוחלט וכי הזיכרון הפריך של האדם פועל כמסננת פסיכולוגית, ולאו דווקא כאלמנט מנציח מציאות.
בעקבות התפיסה הבסיסית הזו, ששוללת מהזיכרון האנושי את זכות העדות, נותר המדיום של התיעוד הטלוויזיוני ככלי ריק לגמרי, הנתון, ממש כמו בני האדם המייצרים אותו ואלה שמעידים בפניו, בפני מניפולציות אינספור. היסטוריונים מהדור החדש, אלה שבגרו לתוך התפיסה הפוסט מודרנית, מכירים זאת היטב. דוקומנטריסטים נתקלים בזה ללא הרף ובדרך כלל נאלצים לבצע איגופים טקטיים סביב המכשלה הזו. שהרי קבלת הדין במקרה הזה, היא בעצם שלילת ההצדקה לקיומו של ז'אנר סרט התעודה.
לג'ארקי, שקודם לעבודתו על סרט זה לא עסק בקולנוע או טלוויזיה, אין בכלל בעיה לחשוף את המנגנון הרעוע, שממנו מורכבת אמירת האמת והשקר ב"לתפוס את הפרידמנים". חוסר המחוייבות של ג'ארקי, מולטי מיליונר שאינו חייב לעבוד עוד יום בחייו, לעיסוק החדש - בימוי סרטי תעודה - שאימץ לעצמו ככה סתם, יש בו כדי לתרום לקילוף העור העבה והטיח המתעתע, המשמשים כבר שנים לכיסוי על ריקנותו המודעת לעצמה של המדיום הדוקומנטרי, בכל הקשור לאמירת אמת.
מבין גיבורי המשנה של הסרט, מושכת תשומת לב מיוחדת דווקא הגברת איליין פרידמן, אם המשפחה, דמות זוטרה בפרשייה הזו, המשחקת משחק כפול מול המצלמה. מצד אחד, היא לא-ראתה-לא-שמעה מאומה על מה שבעלה ובנה הצעיר עוללו לגדוד של ילדי שמנת סמוך לחדר השינה שלה. מצד שני, למרות ההעדר המוחלט של הידיעה, כך היא טוענת, איליין ניתקה כל קשר נפשי עם בני משפחתה, באקט שיש בו כדי להפלילם הרבה יותר מכל כתב אישום משפטי.
גיבור משנה נוסף, האח דייוויד – הומוסקסואל שמוצא פרנסתו כליצן במסיבות ילדים. למרות התמקדותו המתמידה בילדים, ואולי אף העדפתו המינית שייכת לכך, כלל אינו קשור לפרשה המרכזית, הוא, דווקא הוא, דמות המפתח להבנת הגורל המיוחד במינו של הפקת סרט זה.
במקורו, ג'ארקי, טירון בענייני סרטים, התכוון להכין דוקומנט מצולם על פעילותו הבדרנית והבלתי מזיקה של דייוויד הליצן בקרב ילדי מנהטן. במשך חודשים רבים הוא תיעד את עלילותיו המקצועיות של המוקיון הזה, עד שהלה נשבר בפניו והתוודה שהוא בכלל אינו הסיפור הדוקומנטרי שג'ארקי צריך להתמקד בו. הסיפור האמיתי שכב דומם בבוידעם של דייוויד, ולאחר שג'ארקי התבונן בו, הוא הבין את האוצר האדיר שבידיו.
בבוידעם של דייוויד שכנו 25 שעות מצולמות במסרטה ביתית, שבהן תועדה הדינמיקה המשפחתית במהלך הטראומה המשפטית, שנפלה על אביו של דייוויד ואחיו הקטן. מבלי להתכוון, הפך חומר גלם זה, שאיש לה חפץ בו, לנקודת המשען ל"לתפוס את הפרידמנים", אחד מהחשובים שבסרטי התעודה בכל הזמנים. האפשרות שמסמך משפחתי מצולם ישמש כמקפצה לתיחקור העבר, שימשה עד כה בעיקר היסטוריונים ולאו דווקא דוקומנטריסטים, שמעדיפים ללכוד את הרגע המכריע במסרטתם הם. והנה כי כן, עוד נדבך חלוצי של "לתפוס את הפרידמנים".
סרטו של ג'ארקי נחל הצלחות בבתי הקולנוע בארצות הברית ומחוצה לה, וזה קרה עוד בטרם התחולל טרנד התיעוד מבית היוצר של מייקל מור. שידורו הטלוויזיוני דווקא מחזק בו כמה צדדים, שהוחלשו בהקרנה על המסך הגדול. השידור בטלוויזיה מדגיש את האינטימיות שבמפגש עם אנשים, שלא יודעים כלום על עצמם ועל ההתנסויות האישיות שלהם, ובכך זוכה הסרט בערך מוסף חשוב, ההופך אותו למגדלור שעל פיו צריכה לנווט עצמה האמירה הדוקומנטרית. חבל שבפועל ניכסו לעצמם תפקיד הזה דווקא הפרובוקציות של מייקל מור או השטויות המזינות את טיעוני "לאכול בגדול".
|
|
|
|
|
|
|  | | הפרידמנים | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
