ראשי > כוכבי מעריב > חנוך דאום





חנוך דאום: 07.01.05

7/1/2005
1.
 
הימים חלפו מהר, בני הטוב. דומה כי אך אתמול נשאתיך בזרועותי לראשונה, והנה אתה כבר בן 18 שנה. כעת הרשה לי, אהובי הקטן, רגע לפני שתלבש מדים, לספר לך מעשה נורא שאירע במדינתנו כאשר היית בן שש. מעשה נורא בגוש קטיף.
2.
כאשר השוטרים הקיפו את נצרים, היה ברור שזה לא יהיה קל. בתוך נצרים היו כ-20 אלף מתנחלים. ההרגשה שאחזה בהם היתה שזהו מבחנם הגדול. הם הבינו כי את צפון השומרון הם כבר הפסידו, אבל באוויר שררה תחושה שלפיה אם הם יצליחו לשמור על נצרים, לא יתבצע הפינוי מגוש קטיף. כ-20 אלף מתנחלים היו שם, נחושים מאוד, עם אמונה פנימית עמוקה שהם מגינים על ארצם. אם היה יותר שכל ואורך רוח בקרב כוחות הביטחון, הם היו מחכים. לא היה טעם אמיתי בניסיון להיכנס לנצרים, כאשר בתוכה מסתופפים 20 אלף גברים, נשים וטף. החיילים המסכנים לא באמת ידעו כיצד ניתן להיכנס לבית שמצטופפים בו מאה איש, חלקם תינוקות קטנים, ולהוציא ממנו את האנשים החוצה, לבית המעצר הארעי שהוקם בבסיס צה"ל הסמוך. זאת היתה משימה פסיכית. גם מאה אלף החיילים והשוטרים שהגיעו למקום לא יכלו להועיל.
 
בעיתונות הזרה כבר נכתב כי ישראל שוקלת לדחות את הפינוי בכמה חודשים. על המתנחלים שרתה להיטות הגובלת באופוריה. היתה להם הרגשה שבמאבק הזה הם מנצחים. כ-46 חיילים לא הסכימו להשתתף בפינוי ונכנסו לכלא, וכאילו לא די בכך, כוחות הביטחון נאלצו להתמודד כל העת גם עם מתנחלים, אנשי ימין ונוצרים אוהבי ישראל מכל העולם, שהגיעו מכל עבר וניסו להסתנן פנימה לתוך הקרב על נצרים.
3.
המעשה הנורא, בני, לא צמח משום מקום. ראש הממשלה הכריז על תוכנית ההתנתקות כאשר היה תחת חקירות קשות. הוא הלך עם ההחלטה לפריימריס ואף על פי שהפסיד, המשיך לקדם את התוכנית. הוא פיטר שני שרים כדי להשיג רוב בממשלה ואף התעלם מהחלטת חברי מרכז הליכוד. התקשורת, אשר רצתה מאוד לראות את ההתנחלויות מפונות, סלחה לו על כל אלה ועברה לסדר היום. היו הצדקות, אם כן, למאבק הקשה ההוא, אבל אל תיתן לאיש להטעות אותך. ההתנהלות של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון המנוח, היתה רשלנית, אבל בפירוש לא דיקטטורית. הוא העביר את ההחלטה ברוב גדול מאוד בכנסת ובמדינת חוק זה מספיק.
 
מה שכן, בני, על דבר אחד אין לסלוח: אותו אריאל שרון, שהיה מנהיג עם הומור דק ומקסים, יכול היה למנוע את כל המעשה הנורא הזה לו רק היה שומע בעצת כולם והולך למשאל עם. הוא היה מנצח במשאל, ההתנתקות היתה יוצאת לדרך עם התנגדות מזערית וכל המעשה הנורא לא היה מתרחש.
איור: שי צ'רקה
4.
ההוראה של אלוף הפיקוד היתה ללכת קודם על בית הכנסת. להשתלט עליו. המחשבה היתה לתפוס את מרכז העצבים של מתנגדי הפינוי ולשבור את המתנחלים מבחינה מנטלית. זו היתה טעות שנבעה ממודיעין רשלני. בבית הכנסת הגדול של נצרים שהו המתנחלים הקיצונים ביותר, רובם כלל לא תושבי גוש קטיף. היו שם עשרות אנשים מתפוח ומכמה גבעות בהרי חברון (ועוד כמה סוכני שב"כ, יש להניח). כולם היו חמושים, וביותר מכלי נשק אחד. היתה להם הרבה מאוד תחמושת, רובים אישיים, רימונים, לבנות חבלה ואפילו מאג אחד ושני תתי מקלע שמישהו הביא מיחידת המילואים. עד אותו יום, בני, איש לא ירה ולו ירייה אחת בכל תהליך הפינוי, אלא שבבית הכנסת בנצרים, היה מישהו שחשב שהוא נמצא בתמצית של המאבק ההיסטורי על ארץ ישראל. קראו לו שילה. בחור בן 20, שהאמין שגורל ארץ ישראל השלמה מונח כרגע על כתפיו. בחור בן 20, שסבר כי הקרב על בית הכנסת הוא הקרב על השאלה האם מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו. שילה אמר לחברים שהתבצרו איתו כי הקרב על נצרים הוא קרב הבלימה האחרון. אם נצרים תיפול, גם ירושלים תיפול. אם נצרים תיפול, ייפול גם מקום המקדש.
5.
שילה החזיק נשק, כמו כל יתר המתבצרים בבית הכנסת. החיילים והשוטרים שהקיפו את בית הכנסת לא חשבו שמישהו יירה עליהם, אבל לקחו זאת בחשבון. בבניין ליד בית הכנסת עמדו צלפים מסיירת מטכ"ל, שלושה מתוכם מתנחלים בעצמם, ועקבו אחר המתרחש. כאשר החיילים החלו לסגור על בית הכנסת, עשה שילה את מה שלא עשה אף מתנחל לפניו. הוא שיחרר צרור. צרור ארוך ומבהיל של נשק אוטומטי. שילה לא כיוון לעבר אף חייל, אבל גם לא ירה ממש לאוויר. הצלפים נבהלו. הם שמעו יריות, זיהו את האזור ממנו נורתה האש, ועשו את מה שנאמר להם לעשות: ירו בחזרה כדי לשתק את הירי.
 
שילה נהרג במקום. יחד איתו נהרגו עוד שלושה מתנחלים שהיו בבית הכנסת. שניים אחרים, שעמדו במרפסת העליונה של עזרת הנשים, ראו את המתרחש ולא המתינו. הם השליכו רימונים על קבוצת השוטרים שהיתה מתחתם. שישה שוטרים נהרגו במקום ועוד עשרים נפצעו. בשלב זה הופצו בנצרים שמועות שחיילים פרצו בירי כבד אל בית הכנסת והרגו עשרות מהמתבצרים. אלפי מתנחלים יצאו מהבתים המבוצרים ורצו לבית הכנסת לראות מה קורה. שני שוטרים, אשר שמרו על המתחם מגג סמוך, נבהלו מההמון אשר רץ לקראתם והחלו לירות באוויר. דודו של שילה, שהיה על גג בית הכנסת, חשב שהשוטרים הללו יורים על גופם של ההמונים וניסה לזרוק עליהם רימון. הרימון פיספס את המטרה ונחת בתוך בית הכנסת, על ארון הקודש. לפתע נשמע פיצוץ אדיר. בית הכנסת קרס על יושביו. בארון הקודש, התברר, היתה כמות עצומה של תחמושת אשר הוטמנה שם על ידי כמה מפעילי הימין הקיצוני. מאות לכודים היו תחת ההריסות, מתנחלים, שוטרים וחיילים. שוטרים ויחידות הצלה החלו לדהור למקום כדי לנסות להושיט להם עזרה, אך ארבעה מתנחלים קיצונים, אנשי כ"ך, שעמדו על גג סמוך וסברו כי הצבא פוצץ במתכוון את בית הכנסת, החלו לירות לעברם אש תופת מדויקת וקטלנית.
6.
אתה שואל מהו סוף המעשה, בני הטוב, אבל המעשה הנורא ההוא טרם הסתיים: כאשר חרב בית הכנסת בנצרים על יושביו, חרב גם משהו עמוק מאוד בישראל. לא את גוש קטיף איבדה ישראל בעת ההיא, כי אם את תמימותה. 253 הרוגים נמנו במעשה הנורא ההוא. 253 מתנחלים וחיילים, חילוניים ודתיים, שוטרים ואנשי הצלה, עלו בסערה השמיימה באותו יום מר והותירו אחריהם חברה גוססת, אשר לא תשוב לאיתנה לעולם.
 
daum@maariv.co.il
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורוםכתוב לעורך


אזרח כבוד של כביש המנהרות, מורה בהכשרתו וקופירייטר בעברו, אב לשניים ונשוי לאחת, מגיש במילה האחרונה בגלי צה"ל ואחד ממאה היהודים העשירים בעולם
  
  
  
שמור במזוודהשלח לחברהדפסה
הוסף תגובה עבור לפורוםכתוב לעורך
"עד אותו יום, איש לא ירה בכל תהליך הפינוי, אלא שבבית הכנסת בנצרים, היה מישהו שחשב שהוא נמצא בתמצית המאבק ההיסטורי על ארץ ישראל. קראו לו שילה. שילה אמר לחברים שהתבצרו איתו כי הקרב על נצרים הוא קרב הבלימה האחרון. אם נצרים תיפול, ייפול גם מקום המקדש"