 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| ולרשטיין, ספקור וחטיב
אמנם לא סובלים זה את
זה, אבל שלושתם ביחד
פוגעים בדמוקרטיה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשנתה ה-57 חווה ישראל גיבוש קואליציה חוץ-פרלמנטרית יותר הזויה מכל מה שיכלה לדמיין בסיוטיה. מכל עבר מגיחים עליה להחלישה פנחס ולרשטיין מיהודה ושומרון, יפתח ספקטור כמותג ההולך לפני מחנה ההורים הסרבנים משמאל ושאווקי חטיב מוועדת המעקב של ערביי ישראל.
הם אינם סובלים איש את עמיתו. חותרים ליעדים הסותרים זה את זה. ללא כוונה להיפגש, חברו לקעקע את כוח המגן של מדינת היהודים. לפורר את צה"ל. להפר חוק, למוסס את הדמוקרטיה.
כל אחד במשולש הזה חש לעצמו כי הוא נושא באמתחתו יעד נכבד, לגיטימי. אך מתממשת בהם היפוכה של אמירת חכמים: מתוך לשמה - בא שלא לשמה. ולרשטיין רוצה את הארץ. ספקטור את המוסר. התוצאה מאיימת על הקיום המשותף של שבטי ישראל תחת ריבון אחד.
הם פתחו במלחמת אזרחים פסיבית. זה ייגמר ברצח. כמו בסרט נע הם העבירו בזיכרון הפרטי של המתבונן את קין והבל, גדליהו
בן-אחיקם, אריסטובלוס והורקנוס והצבאות הזרים שנזעקו להתערב בארץ, והסיקריקין עם פגיון הרצח בהר הבית, עד יצחק רבין.
גם את מלחמת האזרחים האמריקנית והשוצבונד באוסטריה והגיס החמישי המסייע לפרנסיסקו פרנקו למוטט את שלטון החוק במדריד. תמונת בלהות, ואין מי שיישא את נאום גטיסבורג עוד לפני שמתרחש הקרב-הטבח.
מתעורר געגוע חזק אליך, מנחם בגין. אל הימים בהם לוחמיך באצ"ל נחטפו והוכו והוסגרו על ידי יהודים לשלטון הזר במה שנקרא "הסזון", ואתה ציווית על אנשיך, לאכזבתם ולתסכולם, לא להגיב באש נגד בני עמם, כי "מלחמת אחים-לעולם לא".
דלונו. אין לנו מנחם בגין. אולי איננו ראויים ליותר מההנהגה המכהנת במשולש ולרשטיין ספקטור-חטיב. על פי העיקרון של "פרנס לפי דורו". אפשר רק לשאול בפרפראזה שורה מכאיבה משירת אורי צבי גרינברג: "ואבוי לך ארצי משני צדי הקו הירוק".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שרון נפל בפח
|
|
|
 |
|
|
|
שלשום רשמה ישראל לעצמה ניצחון פירוס מזהיר: היא קיבלה היתר מטוני בלייר להיעדר מוועידת לונדון לבירור הסיוע הנדרש לפלשתינים. כמו פירוס בתחילת המאה השלישית לפני הספירה, מרוב ניצחונות נפסיד את המלחמה. הפעם, המלחמה המדינית.
כאשר אריאל שרון (ולפניו גולדה מאיר ויצחק רבין) שומע את המונח "ועידה בינלאומית" הוא מסתגר כקיפוד, ודוקר ודוקר, ומדיר רגליו ממנה.
לפני כעשרה ימים נכחתי בפגישה מעוטת משתתפים בחסות שגריר בריטניה סיימון מקדונלד. אורח הכבוד היה סיר נייג'ל שיינוולד. הוא ה"קונדוליזה רייס" של בלייר ובא לארץ להכין את ביקור ה"בוס" שנערך שלשום.
במקום נכחו שלושה ישראלים, שאינם נושאים בתפקידים רשמיים, אבל יש להם צינורות ישירים אל מערכות השלטון. אחד אמר בביטחון כי שרון מתנגד לוועידת לונדון. שפת הגוף של שיינוולד העידה כי ידע אחרת. הוא בא מראש הממשלה, וזה הסכים לקיום ועידת לונדון בתנאי שישראל לא תשתתף. שרון נפל בפח. אנגליה ממילא לא רצתה בו בצל קורתה.
שרון מרוצה, איפוא, ממה שצריך דווקא להדאיגו. עד לשלום עם מצרים זה היה סיוט ירושלמי, שהעולם ידבר עם הערבים וישאיר את ישראל להמתין מחוץ לדלת. עכשיו בא שרון ומזמין על עצמו את הצרה מחדש. מפני שלישראל יש עניין להופיע בצד המסייעים לפלשתינים. יש לה במה להגיש עזרה. יש לה עניין לקיים דיאלוג עם המדינות התורמות כשהן עומדות להציע לאבו מאזן דבר מה העלול לפגוע באינטרסים שלה. כדי להשפיע צריך נוכחות. שרון לא רק ויתר עליה. הוא השתוקק לוותר עליה.
כיצד עשה שטות כזאת? רבי עקיבא ציטט את ישעיהו במשפט שכמו נועד לשרון: "משיב חכמים אחור, ודעתם יסכל".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כדי להשפיע צריך להיות נוכחים. בלייר ושרון השבוע בירושלים. צילום: אי-פי
|
|
|
|
|
|
|
ציפור או פיל?
|
|
|
|
|
|
|
שאלתי את יושב ראש הכנסת ראובן ריבלין מדוע הוא מנהל בלהיטות כפייתית מסע ביקורתי נגד בית המשפט העליון והעומד בראשו פרופסור אהרן ברק. תוקף, ואינו מרפה. גם השבוע.
ריבלין הסביר לי, שהכנסת היא הריבון. גם אם היא עתה בשפל המדרגה צריך לשמור על מעמדה לקראת ימים טובים יותר. ברק וחבריו נוגסים מסמכותה לחיזוק עמדתם.
הוויכוח הוא על פירושיהם לחקיקה בכנסת. כשנפגשו לפני כמה ימים אמר ברק לריבלין: "הרי אינך מצפה, שנפרש את 'אל הציפור' לחיים נחמן ביאליק בדיוק כפי שהמשורר התכוון בעת הכתיבה".
"נכון", השיב לו ריבלין, "ובלבד שלא תציג את הציפור כמו פיל".
הנושא שנדון ביניהם אינו חשוב. ריבלין משוכנע שהכנסת התכוונה שהבחירות הבאות ייערכו ב-2007. בג"ץ שנקרא להכריע בנדון לא התעניין מה כוונת המחוקק. הוא סבר כי חמש שנים הן יותר מדי, וקבע רק ארבע. בחירות ב-2006. הוויכוח סבוך: ריבלין סבור כי בית המשפט שם את הכנסת ללעג ולקלס. לא חשוב מה היא החליטה, השופטים עושים בפרשנות כבשלהם.
ברק טוען כי בעולם קיימות אסכולות, שבאמת סבורות כי לאחר החלטת הפרלמנט - חופשי בית המשפט לפרשה כהבנתו. כמו חץ שנורה ויצא מתחום שליטתו של בעל הקשת. אך דווקא הוא אינו גורס כך. ברק מוכן לנסות להבין למה התכוונה הכנסת בהחלטה המקורית, אם כי קשה לדעת מה חשבו (אם חשבו) 120 חבריה, ובעיקר אם חלף זמן רב בין החקיקה לבין הדיון המשפטי, והנסיבות השתנו מאוד.
הכל מנומק לתלפיות בספרו של הפרופסור ברק "שופט בחברה דמוקרטית". "שופט אינו רשאי לאכוף על החברה שהוא שופט בה את ערכיו האישיים. לו עשה כן היה פועל שלא כדין... ההכרעה היא פרי הסובייקטיביות השיפוטית. אין זו סובייקטיביות הנותנת ביטוי להשקפותיו האישיות של השופט... זו סובייקטיביות צרה הרבה יותר הבוחרת בין מערך של נתונים אובייקטיביים ומאזנת ביניהם; סובייקטיביות שעברה סינון אובייקטיבי...".
כדאי לקרוא את הנוסח המלא החל מעמוד 390. השאלה אינה משפטית אלא ציבורית. היושב ראש ריבלין אינו עוד "רובי" החביב בלבד. הוא יושב ראש הכנסת ונאומיו זוכים להד נרחב. יש מסר בתוכנם, וגם במה שלא נזכר בהם. הציבור נוכח כי יושב ראש הכנסת עסוק ללא הרף בביקורת על ברק וחבריו. לא על השחיתות הפוליטית. לא על הקשר בין שר לחבר מרכז.
זה מסר רע. מפני שאחרי ריסוק ערכי אחדות האומה וההגנה על ביטחון המדינה נותר בית המשפט העליון בהנהגתו של ברק כמגדלור לעולם כולו. בחייך רובי, אל תהיה כמו קאטו הזקן, עבור נושא.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
רובי ריבלין. צילום: אדי ישראל
|
|
|
|
|
|
|
ביטוח משלים
|
|
|
|
|
|
|
הצעת "מחליטים" היא מינוח רווח במילון הממשלתי. דיון שמגיע לקצו מסתיים ב"מחליטים". נוסח וסגנון הנהוגים מימי דוד בן-גוריון ואילך. מן "המחליטים" יוצאת מדיניות הממשלה וחקיקתה. לרגל הצטרפות העבודה לממשלה הריני להעלות על סדר יומה הצעת "מחליטים" עם דברי הסבר.
מחליטים בזה לאסור על המוסד הישראלי לבצע כל מהלך אלים בסוריה אלא אם כן מדובר במניעה דחופה נגד פצצה מתקתקת סמוך לגבול הישראלי. היתר לפעילות בעומק סוריה יהיה חוקי ויבוצע רק אם ראש המוסד יקבלו על נייר המכתבים הרשמי של הקבינט הביטחוני בחתימת ראש הממשלה.
דברי הסבר: בחודשים האחרונים פוצצו שתי מכוניות תופת בדמשק. התעמולה הסורית האשימה את המוסד בייזום הפגיעות. ישראל לא הגיבה, או הכחישה. אבל ראוי שהוראה השוללת פעילות אלימה בסוריה תרד לדרג המבצע באורח מוסמך והחלטי, לבל יתברר כעבור כמה שנים כי המדינה הסתבכה בעל כורחה ובלי ידיעתה בסדרה של פרשיות מסוג "עסק הביש" במצרים, שזה עתה ציינו 50 שנה לביצוען הכושל.
אז, ב-1954 הועמדה הממשלה בפני עובדה גמורה. יש למנוע זאת בעתיד. אמנם יש ביטחון שדברים כאלה אינם חוזרים ונשנים. אך הצעת ה"מחליטים" היא ביטוח משלים. מסמך הערכה: אין מחלוקת שדמשק משמשת בסיס לארגוני הטרור הפלשתיני, וממנה יוצאות הוראות לפגוע בישראל. היו תלונות לרוב וסוריה התעלמה מהן. סירובו של בשאר אסד לבלום את הטרור הפלשתיני משמש עילה לישראל להימנע ממשא ומתן איתו.
עם זאת, במרוצת השנים עוצבה מאליה רמת ההבנות בציר ישראל-סוריה. ההבנות אינן מוסכמות וממוסמכות, אבל מתקיימות בנוחיות יחסית העונה על הצרכים היסודיים של שתי המדינות. למרות שיש לישראל סמכות מוסרית לתבוע את פירוק ארגוני הטרור בסוריה - הפעלת אמצעי לחימה של המוסד נגד פעילי החמאס בדמשק היא הפרה של הפסקת האש העדינה המתקיימת בין שתי המדינות מאז ההסכם ביניהן ב-1974. הזהירות יפה.
margalit@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
