 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| שר האוצר חש הקלה גדולה. האיום המרחף על עתידו הפוליטי, ששרון, פרס ולפיד יחברו יחדיו ויפלגו את הליכוד, הוסר באחת. ביבי התקרב לראשות המפלגה, אבל התרחק מהתקציב, בהתחשב במחיר הנוסף שעוד יגבו המפלגות החרדיות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בנימין נתניהו היה השבוע שר האוצר הראשון, שתקציבו נדחה במליאת הכנסת, אך הוא יצא מהמערכה וידו על העליונה. בשבתו שלשום במזנון עם קציצה, לחם וסחוג חריף, סביר להניח כי חש הקלה גדולה. האיום המרחף על עתידו הפוליטי, שאריאל שרון, שמעון פרס ויוסף (טומי) לפיד יחברו יחדיו ל"מפץ הגדול" ויפלגו את הליכוד, הוסר באחת. ביבי רחק מהתקציב, וקרב לראשות הליכוד. מה שהוכיח כי שרון היה ונשאר טקטיקן אכזר ואסטרטג חלש.
נכון שללפיד היתה תרומת רשלנות למשבר הממשלתי. לשרון חסרו שישה קולות. הוא סירב לסמוך על יחד-מרצ. גם מפלגת העבודה חסרת אחריות. לבד מחיים רמון ועמרם מצנע, שהסכימו לתמוך אפילו בתקציב ובלבד שייפסק הכיבוש בעזה, היא רצתה את ליטרת הבשר שלה בשרים. גם שרים ריקים מתוכן.
שרון נדרש לקולות. בשינוי הסכימו לקנות את יהדות התורה בשתי ספרות בלבד. עד 99 מיליון. החרדים התחילו ב-800 וגמרו ב-290 מיליון. על זה לא עוזבים את הממשלה ומסכנים את ההתנתקות ואת השלמת התוכנית הכלכלית.
האם לפיד סבר ששרון ממילא נכנע למרכז הליכוד ורוצה לסלקו מהממשלה לטובת העבודה והחרדים האשכנזים? שאם לא עכשיו הוא ידיח את שינוי בעוד שבוע-שבועיים? ייתכן מאוד. אך היה סביר יותר להעמידו למבחן ולא להציג לו אולטימטום. אלא ששרון התנהג כלפי לפיד כקצב פוליטי. שר המשפטים היה שותף נאמן והוגן של ראש הממשלה. הוא העניק לו גיבוי בכל הזיגזגים - בעד ונגד נסיגה חד-צדדית וגדר ההפרדה, ואפילו לא הצליח למחוק את חיוך שביעות הרצון
מפניו כאשר מנחם (מני) מזוז טיהר את משפחת שרון מכתם האי היווני.
התמורה היתה סכין בגב. בלי להעמיד פנים, ששרון נועץ בשותפו, אם כי נתניהו עדכן את לפיד במהלך המשא ומתן עם החרדים.
גם בסגנון בלתי ראוי. הרי משהבינו בשינוי כי העסקה עם יהדות התורה גמורה והונחה על השולחן, ביקש אברהם פורז רק כמה ימים להידברות כדי ששינוי תבחן אם ביכולתה לרדת מהעץ. אבל שרון לא רצה שהיא תרד אלא תיפול. לפיכך סירב להידבר עם שותפיו. סגנון של עולם תחתון פוליטי.
עכשיו הוא תלוי בנכונות מרכז הליכוד להתיר לו לנהל משא ומתן עם העבודה. תלוי במי שהם שנואי נפשו במפלגתו. אמנם העבודה כה להוטה להיכנס לממשלה, שאפילו האגף השמאלי בסיעה יתמוך בכך תמורת תוספת של חצי מיליארד בתקציב. אבל החרדים טרם אמרו את המילה האחרונה.
הם הורידו מחירים ל-290 מיליון שקל בקריאה הראשונה. זו מכירת סוף העונה, כדי לסלק את שינוי מהממשלה. הם יעלו את המחיר בהצבעות בקריאה שנייה ושלישית. אפשר לסמוך עליהם, זה ייגמר ב-800 מיליון . בכנסת תימשך החגיגה. ייתכנו בחירות במאי 2005. אם כן - ייתכן ששרון יודח. ההתנתקות נדחית. ברצועת עזה ייהרגו לוחמים גם אחרי יולי 2005. בעולם יגבר המצור המדיני על ישראל. האם שרון נכנע רק לגחמות של מרכז הליכוד? ההיגיון אומר שלא. אך בהוויה הפוליטית שהוא יצר, אני מעז לחשוד בו במה שאינו סביר לרגע זה: הוא מתחיל ליזום את אינוס עצמו להתנתק מההתנתקות. רשמו לפניכם את שלשום בלילה לעדות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
שרון ולפיד בכנסת. צילום ארכיון: אי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
ציר שרון-גולדה
|
|
|
 |
|
|
|
עוד הערת עדות: לאישור של איתן בנצור (להלן) כי אריאל שרון מנע את בואו של בשאר אסד לירושלים, כפי שחשף עמיתי בן כספית, יש חיזוק מפי דיפלומט בכיר. הוא הציע כבר לפני שנתיים וחצי לראש הממשלה להידבר עם דמשק. שרון סירב לנהל משא ומתן על הגולן. כל משא ומתן. מחדלי שרון עכשיו כלפי סוריה ולבנון, שנעזרות באיראן, חמורים ממעשיה של גולדה מאיר לפני 1973. גם אז חשנו מצוין במיץ הסירוב להידבר עם מצרים. היינו כל כך חזקים ויהירים ומתנשאים. כמו עכשיו בשובנו לציר שרון-גולדה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אחר כך המבול
|
|
|
|
|
|
|
אחרי הדקה התשעים, במה שמכונה במילון של הכדורגלנים "זמן פציעות", הציל אהרן ברק משהו מכבודה הנשחק של מערכת המשפט. בפסק דין (שתוכנו בעייתי בפני עצמו) מחק פרופסור ברק את זיכויו של שמעון שבס והרשיעו בהפרת אמונים. הצטרפו אליו עוד שבעה מעמיתיו. אולי בזכות מעמדו המקצועי הרם.
התיק של שבס איחד את כל זני המשפטנים במנגנון התביעה. עדנה ארבל כמנחם (מני) מזוז וערן שנדר משוכנעים כי מי שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בימיו של יצחק רבין חטא בשוחד ובקבלת דבר במרמה ובהפרת אמונים. אך השופטים בערכאות הקודמות הצטעצעו בירידה לחקרי הלב והלוך הרוח של הנאשם, ונתפסו לספקות ולזיכויו של שבס. לעומתם סברה הפרקליטות כי אם לא יורשע שבס אי אפשר עוד להעמיד מישהו לדין על שחיתות.
שבס הועמד לדין בתנאי מותרות. לפני הדיון הנוסף בעניינו הקים בעבורו השופט מישאל חשין גדר הפרדה, שחצצה בינו לבין הכלא. הוא התיר את הדיון המשפטי בתנאי שהתביעה לא תבקש את מאסרו גם אם יורשע. ארבל נכפתה להסכים.
מה באמת קרה? האם ייתכן ששבס קיבל מחברו משה שטרן כספים רבים לחשבונו בבנק ולא ידע על כך? והנדבן הוא דווקא אותו חבר שהוכנס בסוד עסקה סבוכה וסודית עם מדינה כלשהי בניצוחו של שבס? ראוי להמתין למחקר מקיף של הפרופסור למשפט פלילי מרדכי קרמניצר. עם פרסומו יציגו לעצמם כמה שופטים, שזיכו את שבס בערכאות הקודמות, שאלות טורדות.
למשל, שבס טען כי רבין ידע. בסדר, אבל מה ידע? האם ידע כי שטרן, השותף לעסקה עם המדינה המסתורית, מזרים כספים לחשבונו הפרטי של שבס? לא ייתכן, הרי שבס טוען כי אפילו הוא עצמו לא ידע כי הכסף זורם לכיסו. איך בכלל התייחס רבין לענייני הון-שלטון? שבס גייס לעדות את הקבלן מריו לזניק, שסיפר כי תרם לפעילותו הפוליטית של רבין, וזה טיפל בענייניו. לאו דווקא בתמורה. אז מדוע?
מגיפת שחיתות פוקדת את הארץ, והשופטים והפוליטיקאים ובעלי ההון אומרים שירה. גם אם הרשעתו של שבס בידי בכיר המשפטנים ברק ועמיתיו מפתה את האזרח לחוש כי "סוף טוב-הכל טוב" אין זה תיאור נכון של מפלס השחיתות הלאומי. המצב הוא "ותישחת הארץ לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס", ואחר כך יגיע תור המבול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רוצח קוני למל
|
|
|
|
|
|
|
בשיחה שקיימתי עם איתן בנצור ממשרד החוץ לפני 35 שנה הוא אמר כי בקרוב יפרסם ספר על בלה קון. עכשיו הגיע ה"בקרוב". ספרו "להבה בלב אירופה" עוסק ב-133 ימי שלטונו של קון - כמובן כהן - בהונגריה.
קון היה מין גלובליסט של הקומוניזם לאחר מלחמת העולם הראשונה. מי שניסה להקדים וליישם את התפישה של ליאון טרוצקי, שהמהפכה האדומה צריכה להתפשט על פני תבל ולא להמתין עד לביסוסה ברוסיה. הוא השתלט על הונגריה. עורר תקוות רבות. היה הביטוי הכוחני והמעשי של תפישת העם היהודי כשמן על גלגלי המהפכה. נושאיה טענו שישועת הפועלים תיטיב עם היהודים.
הוא התחיל כהומניסט, עיתונאי במקצועו. סייע למוטט את הצבא ההונגרי בעורפו. תכסיסן וחתרן שהשתלט בעורמה ובאיום על הסוציאליסטים. נעזר בבריונים, שאיימו לבסוף גם על שלטונו. המהפכה ההונגרית של קון החרידה את אירופה שמא יונף הדגל האדום גם בבירותיה. עד שהיא נקלעה לקשיים. עד שאנטישמים ראו ביהודים אחראים למצבם. עד שנכזבה התוחלת שוולדימיר איליץ' לנין יסייע לבודפשט האדומה ממוסקבה. עד שמריבות פנימיות כרסמו בהנהגת המהפכה. אחד הפרקים הייחודיים בספרו של בנצור-כאילו נלקח מסיפור של שלום עליכם - מציג את בלה קון מכוון אקדח נגד אחד מעמיתיו. ידו רעדה, כמובן. רוצח קוני למל.
133 ימים הספיקו כדי לגרש את קון. הוא נמלט לברית-המועצות. עדיין לא אבדה תקוותו. עדיין לא הבין כי אין ליהודים מה לחפש במהפכות זרות. הוא נותר מהפכן טהור לב, שהתכוון ברצינות. במדינה שבה שלט יוסף דז'גשווילי סטאלין היתה הוצאתו להורג עניין של זמן. עקבותיו נעלמו בשנות השלושים, כמעט שני עשורים אחרי ניסיונו הבלעדי בתולדות המהפכה העולמית.
ב-2003 הגיע בנצור, שהספיק לכהן כמנכ"ל משרד החוץ, לביתו של מיקלוש קון בבודפשט. הוא חוקר נודע של סטאלין. מחזיק בתצלומים מימיהם האחרונים של גדולי הקומוניסטים, שנרצחו בידי המהפכה שנשאו בלבם וברחובות. הוא, נכדו של בלה קון אשר הרחיב את השלטון הקומוניסטי מרוסיה ללב אירופה; ששלל את הלאומיות היהודית ונבגד בידי חבריו; הנכד שבילדותו לא ידע על יהדותו - גילה שיש לו קרובי משפחה בחיפה.
margalit@maariv.co.il
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
