 |
/images/archive/gallery/107/380.jpg הרב חגי גרוס.
צילום: מעריב.  |
|
|
|
|
|
|
| הרב חגי גרוס מוכיח ממקורותינו כי אל לנו לעלוז ולהפגין שמחה בפומבי, גם בנפול אחד מאויביו המרים של העם היהודי בדור הנוכחי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ישנן דמויות מיתולוגיות אשר אם נרצה או לא, הן תמיד יסמלו את הטוב והרע. ג'רי העכבר תמיד יהיה הטוב, למרות תעלוליו, וטום החתול לעולם יהיה הרע למרות שהוא תמיד "אוכל אותה" . כך הדבר לגבי פופאי ופלוטו, מכבי תל אביב וצ.ס.ק.א ועוד רבים וטובים [או רעים] אחרים.
בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, יאסר ערפאת לעולם יהיה הרשע. לא יעזרו לשמאל הניסיונות לצייר אותו כיונת שלום וכזוכה פרס נובל, לעולם נזכור את הפרצוף בעל הזיפים אשר מהווה סמרטוט אדום לעיני העם היהודי בארץ ובעולם. לאחר שנות מלחמה רבות, בהן האדימו ידיו עוד יותר עם למעלה מאלף נרצחים יהודים, הרי שערפאת קנה לו מקום של כבוד ביציע המרכזי של הרעים.
כעת, שערפאת מת מוות קליני וימיו המונשמים ספורים, אנו היהודים המאמינים נמצאים בדילמה מוסרית.
הרגש דוחק בנו לצאת ולרקוד ברחובות, שהרי אחד האויבים הגדולים של עם ישראל אבד מהעולם. כילד אני זוכר את צופרי המכוניות ברחובות העיר כאשר מכבי נצחה את צ.ס.ק.א ומוטי ארואסטי דחף את טקצ'נקו. האם מותו של אחד מגדולי אויבינו הוא פחות משמח?
אולם, מצד שני, אנו אמונים על לשון הפסוק אשר לאורו חונכנו "בִּנְפֹל אוֹיִבְיךָ אַל תִּשְׂמָח וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ" [משלי כד' 18].
אז מה עושים? האם במצב שכזה השמחה מותרת? האם ראוי בהזדמנות זו לעבוד על החלק המוסרי הקיים בתוכי שעות נוספות ולחנך אותי לאיפוק, גם בשעת מותו של גדול אויבי?
מעיון בפסוקים ובמקורות חז"ל העוסקים בסוגיה זו, עולה כי התשובה אינה חד-משמעית. למעשה, באותו ספר משלי ישנן שתי הנחיות סותרות. האחת, אותה הבאנו לעיל, אוסרת על השמחה במפלת האויב. השניה, לעומת זאת, מתארת מצב אחר: "בְּטוּב צַדִּיקִים תַּעֲלֹץ קִרְיָה וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה" [משלי יא 10]. כלומר, השמחה על אובדנם של הרשעים מקבילה לפחות לשמחה על הצלחתם של הצדיקים.
גם במקורות חז"ל מצאנו התייחסות מפורשת לסוגיה זו, התייחסות אשר משפיעה ישירות על ההלכה. המדרש [פסיקתא דרב כהנא] כותב כי חג הפסח הוא החג היחיד משלושת הרגלים בו לא מוזכרת שמחה בתורה, וזאת בגלל שהמצרים מתו וטבעו בים. יש לזכור במי מדובר, לא מדובר בבדואים אשר מארחים בכל שנה עשרות אלפי ישראל בחושות בסיני, אלא באותם אלו שהשליכו את ילדי ישראל ליאור ועינו את בני ישראל בעבודת פרך.
ובכל זאת, בגלל שאויבי ישראל מתו, לא נאמרה השמחה בפסח. כך גם נפסק להלכה, מכיוון שבחג הפסח אומרים חצי הלל, בניגוד לחגים האחרים בהם אומרים הלל שלם.
דומני שגם בסוגיה שלנו מראה לנו היהדות את גדולתה כדת מחנכת, כאורח חיים אשר מתווה לנו דרך המורה לנו להשתלט על רגשותינו, על מנת שלא יתפרצו במקומות אחרים בהם נצטער. החילוק בין הפסוקים הוא בין הציווי האישי עלי כאדם פרטי ובין התחושה הקיימת בעולם, תחושה לגיטימית עליה קשה להשתלט.
הפסוק האומר לא לשמוח, מדבר אלי כאדם פרטי. פסוק זה מעלה את האדם לדרגות מוסר גבוהות ומחנך אותי לשלוט ברגשותיי. גם כאשר אויבך המר נופל, אין זה מוסרי לפרוץ במחולות ברחובות. לעומת זאת, התחושה הכללית של שמחה, של רינה, יכולה וצריכה להיות קיימת.
אם נרצה, זוהי מהות ההבדל ביננו ובין שכננו. כולנו זוכרים כיצד רקדו הפלסטינאים על הגגות כאשר נפלו הסקאדים על גגות תל אביב. כולנו רואים לאיזו שפל מדרגה מגיעות ההפגנות בהן נשרפים דגלי ישראל וידידותיה ואילו צהלות נשמעות ברחובות הערים בשעה שחלילה קורה פיגוע ברחובותינו. אולם לדרדור מוסרי כזה יש מחיר.
אותם השמחים על כאבנו מתאכזרים לבני עמם, אותם הרוקדים על הגגות מבצעים חיסולים בקרב אחיהם הנחשדים בשיתוף פעולה. להתרת הרסן יש מחיר ואת השד הפורץ מהבקבוק, גם כאשר מדובר באויב, קשה להחזיר כאשר מדובר באוהב.
קשה לנו להיות תמיד מוסריים יותר, קשה לנו להיות תמיד בסדר. אולם גם בשעות בהם העולם הופך להיות קצת פחות רע עקב מותו של אחד מגדולי האויבים, אסור לנו לרדת לרמת ביטויי השמחה האישיים. מותר לאווירה הכללית להיות עליזה יותר, מותר לכולנו לנשום לרווחה, אבל אל לנו להרגיל את עצמנו לשמוח גם במפלת אויבנו .
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
|
 | |  | | מנכ"ל עמותת צהר מוסמך לרבנות מטעם הרבנות הראשית לישראל ובעל תואר מ.א במדעי היהדות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
