 |
/images/archive/gallery/109/638.jpg דן מרגלית
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
|
|
|
|
| יאסר ערפאת הוא טרוריסט האחראי לשפיכת דם יהודי יותר מכל שונא ציון בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה, אבל גם האב המייסד של האומה השכנה. האם הסתלקותו תמנע את הצורך בהתנתקות חד-צדדית? וגם: מה קרה להבטחות של ביבי? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חי או מת, יאסר ערפאת כבר חשוב כמת. בישראל צריכים להכין לו "תיק חבצלת", שם הצופן לאירועים המתוכננים לקראת מותם של אישים מרכזיים. תיק ערפאת קשה במיוחד. לכל ממשלה בירושלים, ובוודאי לזו שבראשה אריאל שרון המתעב את אויבו הפלשתיני.
ערפאת היה מנהיג נורא. שקרן סדרתי, שבדה מלבו עובדות חסרות יסוד. כמו הכזבים כאילו השתמש צה"ל בחומרים רדיואקטיביים במלחמה בטרור הפלשתיני, וכאילו בית המקדש ניצב באזור שכם, לא בירושלים. הוא החמיץ כל שלום עם ישראל המבוסס על פשרה. כה שנא את קיומה העצמאי לצד פלשתין המוצעת, שפעל להכשיל דווקא את שוחרי השלום. שמעון פרס, אהוד ברק וביל קלינטון היו קורבנותיו.
ישראל הצליחה לבודדו במוקטעה ברמאללה, לא רק מפני שלחמה בהצלחה בטרור שניהל נגדה, אלא גם, ואולי בעיקר, מפני שהעולם ידע כי אין עם מי לדבר. אפילו דיפלומטים צרפתים, שדרבנו את ישראל לשוחח עימו, עשו כן כדי לצאת ידי חובה בלבד.
העידן הפוסט-ערפאתי כבר פה, אבל האבל הפומבי עוד לפנינו. ישראל צריכה להיערך לקראתו בתבונה. מול רשתות הטלוויזיה במערב. באיפוק, אבל בלי גמגום. הוא טרוריסט האחראי לשפיכת דם יהודי יותר מכל שונא ציון בעולם מאז תום מלחמת העולם השנייה, אבל גם האב המייסד של האומה השכנה. שום ממשלה ערבית לא התעניינה
בגורל הפלשתינים כאשר ערפאת התייצב בשנות השישים בראש הפתח. הוא רשם לעצמו הצלחה אדירה. בספרי ההיסטוריה הפלשתיניים הוא כג'ורג' וושינגטון, ג'וספה גריבלדי, סימון בוליבר ודוד בן-גוריון בין בני עמם.
ממשל ישראלי חכם ירסן את תגובתו. לא יצהל במותו. אמנם ידגיש את עיקשותו המרושעת לסיים את חייו בדם ואש ותמרות עשן, ובלי שלום. אבל שרון ייטיב לעשות אם ינהג בו כבוד. הן בהקלות המתבקשות כדי להעניק לו טיפול רפואי ולפגוש את רעייתו בנפרד המתגוררת בפריז, כפי שנהג עד כה שר הביטחון שאול מופז, והן בסידורי ההלוויה. הפלשתינים יקבעו את כללי הטקס, הממשלה תסייע כיכולתה.
היא לא תשגר נציג להלוויה, אבל לא תמנע מאישי ציבור ישראלים לצעוד אחרי ארונו. רצונם כבודם, וזה לא הרבה. ישראל אינה צריכה להיפרד משופך דמה ב"שלום חבר". אבל למען עתיד טוב יותר עם הפלשתינים בדורות הבאים היא יכולה לכבדו בדרכו האחרונה כפי שאומות רומנטיות נוהגות באויבים נוראים בהסתלקם מהעולם. איפוק הוא שם המשחק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פרס, ברק וקלינטון היו קורבנותיו. ערפאת במוקטעה. צילום ארכיון: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
התנתקות לאן?
|
|
|
 |
|
|
|
האם בהסתלקותו מייתר יאסר ערפאת את הצורך בהתנתקות חד-צדדית? כן, אם אריאל שרון מחפש סולם להסתלק מתוכניתו. לא, אם הדיון הוא ענייני. מפני שיש שתי אפשרויות. האחת, שתקופה ארוכה לא תימצא הנהגה פלשתינית המסוגלת ליטול את השלטון בעזה על עצמה. אם ערפאת לא רצה ויורשיו אינם יכולים לעשות הסכם - התוצאה מבחינת ישראל זהה. האחרת, שההנהגה הפלשתינית דווקא יכולה לעמוד במשימה ולרסן את ארגוני הטרור. בבקשה, ישראל מתפנה בקיץ. אם יימצא הסדר מדיני עם יורשי ערפאת - מה טוב. העיקר שאנחנו לא נהיה ברצועה על 1.2 מיליון תושביה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החובות של ביבי
|
|
|
|
|
|
|
לבנימין נתניהו יש חובות. הוא חב לוויקי קנפו ולזקנה השוכבת במסדרון בבית החולים מאז מערכת הבחירות של אהוד ברק, ולך ולי, ולכולנו. נתניהו הבטיח לנו כי אם רק נניח לו לעקור ממערכת הקצבאות את הרמאים ומאחזי העיניים תוך פגיעה שולית בעניים שמגיע להם; ואם רק נוותר על מעט מהפנסיה שלנו כדי להציל את כל הגמלאים; ואם נעצום עין נוכח המחזות הקשים של גירוש הזרים מהארץ כדי שישראלים עצלים יעבדו במקומם ומאות המיליונים הנחוצים למשק הלאומי לא יזרמו לחו"ל; ואם רק נעמוד בחוסר הנוחות הנגרם מהשביתות בנמלים ובערים בדרך לייעול המנגנון הציבורי ולשבירת המונופול; ואם רק נתעלם מהעובדה שהעשירים נהנים ממדיניותו כי אין דרך אחרת להבריא את המשק בעולם של גלובליזציה - כי אז נצא מעבדות לחירות, ונחיה בעתיד הנראה לעין בכלכלה פורחת, יעילה, ללא גמילות חסדים.
לא אהבנו את מה שראינו. זה לא הצדק הסוציאלי שעליו חונכנו בצעירותנו הסוציאל-דמוקרטית. אך הענקנו לו אשראי. מחלנו על רצוננו מפני הסברתו. הוא הבטיח לתקן בגדול את הבזבוז והשחיתות וההפקרות שירש מקודמיו באוצר, מהליכוד ומהעבודה.
למרות הקשיים נהנה נתניהו מתמיכה ציבורית רחבה. אפילו ממי שנפגעו ממדיניותו. המונים מיעטו לצאת לרחובות. לא הפכו מכוניות. לא הציתו סניפי בנקים. לא איימו להשליט אנרכיה על חיינו כדרך שרומזים מתנגדי ההתנתקות. לא טענו כי להחלטות הכנסת הפוגעות ברמת חייהם אין תוקף. טרם הגענו אל אוויר הפסגות שהבטיח לנו. אך מזג האוויר הכלכלי בישר על שיפור בתנאי האקלים. גידול בביקוש לעובדים. פחות תשלומי קצבאות. צמצום בהיקף העבודה הזרה. יותר עבודה עברית עצמית. השבוע נקלעתי למפגש שבו הטיח בכיר לשעבר באוצר באנשי עסקים כי מצבם טוב מאשר לפני שנתיים. מי שלא חש כך שיקום. אף אחד לא קם.
טרם קיבלנו דבר, אבל נשמנו תקווה. ההידד נועד לנתניהו אם יתמיד במעלה ההר אל אוויר הפסגות. עכשיו הוא מאיים לפרוש מהממשלה אם לא תיענה תביעתו - חשובה ככל שתהיה - בתחום שאינו מופקד עליו.
התפטרותו היתה סבירה אילו הודיע כי הוא חוזר בו מתוכניתו הכלכלית, וכי שגה והטעה בגזרותיו המיותרות. אך הוא דווקא משתבח במהלכיו הקשים והאמיצים. (האם נבעת שמא ייכשל כתוצאה מעליית מחיר הנפט בעקבות הפיתוח המואץ בסין, והוא מנסה לחמוק בעוד מועד? אם כן - שיאמר) התפטרותו היתה סבירה גם אילו אמר כי נמלך בדעתו ומעתה הוא מתייחס להתנתקות מעזה כד"ר עוזי לנדאו ומיכאל רצון. אך נתניהו טוען שההפך נכון. הרי חרף הסתייגותו תמך בהתנתקות ואפילו הצביע בעדה בכנסת.
בתנאים אלה עליו למחול על כבודו, לספוג את העלבון ולוותר על האולטימטום. אין לו עילה להתפטר. אמנם על פי יובש לשונו של "חוק חופש העיסוק" מותר לו להסתלק, אך לא מבחינה מוסרית וציבורית. אומה שלמה העניקה לו אשראי, והוא אינו רשאי לבקש ממנה שמיטת חובות. צעד כזה הוא פשיטת רגל.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בנימין נתניהו. צילום ארכיון: פלאש 90
|
|
|
|
|
|
|
מזוז כאויב
|
|
|
|
|
|
|
ניתמם: כל השרים, סגניהם וחברי הכנסת הם שליחי ציבור הגונים. הם לא ידחו בקשה ראויה של אזרח כדי להעניקה לחבר מרכז המפלגה, שפנייתו פסולה מיסודה. לכן השרים והחברי הכנסת מברכים על החלטת היועץ המשפטי מנחם (מני) מזוז שאסר עליהם לטפל בפניות של חברי המרכז. הוא בסך הכל העלה על הכתב מצב קיים. מעתה הצדק גם ייראה. עוזי כהן יבקש תפקיד לשני אחיו במשרד החוץ? לא סילבן שלום מהליכוד יטפל בפנייה אלא מודי זנדברג משינוי.
האושר כפול. מפני שמזוז ניפק לשרים חומת מגן בצורת איסור לטפל בפניות של חבר מרכז. לפיכך עם כל הצער ואי הנעימות נבצר מהם לסייע לחבר המרכז הבא בתביעות אסורות. תם עידן התמימות: אם כן, מדוע השרים והחברי הכנסת זועמים על מזוז? מניין שלפו את הזעקה כי פגע בדמוקרטיה? כאילו דמוקרטיה היא שחיתות? מפני שלא יוכלו לצ'פר את חברי מרכז הליכוד בטובות הנאה מושחתות, ולא יימצא מי שיבחר בהם לכנסת הבאה. מעולם לא נתפסו אנשי ציבור מפלילים את עצמם בלשונם כפי שהדבר אירע בהתנגדותם הקולנית למזוז.
תדריכו נחוץ מפני שהמערכת הפוליטית הושחתה בכל פה. אילו כיבדו ראשי הליכוד ושינוי את הבטחתם והנהיגו פריימריס שבהם כל חברי המפלגה יבחרו במועמדיה לכנסת הבאה, היו מייתרים את הצורך במסמך מזוז. אך אריאל שרון ויוסף (טומי) לפיד וגדעון סער טרפדו כל יוזמה כזאת.
אמנם דוברו של שר במשפטים כתב השבוע כי "לפיד עוסק בקידום הצעת החוק בנושא זה בדיוק". אך שאלו את אליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון. גם את מאיר שטרית ולימור לבנת וציפי לבני מהליכוד, שהעזו לתמוך בפריימריז למגינת לב חברי המרכז. בררו אצל יולי תמיר, אופיר פזפינס וחיים רמון, שהגישו הצעות חוק לפריימריס. הם יודעים מה עשה לפיד ומה החדיל.
אם הוא בעד בחירות מקדימות, פריימריס-מדוע לא הנהיגן בשינוי? מפני שראשי המפלגה רוצים לשמור בידם את השליטה הבלעדית בקביעת רשימת חברי הכנסת שלהם לכנסת הבאה. אפס, הם לא מבינים כי עכשיו מסורה ההכרעה בידי 170 המייסדים. אך בעוד כמה שנים יחדרו למרכז שינוי יסודות מפוקפקים. מסמך מזוז הוא ברירת מחדל נבונה, מין צו ביניים עד לחוק הבחירות המקדימות. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוסמך האוניברסיטה העברית בירושלים להיסטוריה יהודית מודרנית ובוגר יחסים בינלאומיים, בעל טור ב"מעריב" , לשעבר חבר הנהלת "הארץ", מחבר הספרים "שדר מהבית הלבן" ו"ראיתי אותם". מנחה תכניות הטלוויזיה "פוליטיקה" ו"ערב חדש" | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
