 |
/images/archive/gallery/189/416.jpg יגאל עמיר.
צילום: פלאש 90  |
|
|
|
|
| יגאל עמיר לא היה חולה נפש כשרצח את רה"מ רבין ז"ל. מחקר חדש מגלה שעמיר מתאים בדיוק לתבנית "הרוצח המשיחי". על גבולות טירוף והסכנה בהסתה |
|
|
|
 | דפדף בחדשות |  | |
אלכס דורון ,
23/10/2004 8:00 |
|
|
|
|
|
|
|
יגאל עמיר לא היה חולה נפש כשירה לפני תשע שנים ביצחק רבין ז"ל אלא שילב להט דתי ופוליטיקה קיצונית, בהתאם למודל "הרוצח המשיחי": כך קובעים שלושה פסיכיאטרים שערכו מחקר השוואתי על מתנקשים פוליטיים.
"יגאל עמיר חשב שבמעשהו הוא מציל את האומה. שזה תפקידו. הוא לא אמר כי שמע קול אלוהים המדבר אליו מלמעלה ומדריכו לפעול. אבל הוא בהחלט אמר, שביצע זאת למען אלוהים, על פי מידת שיפוטו. הוא חשב שמדיניות רבין מסוכנת ולכן, הפתרון היחיד לסכלה הוא באמצעות רצח".
הפסיכיאטר ד"ר אוברי זאבו ניהל עם עמיר שיחות לאחר הרצח, וחוזר עכשיו על התרשמותו הברורה: רוצחו של יצחק רבין ז"ל איננו חולה נפש. הוא ידע בדיוק מה הוא עשה, פעל בקור רוח, תכנן היטב את צעדיו, ונראה שאיננו מתחרט עליהם גם היום.
השיחה עם עמיר לא היתה הראשונה שניהל ד"ר זאבו עם מתנקש שקטל במו ידיו ראש ממשלה. לפני שעלה ארצה מדרום-אפריקה בדק שם את דימיטרי טספנידס, שדקר למוות בשנת 1966 את ראש הממשלה הנדריק פרוורד.
"יש הבדלים ברורים בין שני הרוצחים", אומר ד"ר זאבו, "טספנידס היה אדם חולה במחלות רבות, מבולבל, בעל חשיבה פסיכוטית, שסיפק הסברים לא הגיוניים למעשהו. בסך הכל היה אדם נעים ובעיני רבים-מסכן. הוא לא ניסה להתגונן מאחורי תירוץ כלשהו. הוא לא היה מסוגל לעמוד לדין - ולמעשה לא נשפט למאסר על הרצח. הוא נשלח לכלא במעמד של חולה, לא של אסיר. שמרו עליו כדי שלא יברח ובכך יזיק לעצמו".
עמיר הוא רוצח מסוג שונה חלוטין. "הסבריו למעשה היו בהתאם לאידאולוגיה בעלת סממנים משיחיים, שדבק בה. אין אצלו הפרעת אישיות, או מחלת נפש. יש שילוב בין היבט דתי עמוק מאוד, טוטאלי, והיבט פוליטי קיצוני. וזה צירוף רב עוצמה", אומר הפסיכיאטר, שהיה ראש ועד שליחי הקהילות היהודיות בקייפטאון.
עד כמה משפיעה האווירה הציבורית, הפגנות המוניות ומסרים פרובוקטיביים על רוצח מסוג זה?
"יש אנשים שכל זה משפיע עליהם, וחזק מאוד".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אזכור השואה
|
|
|
 |
|
|
|
עמיתו של זאבו, הפרופסור אליעזר ויצטום, מהפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בןגוריון בבאר-שבע, מדגיש גם הוא את השפעת הסביבה על אנשים העלולים לבצע מעשה דומה לזה של יגאל עמיר. "כאשר נעשה שימוש נרחב בביטויים אפוקליפטיים - במסרים פוליטיים, בהפגנות, בשלטי חוצות על בתים ואוטובוסיםזה בהחלט משפיע על אנשים קיצוניים". מדובר במסרים כמו "חורבן הארץ והאומה", " אסון נורא ליהודים", " קרע בעם", שימוש בביטוי "השואה", או ציטוטים, כביכול, מדברי הרבי מלובביץ', שעצם אזכור שמו משפיע על אנשים.
"רצח הוא רצח", מדגיש פרופ' ויצטום, "אבל רצח פוליטי שונה מרצח של אדם רגיל. ברוב מקרי הרצח 'הרגילים', הרוצח מכיר את קורבנו מקרוב. לא אחת מדובר אפילו ברצח בתוך המשפחה. אבל ברצח פוליטי, הרוצח איננו מכיר אישית את קורבנו. הפעולה מונעת מעצם התפקיד הרם שהאחרון ממלא. הרוצח עסוק באופן מתמיד במחשבות שהולכות ונעשות עם הזמן כפייתיות יותר ויותר. אצל הרוצח הפוליטי, המטרה מקדשת את כל האמצעים. אגב, רעיון זה טופח עוד בידי היעקובינים כשערפו ראשים על ימין ועל שמאל בימי המהפכה הצרפתית, לפני 215 שנה. קנאי המתאים לסוג הזה של 'תסמונת משיחית', מאמץ לעצמו תפקיד חשוב - הנובע אולי מתפישת גדלות. הוא מרגיש שזוהי חובתו לפעול. הוא רוצה להיכנס להיסטוריה".
ויצטום מסביר שהרוצח הקנאי והמשיחי, איננו מנותק מסביבתו. להפך, הוא קשוב היטב לאווירה, לתכנים המקצינים, שסובבים אותו מכל עבר. תהליך השפעה דומה לזה שעובר על מחבלים מתאבדים בחברה הפלשתינית, והוא מסתייע גם בלחץ קבוצתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תגמול אלוהי
|
|
|
|
|
|
|
כאשר ירה יגאל עמיר לפני תשע שנים שלוש יריות בגבו של יצחק רבין, הוא הצטרף לרשימה של יותר מ-250 רוצחי מנהיגים פוליטיים, שפעלו בעולם במשך יותר מ-3,500 שנה . הרצח הפוליטי המתועד הראשון התבצע בשנת 1590 לפני הספירה: הקורבן היה המלך החיתי מוסיליס השני. במאה ה-20 חל גידול משמעותי (למעשה הוכפל) במספר מקרי הרצח הפוליטיים, בהשוואה למאות הקודמות.
ד"ר זאבו ופרופ' ויצטום, יחד עם ד"ר משה קליאן, הפסיכיאטר המחוזי של ירושלים, פרסמו לאחרונה מאמר שבו הם בוחנים טיפוסים שונים של רוצחים פוליטיים. עמיר, הם קובעים במחקר, מתאים לדיוקן הקנאי, הרואה עצמו משיח - גואל, ולכן עונה למאפייני "מודל הרוצח המשיחי", שתיארה וניסחה החוקרת האמריקנית, פרופ' סוניה אליאנק מאוניברסיטת טקסס.
בקטגוריה הזו מוצא עצמו עמיר בחברת של לפחות שני מתנקשים ערבים: המוסלמי הפנאטי חאלד אחמד אל-איסלמבולי, רוצחו של נשיא מצרים אנואר סאדאת ב-1981, ומוסטפה שוקרי אושו החייט הירושלמי-פלשתיני, חבר ארגון "הדינמיט הערבי", שרצח את מלך ירדן עבדאללה, ב-1951, בכניסה למסגד אל-אקצא על הר הבית בירושלים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השרשור אשם
|
|
|
|
|
|
|
"עמיר, על פי המודל המשיחי, האמין שאלוהים יתגמל אותו בפרס על נאמנותו האדוקה. הוא שוכנע, שהאל הטיל עליו משימה משיחית מיוחדת. הוא ראה עצמו כמי שבמעשהו נבחר למנוע צעד מרחיק לכת מצד מי שסומן כבן מוות - ראש הממשלה רבין - על שהעז להמרות את רצון אלוהים".
במחקרם, שממצאיו פורסמו ברבעון בשפה האנגלית "רפואה ומשפט" היוצא לאור מטעם האגודה הישראלית לחוק ומשפט, משווים החוקרים בין שלושה טיפוסי רוצחים, שהיו מעורבים ברצח ראשי ממשלה ומדינה בעשורים האחרונים. שניים, טספנידס ועמיר, הצליחו לקטול את קורבנותיהם. השלישי, ג'ון הינקלי, שניסה לרצוח את הנשיא רונלד רייגן, נכשל. טספנידס, שמת בגיל 81 לפני חמש שנים, ויגאל עמיר, כיום בן 34, מצויים , לדעת מחברי המאמר, בשני קצות הסקאלה של טיפוסי הרוצחים הפוליטיים. בקצה האחד שלה, מצוי הרוצח הדרום-אפריקני, החולה בנפשו. בקצה השני - עמיר, המוגדר כבריא מבחינה נפשית לחלוטין. ובתווך הינקלי, בן 49 - אדם מופרע מאוד, אך לא חולה נפש.
ד"ר זאבו בילה שעות רבות עם עמיר ועם טספנידס לצורך הערכה פסיכיאטרית. לאחר שעלה זאבו לישראל, הוא התמנה לפסיכיאטר המחוזי של מחוז הדרום, וכיום הוא מנהל בית חולים פסיכיאטרי פרטי קטן בראשון-לציון. ככל הידוע, ד"ר זאבו הוא הפסיכיאטר היחיד בעולם ש"במאזנו המקצועי" שני רוצחים של ראשי ממשלות.
המתנקש טספנידס נולד במוזמביק כבן לא חוקי למהנדס אניות יווני ולמשרתת מקומית. חלק ניכר מחייו נדד בין מדינות רבות, הצטרף לצי הסוחר של דרום-אפריקה וכבר אז החל יוצא ובא בבתי חולים לחולי נפש. הוא טען ששרשור, תולעת טפילית המקננת בגופו למעלה מ-30 שנה, מנווטת אותו למחשבה ולמעשה, ומשפיעה על חייו ועל התנהגותו. בעטייה הוא שומע קולות מרדיאטורים ומקירות מטונפים בצואת אדם. הוא התאהב בנערה שחורה, אבל סירב להתחתן עימה "שמא יוולד לי ילד שחור", נעשה קומוניסט וחבר מפלגה בשכר. זמן מה לפני שרצח את ראש ממשלת דרום-אפריקה, התקבל טספנידס לעבודה כשליח בבניין הפרלמנט בקייפטאון, אף שאובחן בכמה מחלות נפש, כולל סכיזופרניה. את הסכין שבה השתמש לרצח ד"ר פרוורד, פסיכולוג במקצועו, אפריקנר קיצוני, אדריכל מדיניות האפרטהייד, הסתיר במדי השליח שלו. בשל מצבו לא נמצא טספנידס כשיר לעמוד למשפט. כיוון שברח בעבר ממוסדות לבריאות הנפש, נשלח לכלא פרטוריה, לאזור מאובטח במיוחד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקשר היהודי
|
|
|
|
|
|
|
ב-1994 הועבר טספנידס לבית חולים פסיכיאטרי, ושב להשמיע משם את דעותיו ההזויות. עיתוני הימין הקיצוני החלו לפרסם בעקבות זאת "גילויים חדשים". כך נטען שרצח פרוורד "היה קשר משולש בין גורמים קומוניסטיים, ציוניים וסוכנות הביון של ארצות-הברית". אחת ההוכחות שהוצגו: שניים מהפסיכיאטרים שערכו לטספנידיס את בדיקות הכשירות לעמידה לדין היו יהודים, וביניהם ד"ר זאבו. כן פורסם ש"כל הדוחות הרפואיים וכל מידע אחר לגבי הרצח הגיעו ממקורות זרים, הוכנו בידי ה-סי-איי-איי והק-ג-ב גם יחד".
ג'ון הינקלי הוא מתנקש מסוג אחר: נולד באוקלהומה למשפחה עשירה שעסקיה בנפט, גדל כנער מסוגר, חלם להיות פזמונאי והירבה להאזין לביטלס. הוא צפה 15 פעם בסרט הקולנוע "נהג מונית" ופיתח אהבה כפייתית לשחקנית ג'ודי פוסטר. פעמיים שיחק ב"רולטה רוסית" באקדח שרכש, ניצל ממוות, שקע בדיכאון ונטל תרופות וסמים.
ב-1980 הגיע לאוניברסיטת ייל כדי להימצא בקרבת ג'ודי פוסטר, שלימדה שם כתיבה יוצרת. הוא עקב אחריה, ניסה להתקשר עימה, השאיר בתיבת הדואר שלה מכתבי אהבה ושירים, דיבר עימה פעמיים בטלפון. כך החליט לרצוח את נשיא ארצות-הברית, כדי לזכות בתהילה ולהפנות אליו את תשומת לבה של פוסטר.
"שכן כך, סבר, תגלה כלפי רספקט ואהבה". הוא נסע לוושינגטון, הסתגר במלון וניסח מכתב לג'ודי פוסטר שבו תיאר את תוכניתו לרצוח את הנשיא רייגן - "כיוון שזה יהיה מעשה היסטורי". אחר כך הצטרף לקהל שהמתין בפתח מלון הילטון לנשיא רונלד רייגן, שסיים שם נאום. מול מצלמות טלוויזיה וסקרנים שהצטופפו במקום, ירה שש פעמים מאקדחו. הכדורים רק שרטו את הנשיא בחזהו, אך פגעו במצחו של דובר הבית הלבן ג'ים בריידי, באחד המאבטחים ובסוכן האף-בי-אי.
הינקלי נעצר מיד, נשפט כעבור שנה, אך לא נמצא אשם. הוכח שהיה בלתי שפוי בעת מעשהו. כיום הוא מוחזק בבית חולים לחולי נפש. מחאה ציבורית הביאה לשינוי החוק האמריקני, ומאז ניתן בכל זאת להעמיד לדין רוצח, גם כשאיננו שפוי. פרופ' ויצטום: "יש כמה מאפיינים נוספים לרצח פוליטי של ראש מדינה. הציבור מזדעזע ממנו באופן מאוד קיצוני. האירוע מתקבע כטראומה לאומית. רבים, כפי שקרה ברצח רבין, התאבלו גם באופן אישי. יש שעודם מתאבלים - ואווירת האבל מתעצמת במיוחד כשקרב יום השנה לאירוע הקשה. במקרים רבים נוצר מיתוס סביב לרצח. לעתים, נוצרים גם נרטיבים של קונספירציה".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
