 |
/images/archive/gallery/136/332.jpg ''האושפיזין''.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
|
|
| מה שעשה את תשס"ד היוצאת לשנת סרטים מצוינת, היה מקבץ של סרטי איכות וסרטי מיינסטרים תפורים כהלכה. מאיר שניצר בסיכום חגיגי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כמו בהגרלת הלוטו, שני מספרי קסם - 23 -ו-14 - היו לה בכובעה לעונת תשס"ד הקולנועית; 23 סרטים - שיא של כל הזמנים - התמודדו הפעם על פרס האקדמיה המקומית ו-14 סרטים, עוד שיא בלתי נשכח, דהרו זה לעומת זה בתחרות וולג'ין של פסטיבל הקולנוע הירושלמי. ולכן, בפרמטרים של הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה, השנה הקולנועית שנחתמה רשמית לפני מספר ימים, בטקס הענקת פרס האקדמיה ע"ש שייקה אופיר, היתה הגדולה מכולן. כמו גל פרידמן, כמו אריק זאבי (ואיפה לימור לבנת וההמנון?).
מבלי לגרוע מאומה מתהילת המספרים של תשס"ד, כדאי להעיר שהעונה הגדולה באמת התחוללה קודם לכן, כבר ב-2003, כאשר חברות הכבלים החלו לשדר את פרויקט "סרטים מכאן", שבזכותו תפחו כל כך המספרים. אלא שאז, לפני שתי עונות, נותרו חלק מההפקות הללו (ביניהן "זמזום", "שרמן בחורף", "על הקו" וגם "המסע הארוך" ו"מכתבים מרישיקש"), בפורמט הווידאו המקורי שלהן, לא זכו להעברה לפילם ולכן אף לא התמודדו על תהילת פרסי וולג'ין והאקדמיה. אך אם מחברים את מספרן של הפקות וידאו באורך מלא אלה עם הסרטים שהגיעו לבתי הקולנוע, מתקבלת על אודות 2003 פנורמה סטטיסטית רבת רושם.
המהפכה, אם כן, הקדימה לבוא ואנחנו בכלל לא ידענו שהיא כבר כאן. המהפכה הזו - קציר הבכורה
המשמעותי להוראות "חוק הקולנוע", המשלב כספים ממשלתיים ביחד עם הפרשות פיננסיות מטעם גופי השידור הפרטיים למען
קרנות התמיכה הציבוריות - אמורה להוביל פה, באיחור של עשור לפחות, לרנסנס הפילמאי האמיתי. עקרונית, זה נכון, בדוק ומעורר תקוות גדולות. מעשית, הכל מדשדש עדיין בתחום הדמדומים של תעשיות אוויר, לופט געשעפטים; שהרי אחרת לא היתה מתבטלת בשבוע שעבר תחרות הסרטים הישראלים של פסטיבל חיפה.
קולנוע, למרבה השמחה, אינו רק עניין לסטטיסטיקה של כמות כספים והפקות, ולכן מותר באמת לדבר בקול רם על שינוי משמעותי המתחולל בתעשיית הסרטים המקומית. שינוי שהניב תוצרת איכותית, שחלקה מגובה גם בהיענות ניכרת של קהל הצופים. הקולנוע הישראלי, שרק לפני שלוש-ארבע שנים היווה סוג של אתנחתא קומית בשיחות סלון, הוא כיום בטרנד. מפורומים מתלהמים באתרי האינטרנט, דרך העיתונות הפופולרית ועד פסטיבלי סרטים בינלאומיים.
עומדת באוויר איזושהי זיקה הדדית בין תעשיית הטלוויזיה לסרטים בבתי הקולנוע. מאז פריצתו של ערוץ 2, השתנה לגמרי הלוק הדלפוני של הסרטים מתוצרת הארץ, ומאז שהתכנים בכל רשתות השידור - מערוץ 2 הנמוך, דרך הערוצים 1 ו-10- הקורסים למחצה - הפכו למעליבים במיוחד, מורגש העניין הגובר בסרטי הקולנוע. אמנם קשה להסביר זאת באופן חד ונחרץ, שכן "כוכב נולד", שעשוע קולקטיבי לכל המשפחה, תמיד ינצח את בתי הקולנוע. אך דומה שהאכזבה המצטברת מהאתגר והריגוש שמציעים כעת ערוצי הטלוויזיה, דוחפת חלק הצופים בחזרה אל בתי הקולנוע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"אור"
|
|
|
 |
|
 |
|
חלאס עם קומדיות עממיות
|
|
|
 |
|
|
|
היעדרן של קומדיות עממיות (לפני שנה הוצגה בארץ רק קומדיה אחת, "סימה וקנין מכשפה" וכך גם בשנה האחרונה - רק "אהבה קולומביאנית") מרמז שהתחושה כי מאוכזבי הטלוויזיה מוצאים כתובת חדשה בקולנוע, היא אכן נכונה.
פעם, בסוף שנות השישים ובתחילת שנות השבעים התחולל תהליך דומה, אם כי הפוך. עם הנהגת שידורי טלוויזיה בישראל, וזה היה בשנת 68', נרשם כאן מהלך חסר תקדים בפרמטרים אירופיים. דווקא הטלוויזיה, גורם תקשורתי המצמית אנשים לביתם, דחפה את הישראלים החוצה אל בתי הקולנוע, אל סרטי הבורקס הקופתיים.
עם השנים נפוצה ההנחה, שחלק גדול מקהל היעד של הטלוויזיה בארץ לא מצא בה בית ראוי. שכן דרמות מתוצרת בי-בי-סי וקונצרטים משודרים של התזמורת הפילהרמונית - הגרעין הקשה של שידורי הטלוויזיה בשנותיה הראשונות - לא נכללו מעולם בדיאטה התרבותית שלו. אותו קהל, שהסתופף תחתההגדרה "עממי", תיעל עצמו למוצרי פס ייצור תעשייתי דוגמת "לופו", "כץ וקרסו", "קזבלן" או "מלכת הכביש" והותיר בבתיהם את מי שהתהדרו בתואר קהל "איכותי".
והנה כעת מורגשת ההתחלה של אותו התהליך, אם כי בהיפוך כיוונים: הנוהים בעקבות הטלנובלה או אחר הגותו של צביקה הדר ממשיכים למצוא סיפוקים בערוץ 2. חלק אחר באוכלוסייה מתחיל לצעוד, בהיסוס מסוים יש להדגיש, אל אולמות הקולנוע הישראלי. שם ממתינה לו האלטרנטיבה.
לנוכח תהליך מורכב זה, פרץ לאחרונה סקנדל בריא לכל הדעות - הסקנדל של "סוף העולם שמאלה". הסרט, הכל יודעים, עודנו שוס בקופות; מוצר פילמאי אהוד, שהשכיל ללכד סביבו קהל צופים צעיר, אוכלוסיית החופש הגדול, ביחד עם שכבות אוכלוסייה מגוונות שנענו לאספקטים העדתיים/בורקסים שבהם נמהלת עלילת הסרט. עד כאן הנוסחה עובדת תיק-תק. אלא שבהצבעה החשאית של חברי האקדמיה - המורכבת רק מאנשי תעשיית הקולנוע בארץ - נדחתה מועמדותו של סרט זה מהתחרות על התואר "סרט השנה" או "במאי השנה". מצביעי האקדמיה, מותר לנחש, משתייכים דווקא לאותו פלח באוכלוסייה שאינו נצמד במתח לכורסה לנוכח קרב הטיטאנים בין צמד ההראלים, סקעת ומויאל, לא מבחינה גילאית וכנראה גם לא בהיבטים של סוגי צריכת תרבות.
העובדה שדווקא גרעין מקצועני של אנשי תעשיית הסרטים, הוא שהעדיף להתעלם מהאלמנטים הקופתיים המתבלטים כל כך ב"סוף העולם שמאלה", יצרה סכסוך קולני מהסוג שאיפיין פעם, בשיא עידן קיסרות הבורקס, את העימותים הנרגשים בין עושי הסרטים לדור ההוא של מבקרי הקולנוע. לעומת קרבות שנות השבעים ההן, הרי שהסכסוך החדש הוא בתוך המשפחה הקולנועית, ואילו הביקורת נותרה הפעם מחוץ לתחום, משקיפה בהפתעה משועשעת על המתקוטטים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"סוף העולם שמאלה"
|
|
|
|
|
|
|
מיינסטרים רהוט
|
|
|
|
|
|
|
מה שעשה את תשס"ד היוצאת לשנת סרטים מצוינת, לא היו המספרים וגם לא סקנדל האקדמיה. עשה אותה מקבץ של סרטי איכות וסרטי מיינסטרים תפורים כהלכה. "אור", "ללכת על המים", "מדורת השבט", "צימאון - עטאש" (שעדיין לא הוקרן בבתי קולנוע), "אושפיזין", "מסעות ג'יימס בארץ הקודש", "מטאליק בלוז" (המצוי בדרך לאולמות ההקרנה) ו"נקודת אפס" - כולם סרטים שעוד ימצאו דרכם לרשימת מאה הגדולים שהופקו כאן.
לצד סרטים ייחודיים, מעין סרטי נישה פסטיבלית המשדרים איכות ומבע קולנועי מאתגר, דוגמת "אור", "מסעות ג'יימס" או "צימאון - עטאש", חובה להבליט דווקא את סרטי אמצע הדרך. סרטים רהוטים, במסורת כמו-הוליוודית, מבוצעים באופן המקצועני ביותר, מפגינים שליטה במדיום ואינם בזים לאינטליגנציה של הצופה או לדמויות המופיעות בהם. כאלה הם "אושפיזין", "מדורת השבט", "ללכת על המים". שלושה סרטים, שאיכשהו ניתן להכפיף אותם להגדרת "האחר" החברתי - קהילה חרדית, קהילת מתנחלים וקהילה הומוסקסואלית.
למרות אלמנטים מיסיונרים/מגייסים המבצבצים בסרטים אלה, אין אותה "אחרות" חברתית בבחינת הדגל היחיד שסביבו מתכנסת העלילה. "אושפיזין", עם כל המעידות הקטנטנות הקשורות בהווי ההחזרה בתשובה, אינו עוסק דווקא בכך, כי אם בסוגיית הנאמנות; "מדורת השבט", על כל הפולקלור הדתי-לאומי הסובב אותה, הינה מלודרמה על נשים מתבגרות ואילו עניינו המרכזי של "ללכת על המים", אינו בהכרח ההעדפה המינית של גיבוריו, כי אם ההתעמתות המאוחרת בין הדורות הצעירים בגרמניה וישראל. וכך קרה שדווקא הצלחתם של סרטים אלה (וכן של "מטאליק בלוז" עם אבי קושניר ומשה איבגי) היא הפן המעודד של השנה החולפת.
לעומת המיינסטרים הרהוט, שיתרונו היחסי הינו בשילוב שבין הפופולרי למשמעותי, כאילו הוא ליין קונפקציה מוקפד של מותג מוכר, הרי היתרונות של "אור", "צימאון - עטאש" או "מסעות ג'יימס בארץהקודש" הם אבסולוטים. סרטי איכות על כל החיובי שבהגדרה כוללנית זו. סרטים שתופרים את מירתם הרעננה מאריגים של שפה חדשנית או מבט מקורי, שונה ומפתיע, על המציאות ומה שמעבר לה. קרן ידעיה, תאופיק אבו ואהיל ורענן אלכסנדרוביץ', הם קולות ייחודיים ולאו דווקא כאלה המנסים להכניס רגל משלהם אל הנעל הפילמאית המשומשת. מהבחינה הזו, משלושה אלה יוצא אחד - "צימאון - עטאש", שהוא הסרט מספר אחת של השנה.
ואין לסיים סיכום מעודד זה, ללא אזכור עגום להסתלקותם של שניים מהבולטים ביוצרי הסרטים בישראל - רפי בוקאי, שעשה את "אוונטי פופולו" הנצחי ודוד פרלוב, הקול המקורי ביותר שבקע אי פעם מהקולנוע תוצרת הארץ.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
