 |
 |
|
|
|
|
|
|
| אסף גלאי חושב שרק כשנצליח
להשתחרר מהציניות נוכל לחלץ
את עצמנו ואת החברה מהבוץ |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הציניות. זה האויב הגדול שלנו.
אויב של מי? של כל מי ששואל היום שאלות הנוגעות לזהותו, לעתידו ולמקומו בעולם. בעיקר של הדור הצעיר, זה שרק עכשיו מתחיל להתלבט בשאלות מהסוג הזה. של אנשים בשנות העשרים שלהם, חלקם בתחילת שנות השלושים. ואם מסתכלים על העשור הבא, אפשר גם לקבל אינדיקציה לאן ינשבו הרוחות בקרב אלה המסיימים תיכון ויעמדו לפני גיוסם לצה"ל בעוד שנים מעטות. (מי רשאי ומי לא רשאי לדבר בשמו של הדור הזה? אחרים רשאים - אז גם אני. ומותר לדור מסוים לדבר בשני קולות. אפילו בשלושה. בעיקר כשנושא הזהות עולה על הפרק.
תופעת
הציניות מחייבת דיון מפני שאנו נתקלים בה על כל שעל ושעל: בתקשורת, באוניברסיטה, בצבא, בבית, בין חברים ואיפה לא? זה מכביד ולא נותן לנשום, לא מאפשר להביע רגשות שונים וגם לא להשמיע משפט שלם וקוהרנטי. בקושי הגעת להוציא מילה בודדת - טראח! תגובה צינית מהפרטנר קוטלת את הרעיון שלך כשהוא עוד באיבו. הרעל ה"חביב" הזה מופעל בלוויית חיוך מושחז, בלי שום נקיפות מצפון וכשפני המנצח משדרים לך משהו כמו "נסה שוב, חבוב ותמים. אני רעב לגרעינים שלך ואין לך שום סיכוי אצלי". כיצד נוצרה התופעה, שהיא כה מושרשת בחברה שלנו? כיצד נתמודד אתה?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הציניות היא לוקסוס
|
|
|
 |
|
|
|
לבני דור המדינה מותר היה להיות ציניים. חלוקת העבודה בין אלה שהצטיינו בלהט רעיוני ונהיו למורי דרך, לבין אלה שהצטיינו בתכל'ס - דור הצברים - הייתה תוצאה של כורח המציאות. היא נראתה הגיונית לחלוטין ונוחה לשני הצדדים. גם כל צד שלישי קבל אותה בברכה. בסך הכל, גם אלו וגם אלו פעלו למען מטרה אחת משותפת: חיים יהודיים ריבוניים בארץ ישראל.
אך ברגע שהמטרה הזו הוגשמה, כיצד מסבירים את המשך פריחת הציניות, הניהיליזם והפטליזם בקרב הדור הזה, שבכל זאת הגשים רעיון גדול? הסיבה הראשית לכך הינה, כידוע, הפער הגדול שנוצר בין מילים לבין מעשים. זאת הייתה החממה של הציניות לדורותיה. נכון שבחלוף השנים אפשר היה להצביע על טעמים מצטברים, כגון "עידן סוף האידיאולוגיות" או הצורך בהתאמה לעולם חומרני וטכנולוגי מאד. גם הם שיחקו כגורם מסייע לפיתוח דפוסי התנהגות צינית.
בכל אופן, ברגע שעורכים את שקלול הסיבות, מזדקר הפער בין מילים לבין מעשים שנוצר בין דור המייסדים לדור הצברים כסיבה ראשית שהולידה בזמנו את הציניות, הזלזול והפקפוק במימד הרעיוני בחיינו הציבוריים. וזה לא יכול היה להיות אחרת. כי אם לפי משנת הציונות, הדור שנולד בארץ גילם בגופו, בנפשו ובשפתו את כל התכונות הטובות והחיוביות של היהודי החדש, לאותו דור עצמו היה מותר להטיח דברים בבוטות. זו היתה נקודת החן שלו.
מצד שני, הפוגם - במומו פוגם. המנהיג הישראלי שנאם מלא להט (ועם ל' מזרח-אירופית) "בעד שלילת הגלות" נראה בעיני הצבר כדבר והיפוכו. בעיני ילידי הארץ, דור המייסדים נראה לפתע כקריקטורה כפולה: גם של היהודי הגלותי וגם של הישראלי החדש.
על כל פנים, מצבו הקיומי של הצבר היה מלכתחילה מותנה בשתי התניות יסוד סותרות לחלוטין: ראשית, תחושת עליונות כלפי דור המייסדים (רק מעצם העובדה שהוא עצמו נולד במקום הנכון, דיבר עברית והיה נקי מתסביכים "גלותיים" למיניהם). שנית, תחושת נחיתות (מבלי יכולת להודות בה) על כך שנמנעו ממנו כל הכלים הלשוניים-תרבותיים שאפיינו את דור המייסדים.
דור הצברים התייחס במידה מסוימת של סלחנות ובמנה גדושה של ציניות לאקורדים הצורמים שהוא איבחן אצל דור המייסדים: הם, המייסדים, הטיפו לשלילת הגלות, בעוד שבפועל הגלות ה"ארורה" הזו בצבצה מקולם ומגופם. דור המייסדים, לעומת זאת, דור שבעצמו מרד בבית ההורים, ציפה למרות זאת לצייתנות. הוא ציפה שדור הבנים שלו יהווה "דור ראשון לגאולה" ויוציא לפועל את כל חלומותיו החברתיים, הלאומיים והאוניברסליים. משהו לא הסתדר כאן. משהו לא התקבל על הדעת. נוצרה אי-התאמה מסוימת בין הנעשה לבין הנאמר, אי-התאמה שהשחיזה את חיצי הביקורת והציניות של הצבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
השתנו הנסיבות
|
|
|
|
|
|
|
אבל לא היה זה הכל. הסכסוך הטרגי שהתגלע בארץ ישראל בין הציונות לבין העולם הערבי הוסיף נדבך לא קטן לתחושות של פטליזם וגורל שנכפה מלמעלה. המלחמות הרבות שעברו על החברה הישראלית מאז הקמת המדינה, בצירוף העובדה שהמזרח התיכון לרגע לא יורד מהכותרות בעולם, לא אפשרו משך עשרות שנים רגע אחד של פסק זמן למחשבה. רגע של הצגת שאלות הנוגעות למהות וטעם הקיום שלנו על פיסת הארץ הזו. הציניות פעלה ובעטה והתגלתה כנשק שאפשר לירות בו בכל כיוון. גם לעבר הקרובים ביותר, גם לעבר ידידים ובני משפחה. פה זה אפילו התגלה כ"אפקטיבי" ביותר - פוגע ולא נפגע. פוגע ולא זוכה לתגובה. מקסימום לטרוניה קלה ובלתי-מזיקה.
ברגע ש"סדרת" את כל הבעיות האידיאולוגיות שלך (בהתאם למשנה הציונית שנוסחה ונפרשה בפניך ע"י גדולים וחכמים ממך) וחיי היומיום עמוסים עד לעייפה בביצועיזם קדחתני, אז הבן-אדם זקוק לשחרר קיטור כדי להרבות מהמתח המצטבר. להוציא קצת אויר. בתנאי לחץ כאלו הישראלי החדש מקבל לגיטימציה חברתית לציניות שלו והוא מאמץ אותו כמין שעשוע, מעין "שקית פיצוחים" הנמצאת בהישג ידו בכל עת. המכניקה של המשחק הציני הייתה: לצחוק על האידיאולוגיה הציונית (שהוא, דור המדינה, בעצמו מגשים) ללגלג על נפילי הדור (שבפועל קובעים את גורלו ותרבותו) ולזלזל במוסדות הממשל (שמעצבים את חיי היומיום שלו).
הדור של בני העשרים-פלוס בימינו חי בנסיבות שונות לחלוטין. עליו לקבוע את זהותו כשלפניו ניצבים המודלים של שני הדורות שקדמו לו. מצבו קיצוני מזה של בני דור המדינה. מצד אחד הכל נורמלי יותר, אבל מצד שני גם מורכב יותר. במילים אחרות: בני העשרים של היום חושבים על דברים שדור הוריהם קיבל כעובדה מוגמרת. מצד אחד יש לו מסבא וסבתא, (דור המייסדים או המהגרים), דימוי עטוף במיתוס מעורפל, ומהצד השני עומד דור ההורים שלו, המשדר דימוי חמקמק ומסרים כפולים. בקונטקסט הזה - ובהתאם לצרכיו - עליו לקבוע היכן הוא עומד ובאיזו דרך עליו ללכת. הוא לא יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של הציניות. עליו לחשוב על הדברים מן היסוד, כי עליו לפעול והשעון מתקתק.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ציניות היא חוסר אחריות
|
|
|
|
|
|
|
כשמביטים על דור המייסדים לצד דור המדינה, על הרטוריקה מול הביצועיזם, מתקבל רושם מוטעה. נוצרת טעות אופטית, כאילו שמדובר בתפיסות עולם מנוגדות זו לזו. אבל במהרה מסתבר שיש בכל זאת קו אחד המאחד ביניהם. שתי הגישות התבססו על אותו עקרון של שלילת הגולה - עקרון שעם השנים הוכח כבלתי ניתן ליישום, כי המציאות הראתה לנו שהגלות חיה וקיימת ושאין מה להתבייש בה.
ועוד טעות אופטית אחת. הציניות תמיד הציגה את עצמה כמחוסרת אידיאולוגיה. אבל לא כך הם פני הדברים. הציניקנים מוציאים לפועל מישנה סדורה ומסוימת מאד, שכעת הגיעה השעה לבחון אותה בגישה חכמה ובונה, לאור הנסיבות החדשות. הדור של בני העשרים-שלושים של היום רוצה שינוי, ולא קוסמטי אלא משמעותי מאד. דרוש זמן-מה לנסח את כל המשמעויות שלו, אבל המטרה פשוטה וברורה: חיים עם משמעות. דור המדינה היה ונשאר תלוי בדור המייסדים. הדור החדש שואף לעצמאות וביחד עם זאת להתחברות מחדש עם העבר שנגדע.
הציניקנים אוכלים כל חלקה טובה ומונעים מאיתנו התפתחות מחשבתית. הם עוצרים את הביטוי העצמי והזרימה הרגשית. הם בולמים ותוקעים כל שיח משמעותי שעשוי להתפתח. ציניות זו התחמקות ממחשבה עקבית ומהתמודדות עם בעיות עומק. בקיצור, ציניות פירושה חוסר אחריות, מפני שללא מחשבה יצירתית, אישית וקולקטיבית, לא נוכל לנוע קדימה.
ציניות היא נשק התקפי או הגנתי? לשתי המטרות היא משמשת. אבל אם עד כה בחיים החברתיים שלנו הורגש בעיקר האפקט ההתקפי שלה, הגיע כעת הרגע שהנפגעים (שהם בעצם רוב רובה של הקהילה) ייקחו את עצמם בידיים וישנו את כללי המשחק. מעתה והלאה יש להתייחס לציניות בעיקר כאל נשק הגנתי, הווה אומר, כשריון חיצוני אליו נזקקת חברה במצור, חברה שמתוך כורח או בחירה החליטה לדכא ולצנזר ביטויים ספונטאניים, ביטויי סולידאריות ואמונה כנה בערכים.
מספיק נזק גרם לנו הרעל הזה, שכה התרגלנו אליו. אין לספק עוד חומר גלם חינם לציניקנים, שממנו הם יעשו מטעמים. הגיעה השעה לדון בנושא ולהוקיע את התופעה. לא רק שניתן. מוכרחים להסיר את נקודת החן הזו של הציניות. אחרת זה יעכב את השינויים שכולנו כל כך רוצים בהם. אנחנו בשלים להתמודדות. | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | אסף גלאי, 26, ממיסדי התנועה לזהות אשכנזית, גר בתל אביב , סטודנט לתואר שני בספרות עם ישראל בבר-אילן , אורח קבוע בבית ליוויק | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
