 |
 |
|
|
| איך מלמדים היסטוריה ישראלית? |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נושא קבוע בשיחתם של ישראלים הוא חוסר הידע של הצעירים בהיסטוריה של מדינתם. כתבתו של אור קשתי בגיליון זה ממחישה זאת. האמת היא, כי עד אמצע שנות התשעים לא לימדו כלל - פרט לשיעורי חברה - את ההיסטוריה של ישראל לאחר מלחמת העצמאות, ורק בעשור האחרון החל שינוי מסוים.
ומה קורה מאז שמלמדים היסטוריה מודרנית של ישראל? מדוע הבורות נמשכת? אפשר, כמובן, לטעון כי תוצאה זו היא פרי השיטה: פחות דגש על שינון עובדות, תלות יתר בבחינות הבגרות וכיוצא בזה. אך יש גם בעיה מיוחדת בהוראת ההיסטוריה של ישראל, ובעיה זו נותנת אותותיה גם ברתיעתם של מורים מלהיכנס לתחום של חילוקי דעות קשים.
ובאמת איך מלמדים היסטוריה בת זמננו לגבי חברה כשלנו?
קל ללמד היסטוריה של זמנים עברו,
שלגביה נוצרה תמימות דעים חברתית, וקשה יותר ללמד היסטוריה מודרנית שלגביה יש חילוקי דעות מהותיים בחברה. קשיים אלה גדלים בישראל, שבה לימוד היסטוריה של המדינה מושפע משני שסעים קשים: הראשון הוא השסע בין ימין לשמאל בנושא היחס לשטחים ולפלשתינים. השסע השני הוא זה שבין יהודים לערבים בעניין עצם הקמתה של מדינת ישראל והלגיטימיות שלה.
בכך שונה מערכת החינוך בישראל ממערכות אחרות שבהן היו, בעבר, שסעים דומים. במערכות אלה, הסכסוכים נסתיימו ואפשר לפשר בין הצדדים באמצעות פיוס לאומי. במקומות שבהם לא הסתיים הסכסוך, יש אכן קושי גדול במציאת מכנה חינוכי משותף; בצפון אירלנד, למשל, למרות שמדובר בלשון אחת, לא היו כמעט בתי ספר משותפים לקתולים ולפרוטסטנטים עד לאחרונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שסע כפול
|
|
|
 |
|
|
|
בישראל השסע בין יהודים לערבים הוא כפול ומשולש, שכן הוא מתייחס לעניין המרכזי של הלגיטימיות של ישראל כמדינתו של העם היהודי. על פי מאמר שפורסם לאחרונה ב"מפנה," ביטאון התנועה הקיבוצית, מאת מוחמד סואעד, מהמכללה האקדמית גליל מערבי, רק כעשרה אחוזים מערביי ישראל, לרבות דרוזים ובדואים, "מקבלים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית." לפחות 50 אחוז מערביי ישראל מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל בגבולות 1967 וחלקם (עשרה אחוזים) אף מתנגד לקיומה בגבולות .1948 השאר 40) אחוז) שואף "לשנות את צביונה של המדינה ממדינה יהודית למדינת כל אזרחיה."
חילוקי דעות אלה קיימים היום גם בתוך היהודים עצמם: קבוצה של אקדמאים מתנגדת לא רק לכיבוש של 1967 אלא גם ל"כיבוש של "1948 ולעצם הרעיון של מדינה יהודית. באותו גיליון של "מפנה" מביע פרופ' עדי אופיר את דעתו שצריך "לשקול ברצינות את האופציה של מדינה דמוקרטית, רבלאומית ורב-דתית, שבה הלאום נפרד מהמדינה."...
אמנם קבוצה זו היא קטנה ואין לה ביטוי בין המפלגות היהודיות בכנסת, אך היא רבת השפעה בתקשורת ובחוגים אינטלקטואליים, וחלק גדול מהטענות החריפות נגד מערכת החינוך מושמע על ידי דובריה של קבוצה זו.
יתר על כן, בישראל מקום המגורים קובע לא פעם את עמדותיך: בתי הספר בהתנחלויות שונים מכל בחינה אפשרית בתפישתם ההיסטורית את המדינה מבתי הספר בקיבוצים, ושניהם, כמובן, שונים מבית הספר בכפר הערבי הסמוך להם. לך למד היסטוריה אחידה של מדינת ישראל בשלוש קהילות אלה! מה עושים?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בורות בלתי נסבלת
|
|
|
|
|
|
|
ראשית, אסור לוותר על לימודי היסטוריה של ישראל. הבורות, שעליה מצביע אור קשתי, היא בלתי נסבלת, שכן היא פוגעת גם בידע של התלמיד וגם בזיקתו למדינה. את לימודי ההיסטוריה של ישראל יש להעמיק ולתת להם ביטוי בבחינות הבגרות. במסגרת זו יש ללמד גם טקסטים: החלטת עצרת האומות המאוחדות, הכרזת העצמאות, חוקי היסוד על זכויות האדם, וכן ההמנון הלאומי, "התקווה" (בבית הספר העברי/יהודי) חייבים להיות מוכרים וידועים לכל תלמיד. מטרות החינוך הממלכתי כוללות הוראה מפורשת בעניין זה: יש ללמד את "תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל."
שנית, יש להבחין בין עיקר וטפל. תוכנית הלימודים במדינה כלשהי משקפת את ה"אני מאמין" של אותה מדינה (ולא כל שכן מדינה המצויה במצב של עימות:( אם חס וחלילה, מדינת ישראל תיעלם ובמקומה תבוא המדינה הרב-לאומית של עדי אופיר - ואני מאמין ומקווה שיום זה לא יגיע לעולם - תשתנה גם תוכנית הלימודים.
בינתיים, בישראל קיים חוק המגדיר את מטרות החינוך הממלכתי. חוק זה קובע שמטרת החינוך הממלכתי היא, בין השאר, לחנך ל"אדם אוהב אדם, אוהב עמו, אוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל," וכן "להנחיל את העקרונות שבהכרזת העצמאות ואת ערכיה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית." משום כך, בהתוויית תוכנית הלימודים בהיסטוריה יש לתת את הדעת על הגדרה מחייבת זו, ולהתעלם מקבוצות שוליים מצד ימין ושמאל כאחד.
שלישית, אין להתעלם מחילוקי דעות, לגבי פירוש ההיסטוריה הישראלית בכלל, ולגבי תוצאות מלחמת ששת הימים בפרט. אין טעם להתעלם מחילוקי דעות אלה. וכי אם יעצום המורה להיסטוריה את עיניו ולא ידריך תלמידיו לגבי מחלוקות אלה, לא יידעו התלמידים על קיומם? וכי הם לא שומעים וקוראים על כך בבית, ברדיו, בטלווזיה, באינטרנט? להפך, חילוקי דעות, בתנאי שהם מוצגים בתום לב ועושים צדק עם טיעוני הצדדים, רק מפרים את הלימוד, מגבירים את סקרנותו של התלמיד, מקשרים בין הלימוד לכותרות החדשות - ובכלל משמשים מכשיר פדגוגי יעיל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תקדים אוסלו
|
|
|
|
|
|
|
לאחר חתימת הסכם אוסלו ביקשתי שהנושא המרכזי בבתי הספר יהיה "תהליך השלום." לכך, כמובן, היתה התנגדות - גם פוליטית בכנסת, גם בתוך בתי הספר. אך משעה שהסתבר כי התוכנית מתארת נאמנה גם את ההתנגדות להסכמי אוסלו, זכה העניין להצלחה.
זהו תקדים: הבא את העובדות, השמע את הטענות ואל תכפה דעתך. נכון: יש זרם אקדמי-אינטלקטואלי הטוען כי אין בנמצא עובדות אובייקטיביות וכי הכל תלוי בפרשן, אך לדעתי, אין לימוד היסטוריה בלי ניסיון - לפחות ניסיון - לקבוע "מה באמת מתרחש."
האם היתה או לא היתה החלטת האו"ם על החלוקה? האם היתה או לא היתה פלישת צבאות ערב במטרה למנוע ביצוע ההחלטה? האם היה או לא היה סיפוח של השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים? מה קרה בשטחים אלה כתוצאה מההתנחלויות היהודיות שם? כמה התנחלויות הוקמו? כמה קרקעות הופקעו לצורך זה? מה שיעור היהודים בעזה? ביהודה ושומרון? הצג זאת והצג את הוויכוח בין ימין לשמאל לגביהם - ולימדת היסטוריה.
חובה זו צריכה לחול על כל בתי הספר, לרבות בתי הספר הממלכתיים-דתיים, שגם עליהם חלה החובה להיות נאמנים למטרות החינוך הממלכתי. ברור הדבר: בית הספר הממלכתידתי רשאי לחנך תלמידיו ברוח הציונות הדתית. לשם כך הוא קם והחוק היום גם מגדיר את מהותו: "חינוך... שמוסדותיו הם דתיים לפי אורח חייהם ותוכניות לימודיהם... ומחנכים לחיי תורה ומצוות על פי המסורת הדתית וברוח הציונות הדתית."
אך אין פירוש הדבר שהתלמיד שם צריך להיות נקי מחילוקי הדעות המפלגים את החברה שבה הוא חי. בין מטרות החינוך הממלכתי קיימת גם המטרה "לחזק את כוח השיפוט והביקורת (של התלמיד,( לטפח סקרנות אינטלקטואלית ומחשבה עצמאית." בלי דיון מלא בחילוקי דעות, אין מתקיימת מטרה זו.
כשר החינוך, ביקרתי לא אחת בישיבות התיכוניות והסברתי שם לתלמידים את עיקרי השקפתי בזכות חלוקת הארץ ל"שתי מדינות לשני עמים." כמעט תמיד ניגשו אליי לאחר מכן תלמידים שאמרו לי כי זו פעם ראשונה שהם שומעים דעה כדעתי. גם זו בורות, שיש להימנע ממנה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לגשר על התהום
|
|
|
|
|
|
|
הבעיה שונה, כמובן, באורח מהותי כאשר מדובר בהוראת ההיסטוריה של ישראל בבתי הספר של החינוך הערבי. האם בכלל ניתן לגשר על הפער? האם אפשר ללמד היסטוריה ישראלית תוך נאמנות למטרות החינוך הממלכתי במגזר הערבי בלי שניאלץ את המורים והתלמידים לעשות שקר בנפשם? האם אפשר לדרוש מהם הזדהות עם הצד היהודי במלחמת העצמאות כאשר מלחמה זו הובילה לאובדן קרקעות, לבריחה של בני משפחה ולגירושם?
יש הסוברים שראוי לוותר על הוראת ההיסטוריה הישראלית בבתי הספר הערביים, עד שיגיעו ימים טובים יותר. אך לפסיחה זו יש שני חסרונות גדולים: ראשית, התלמיד הערבי יוצא עם ידיעה קטועה של המדינה שבה הוא חי; שנית, ההיסטוריה וידיעת הזהות הלאומית של התלמיד הערבי לא תילמד כלל. זאת ועוד: מי שמכיר את המציאות, יודע כי גם אם בית הספר הערבי לא ילמד היסטוריה ישראלית, הזהות הלאומיתדתית-לשונית של התלמידים הערביים נוצרת על ידי העולם הסובב אותו ועל ידי מהדורת החדשות בטלוויזיה הישראלית או זו הבאה ממדינה ערבית.
יש ניסיון אחד מוצלח שממנו ניתן ללמוד הרבה: תוכנית הלימודים באזרחות היא היום משותפת ליהודים ולערבים. איך נעשה הדבר? נקבע כי תוכנית משותפת זו לא תהיה דוקטרינרית אלא תציג דילמות וטיעונים שונים - זה כנגד זה - הן בעניין מהותה של המדינה, הן בעניין שווי הזכויות והחובות של כל אזרחיה. תוכנית זו נמצאו לה מתנגדים פוליטיים בהנהגה הערבית בישראל, אך היא עוברת בשלום את מבחן ההוראה עצמה.
אם יתרונות אלה יוחלו גם על לימודי ההיסטוריה של ישראל, ניתן לגשר על התהום. אמת הדבר: יהיה צורך לעקוף מוקשים - כמו פטור מחובה ללמוד את ההמנון הלאומי-היהודי - וגם לגלות רגישות לפרקים הגנוזים בהיסטוריה הרשמית של ישראל הנוגעים לסבל התושבים הערבים ולקיפוחם. אך אפשר למצוא דרך להדגיש את המשותף: את החיים במדינה דמוקרטית בניגוד לחיים בדיקטטורות; את הצורך בשוויון זכויות ואת ההתקדמות שנעשתה בכיוון זה; את ערך הסובלנות; את התחושה המשותפת של אבל כאשר נרצח יצחק רבין; את הרקע התרבותי והלשוני המשותף ליהודים ולערבים.
לא מדובר במלאכה קלה. לא בחינוך העברי ולא בערבי. אך בשניהם חייבים ללמד את ההיסטוריה המודרנית, רוויית הסכסוכים והדמים, של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. וייתכן שאז גם מורים וגם תלמידים יראו בהיסטוריה זו חומר מעניין ומרתק מעין כמוהו.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | דיקאן בית הספר למשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה. לשעבר שר החינוך והתרבות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
