 |
/images/archive/gallery/109/646.jpg
 |
|
|
|
|
|
|
| גן העדן האבוד של אלמות. שורשי הטרור האיסלמי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בערבו של יום סתווי בשנת 1092, עמדו שני גברים על אחת מסוללות מבצר אלמות, הנטוע על שן סלע ומשקיף על הים הכספי. הצעיר מביניהם היה נציג השלטון המרכזי בפרס. השני, הזקן, טען בתוקף על ייצוגו הבלעדי של אלוהים עלי אדמות.
פנה הזקן אל השר הצעיר: "האם מבחין אתה בשומר העומד בסוללה שתחתינו?".
הצעיר השיב בחיוב, והזקן סימן בידו משהו. השומר, עטוף בחלוק לבן,
פרש ידיו לברכה וזינק אל מותו בתהום מקציפה של מי ים קפואים. "אתה רואה", אמר הזקן לצעיר, "עומדים לרשותי 70 אלף איש ואישה כמותו. כל אחד מהם מוכן לפקודתי. האם לאדונך, המאליק שאה, יש אחד כזה?". הווזיר הצעיר לא ידע להשיב. והזקן המשיך: "והשאה שלך עוד מבקש ממני להיכנע למרותו?". הזקן סימן בידו ושומר נוסף זינק לים. "זו התשובה שלי אליו. עכשיו, לך".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
עדות זו מובאת
|
|
|
 |
|
|
|
עדות זו מובאת בכרוניקות הפרסיות. שמו של הזקן היה חסן אבן-סבאע, הידוע גם כ"הזקן מההר". הצעיר היה שליח מחצרו של הסולטן הפרסי, מאליק שאה. תקופה ארוכה היה העולם האיסלאמי אחוז בלפיתת טרור של כת רצחנית בהנהגתו של אבן-סבאע, החששין. לא רבים היו, סך הכל כמה רבבות, אך נחישותם ואכזריותם הטילה אימה על שליטי המזרח. ממקום מושבו במצודת אלמות על ההר, היה האדון שולח שלוחי תרעלתו על פני קצוות ארץ. סולטנים, וזירים, גנרלים, כולם נתונים היו תחת איום פגיעתו של טרור מידיו של מתנקש מזדמן בדמות קבצן מדדה, דרוויש נודד או אף ידיד נאמן המתגלה כחבר בכת הסודית.
כת המתנקשים, החששין, או בשמה המקורי "אל דאווע אל ג'דידה" (הדוקטרינה החדשה), נוסדה על ידי אבן-סבאע כזרוע ביצוע סודית של הניזרים, פלג איסמעלי באיסלאם השיעי. הם כינו עצמם פדאי, יעני זה המוכן להקריב את חייו למען המטרה. הכינוי חששין הודבק להם על ידי אויביהם, וזאת על שום מנהגם להוריד שאכטת דבדב לבנוני לפני האקשן. המילה מתנקש, Assassin, בשפה האנגלית ובעוד שפות אירופיות מקורה במילה חששין.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדרך שבה הגיע
|
|
|
|
|
|
|
הדרך שבה הגיע הזקן מההר לשליטתו המאגית בחסידיו ובנאמנותם עד מוות, מקורה בשטיפת מוח מבריקה. נערים צעירים, שסומנו על ידי אנשיו כמי שיוכלו לשמש כרוצחים פוטנציאלים, זומנו לדרשותיו שעסקו בנפלאות החיים אחר המוות בגן העדן.
מדי חודש היו נלקחים מספר צעירים על ידי אנשי הכת ומסוממים עד איבוד הכרה. במצב עילפון היו מוכנסים הצעירים לאלמות, ודרך פרצה סודית היו נלקחים לעמק הנסתר שבו שכן גן העדן של השייח הזקן.
כשהתעוררו מהקומה, הוכו בסנוורים. גן העדן היה פרוש בפניהם. אוכל משובח, נהרות דבש, חלב ויין (האסור על פי ההלכה המוסלמית) והעיקר, מאות נשים צעירות בשלל דגמים וצבעים עמדו לשרתם בכל תאווה ותשוקה שיעלו בדעתם. הצעיר ידע שהגיע לגן עדן ולא היה בו שום רצון לחזור לחייו הקודמים, אלא שלאחר חמישה ימים של הנאות חושים הוא היה מושקה בסם הרדמה. כשהתעוררו הפעם, הובטח להם כי אם יצייתו מעתה באופן עיוור לשייח ויעשו כפי שיורה להם, ישובו לגן עדן במות שאהידים. נשמע מוכר?
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איור: דודי שמאי
|
|
|
|
|
|
|
סופה של אורגיית
|
|
|
|
|
|
|
סופה של אורגיית הדמים בא לה מידי הולגאו חאן בשנת 1256. נכדו של ג' ינגיס חאן המונגולי עצר באלמות בדרכו לכיבושי המזרח הקרוב. המבצר נכנע ללא קרב. מנהיג הכת באותה עת ביקש להיכנע ללא קרב בתקווה נואשת לרחמי המונגולים. הוא טעה. הכובשים טחנו את המבצר עד דק ולא חסו על נפש חיה. גברים, נשים וטף הושמדו בחרב חסרת רחמים. "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" (בראשית ט'). הכת חוסלה, עידן המוות המזדמן סר. אבל בימינו, חזר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"הילד שלי קטן
|
|
|
|
|
|
|
"הילד שלי קטן מכדי להגיד מיהו", מירר בבכי אחד ההורים המחפשים אחר ילדיהם באתר ההריגה באוסטיה ואני הרהרתי בבני שלי וזעמתי.
שיקראו לי גזען עד מחר, אך אין בזאת כדי לטשטש את עקבות הפאשיזם הטבוע באיסלאם מראשיתו. אלמנטים מרכזיים בדת זו מקדשים מוות באמצעות אלימות נוראה וחסרת הבחנה. הציווי "דין מוחמד בסיף" (חוק מוחמד בחרב), קרי , חובת המוסלמי לקיים מלחמה נצחית בכופרים, ג' יהאד, הינה עדות עצמית של דת המבקשת לכפות על העולם את הוראתה בכל אמצעי.
אחר כך חשבתי על המנטרה הפשטנית של השמאל בעולם: את הטרור לא ניתן לסיים בכוח, אלא בתיקון סיבותיו הנובעות מקיפוח ואפליה. לא הרוצח המתועב אשם, אלא הקורבן, גם אם מדובר בתינוקות שלא חטאו ממצר או מבסלן. לעתים נדמה כי אם ימיה האפלים של החיה הנאצית היו מתרחשים כעת, היו ודאי בתוכנו תמהונים שהיו מתרעמים על הפצצת אזרחים חסרי ישע במינכן, ברלין ודרזדן.
האומנם ניתן לחסל טרור בכוח? האמריקנים בייתו ואילפו אומה תאבת מלחמה כיפן,שמיררה את חיי שכנותיה במשך מאות שנים, באבחת נגאסקי והירושימה. הם עשו זאת גם לשבט הסיו. חוסיין בספטמבר השחור הצילאת ממלכתו.אסד הטביע את אל-חמה בדם והטורקים לעסו את הכורדים. הדוגמאות רבות, המחיר המוסרי ברור, אך כשהדילמה מתנדנדת בין מוסר להישרדות הרי שסיכויי הברירה הטבעית גבוהים לנצח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"רוח השטן"
|
|
|
|
|
|
|
"רוח השטן", כך כינו ההודים את מרד 1857, ההתקוממות נגד השלטון הבריטי. המרד פרץ בשורות שכירי החרב ההודים של הצבא הפרטי, שהחזיקה בהודו חברת הודו המזרחית האנגלית ונעצר רק כעבור שנה במחיר נורא ובהשלמת הכיבוש הבריטי. הסיבות למרי היו מגוונות: מפגיעה בחופש הפולחן בגין האיסורים על נישואי ילדים וטקס הסאטי (שריפת אלמנות לצד בעליהן המתים), עבור בשאיפות התפשטות של נסיכויות עצמאיות וכלה בהתרעמות הלוחמים על שילוב בני קאסטות נחותות בשורות הצבא, והשמועה כי תרמילי כדורי רובה האנפילד משומנים בשומן בקר וחזיר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ב-10 במאי 1857
|
|
|
|
|
|
|
ב-10 במאי 1857 החלו בעיות רציניות בגדוד הפרשים של הצבא הבנגלי במרוט. לטענתם לגלגו זונות העיר על גבריותם, ובתגובה פצחו הבנגלים במסע רצח. כל אנגלי שנקלע לסביבתם, כולל מפקדיהם, נשחט במקום. הם יצאו לכיוון דלהי והעמידו בראשם את בהדור שאה זפר, אחרון קיסרי האימפריה המוגולית (מוגול, לא מונגולים).
אנחנו נתרכז בקנפור שהפכה באותו מרד לקריאת הקרב של החיילים הבריטים. לא בכדי הובא כל חייל בריטי חדש בהודו לבית ההריגה בביבי גהר. בעיר קנפור, על גדת הגנגס, ישב חיל מצב בפיקוד גנרל וילר. כשהחלו החיילים ההודים מתקוממים, התבצרו האנגלים על טפם ונשותיהם במבצר. הרעב עמד להכריע אותם. כשנסיך מקומי בשם ננא סהיב הציע את עזרתו בפתרון המשבר, קפץ עליו גנרל וילר כמוצא שלל רב. ההסכם התיר לאנגלים לסגת בסירות בגנגס, אלא שננא סהיב טמן מלכודת שפלה. כשמלאו הסירות פתחו ההודים, פקודיו לשעבר של גנרל וילר, באש תופת. הגברים נטבחו כולם, ואילו הנשים והילדים נלקחו תחת חסותו של סהיב לביבי גהר (בית הנשים). ב-15 ביולי 1857, לאחר חודש של התעללויות ואונס בלתי פוסקים, חדרו למתחם חמישה גברים חמושים בחניתות ומאשטות. הם קרעו את הנשים והילדים לגזרים, ולקול מצהלות ההמון השליכו את פיסות הבשר לבאר בחצר.
החדשות זעזעו והסעירו את בריטניה. הצבא פתח במסע נקמה איום וחסר תקדים, עשרות כפרים הושמדו על ידי חטיבת ההרריים הסקוטים. כשנכבשה קנפור, נגררו השבויים לביבי גהר, שם צוו ללקק את כתמי הדם מהקירות ומהרצפה. לאחר מכן הוצאו להורג בשיטה המוגולית. האסיר נקשר ללוע תותח ובטנו נקרעה מפגז שנורה. הקיסר המוגולי האחרון, בהדור שאה-זפר, נעצר בצפון דלהי. קצין בשם וויליאם הודסון ירה בשלושת בניו. למחרת הביאו לבהדור את ראשי בניו על מגש. הוא הוגלה לרנגון בבורמה, ובסוף ימיו נראה מקבץ נדבות ברחוב. הטרור ההודי מוגר. 90. שנה אחר כך, דווקא גנדי, הפציפיסט, ניצח. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש רוח בשקל. חובב אותיות, פורנו רך ופוליטיקה קשה. מפסל בחלבה בשעות הפנאי. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
