 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| שניצר עם הדוקומנטציה של השבוע: "ילדי הגזזת" הוא סרט מרשים שמעלה סוגיות היסטוריות טעונות ו"ארומה של יידיש" מכיל קלישאות אשכנזיות רבות מדי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרוב זמזומים ועקיצות של טיפוסים כמייקל מור וחיים הכט, הקוראים לעצמם דוקומנטריסטים, כמעט ונשכח איך אמור להיראות סרט תעודה הגון. נושא ראוי, תחקיר מוצק, הגשה עניינית ובלי שום ציפוי בדרני מיותר שנועד להתחנף לצופה. "ילדי הגזזת", ששודר בערוץ 10 ביום ראשון, הוא מוצר נדיר שכזה וכבר על כך מגיעות לו תשואות.
דוד בלחסן ואשר חמיאס, שביימו את הסרט המרשים, מבצעים במהלכו החייאה לסוג של צל חברתי, שמעיב ומעיק עדיין על היחסים הבין עדתיים בארץ. מדובר בשנות החמישים ההן, בשיא עידן העלייה מארצות המזרח ובעיקר ממרוקו, כאשר הממסד, כולו אשכנזי, איתר ילדי עולים החולים במחלת הגזזת וכפה עליהם טיפול בהקרנות.
הגזזת, סוג של קרחת ודילול שיער, שלקו בה בעיקר צעירים ממוצא מזרחי, כונתה ביידיש פארעח ומכאן הביטוי הגזעני פרענק פארעח, שנפוץ עד היום באוכלוסיות אשכנזיות מבוגרות. אותה גזזת, גרס חיים שיבא, אז מנכ"ל משרד הבריאות, שעל שמו קרוי כיום המרכז הרפואי הגדול, ראויה לעקירה מהשורש. הפעולה המומלצת לכך היתה כרוכה בחשיפתם של ילדים לכמות קרינה קטלנית, שהיוותה, כך טוענים הקורבנות המוקרנים, בסיס להתפתחותן המאוחרת יותר של מחלות סרטן.
בלחסן וחמיאס מטיבים להציג את הנושא ההיסטורי הטעון, תוך שזירה עניינית של עדויות האנשים שנחשפו לקרינה, נציגי השלטונות ומומחים הבאים לפשר בין הטענות. שהרי מעבר לפגיעה הגופנית והנפשית, מדובר כעת גם בתביעה לפיצויים
כספיים.
אילו הסרט היה נתקע בתחנה הזו, ניתן היה להגדירו ככתבה מוצלחת. מה שהופך הוא לסרט מרשים ממש, הינם הגילויים הקשים על אודות קונספירציה אותה קשר (אולי, חייבים לסייג זאת) דוקטור שיבא עם חברות אמריקניות, שניסו אז לפתח תרופות כנגד הגזזת.
על פי הנאמר בסרט נאסר באותן השנים על חברות אמריקניות לייצור ושיווק תרופות לערוך ניסיונות בבני אדם. שיבא, כנציג השלטון הישראלי, סיכם עם האמריקנים על הפיכתם של הילדים המרוקאים לשפני ניסיון, מבלי שהם או הוריהם ידעו על כך. זוהי אחת הטענות הקשות ביותר (לצד חטיפת ילדי תימן) שהושמעו כנגד הממסד האשכנזי, ששלט כאן לפני ארבעים וחמישים שנה. שהרי נקודת המוצא להסכם מהסוג ששיבא חתם כביכול עם האמריקנים, טבולה מגזענות עמוקה ביותר.
יש להדגיש שהסרט מעלה את הסוגייה, אך אינו משכיל להביא את ההוכחות החותכות לכך. ידוע שבימים אלה עובד הצוות שהכין את "ילדי הגזזת" על סרט המשך. אם אכן יוצגו בו מימצאים מרשיעים לאשמתו ההיסטורית של משרד הבריאות, תיחרת פרשת ילדי הגזזת כאחד משיאיה של השיפלות הגזענית בישראל.
צמד הבמאים מיטיב לתמרן בין עדויות, עובדות מתועדות וחומר ארכיוני מצולם. הפסקול מסתייע בליווי מוסיקלי יעיל של שלמה בר והסרט בכללותו נמנע מדחיפה לכיוון הסנסציה מבית היוצר של מייקל מור. וכיום זוהי המחמאה הגדולה שניתן לומר על סרט תעודה, הנשען על מסורת דוקומנטרית איתנה בת 90 שנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"ילדי הגזזת"
|
|
|
 |
|
 |
|
קוני למל
|
|
|
 |
|
|
|
בעיר רצה שמועה שקם קהל חדש להצגות ביידיש. לא שהנכדים של יוצאי פולניה נכספים לפתע לשפתה של סבתא ועקב כך גודשים את יציעי תיאטרון היידישפיל. העניין פשוט יותר; אותן פיליפיניות המטפלות בבני ובנות גיל הזהב, קהלו הקבוע של התיאטרון הזה, נאלצים להצטרף לקליינטורה שלהן, בכל אשר ידדו. והרי כל פיליפינית שכזו, היא בבחינת כסא נוסף באולם.
ואפילו אם זו סתם שמועה רעת לב, היידישפיל, ששמואל עצמון מנהל כבר שנים רבות, הוא מוסד לגיטימי בהווי התיאטרלי בישראל ובשנים האחרונות, כך עולה, הוא לא רק מעלות הצגות כי אם משמש גם ככתובת נוספת לקליטת העלייה מרוסיה. שחקנים, תפאורנים וכדומה.
ליאוניד הורוביץ כתב, הפיק וביים את "ארומה של יידיש" (שודר בערוץ 8), המשתדל לתעד את תרבות היידיש בישראל העכשווית מבעד לחור ההצצה בנעשה בתיאטרונו של עצמון. והצלחתו חלקית בלבד.
הורוביץ נדרש לקלישאות אשכנזיות רבות מדי – גפילטע פיש, אלטע זאכן, קוני למל, א יידישע מאמע, על מנת להכניס את הצופים לתוך ההקשר היידישיסטי. שימוש מופרז בתחנות תרבות מוכרות שכאלה, גורר בעקבותיו טיפול קלישאי בנושא. ואולי אין דרך אחרת לעסוק בשפה האידית, שכיום היא בבחינת שפה מתה. אם לא בשכונת ויליאמסבורג שבברוקלין, אז בוודאי במדינת ישראל.
אילו הסרט היה מתגלגל רק בנתיב הזה, ניתן היה להגדירו כסוג של תשדיר שירות מנופח למען עניין צודק, אך אבוד. למרבה המזל, הבמאי סטה מהמסלול המייגע בו בחר ולמשך שבע דקות (מתוך סך כולל של 52 דקות) מתפקד "ארומה של יידיש" כסרט תעודה מרתק ממש.
בשבע הדקות האמורות, מתמקד הורוביץ בד"ר שושנה דומינסקי, שהיא מורה ליידיש בבית ספר תיכון ובכמה מתלמידיה. לעומת טחינת המילים המוכרות מדי על אודות מות היידיש וצרכניה, שמאפיינת את רוב דקותיו של הסרט, מפתיעים דומינסקי ותלמידיה בהסברים מרעננים ונוגעים ללב על אודות השפה האשכנזית שהיתה ואיננה.
הופעתה הכנה והכובשת של המורה, מאפילה על כל שחקני התיאטרון שבניהול עצמון, המתראיינים בשפע לאורך המוצר הדוקומנטרי הזה, ואינם אומרים הרבה. ואילו היא, בכמה נגיעות על קלידי הפסנתר ובכמה אבחנות חדות, מרימה את הסרט לגובה של עדות מרשימה. חבל שהיא איננה הדמות המרכזית בו.
|
|
|
|
|
|
|  | | "ארומה של יידיש" | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
