 |
/images/archive/gallery/106/103.jpg רוביק רוזנטל
צילום: דניאל לילה  |
|
|
|
|
|
|
| הכאת ילדים, כמו הכאת נשים, אינה עניין של חינוך, אלא הפגנת כוח ואמצעי אלים להשלטת היררכיה. מצדיקי האלימות זקוקים לחינוך מחדש |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביום שלישי הביאו ל"פוליטיקה" שתי נשים שכתבו ספר, שבו הכניסו את מה שקרוי בלשון נקייה "שימוש בעונשים גופניים" לתוך שיטה חינוכית, שבה מודגש מחדש נושא "הגבולות" שאבדו לנוער, ובכך מקור כל צרותינו. לשתי הנשים הצטרף ילד שהרביצו לו בילדותו, והוא מרוצה מהעניין, השופט אמנון סטרשנוב, ו"מטפל הוליסטי" שגם הוא בעד עונשים גופניים. לולא יהודה אטלס, שגח לתוכנית מהאולפן בתל-אביב, נראה שהיו מקימים באולפן גם מושבת עונשין קטנה, להדגמת הצלפות בילדים "רק בטוסיק", ובמקרים מיוחדים "רק סטירה קטנה".
ואכן , עליי זה עבד. ממושבי בכורסה זרמו לפתע יצרים קמאיים, והרגשתי שלו ניתן היה לפרוץ את המסך, הייתי אכן מממש את השיטה המוצעת, מלקה את שתי הנשים הללו באיזה מקום שיבקשו, משחית את זעמי ב"מטפל ההוליסטי" (במחשבה שנייה, לאור מידותיו, לא כדאי),
ומשלח בשופט את הגורילה של ז' ורז' ברסאנס.
הדיון אינו על חינוך ולא על גבולות. הדיון הוא על כוח. מבוגרים הרביצו לילדים ומרביצים להם לא בגלל שהם רוצים להעביר להם מסרים חינוכיים ולהוריש ערכים, אלא מפני שהם יותר חזקים מהם פיזית. זו גם הסיבה שכמעט תמיד אלימות במשפחה היא זו של גברים נגד נשים. מכות אינן מעבירות נורמות, אלא כעס, פחד ורוע.
חברות או משפחות שבהן מרביצים לילדים אינן מעוניינות בהטמעת נורמות התנהגות, אלא בהטמעת ההיררכיה של הכוח, המתחיל במשפחה ועובר אל החברה. המכות אינן מלמדות את הילד שיש לו גבולות, הן מלמדות אותו משהו אחר לגמרי: שלמבוגר אין גבולות. לכן, כשהילד יגדל הוא ירביץ לילדיו, ואם אביו היכה את אמו, הוא יכה את אשתו, כי הוא מצפה כל ילדותו לרגע שיגדל להיות מבוגר חסר גבולות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הורים מכים מפגינים חוסר אונים
|
|
|
 |
|
|
|
יהודה אטלס סיפר בשידור שהוא ספג מדי פעם מכות מאביו, לא כשיטה אלא מתוך כעס רגעי; אבל כל חייו לא סלח על כך לאביו. הדור של הורינו חי עדיין בתוך עמדות דומות לאלו שהוצאו מפח האשפה על-ידי שתי הפסיכולוגיות (את הספר לא קראתי ולא אקרא, ספר המצדיק ענישה גופנית לא ייכנס לביתי). גם אני חטפתי סטירות בעת רתחה, וגם אני לא סלחתי עליהן מעולם.
הורים המכים כשיטה, עושים זאת כמפגן כוח. הורים המכים באופן מזדמן, מפגינים חולשה וחוסר אונים כלפי בעיה עם עצמם, או עם הילד שאינם יכולים לפתור. הפסיכולוגים והשופטים אמורים לעזור להם להבין שהדרך לפתור את חולשתם אינה להפעיל כוח על חלשים מהם. במקום זה, חבורת מכשירי המכות מעניקה להם לגיטימציה.
את הפסיכולוגיות, המטפל ואפילו השופט הייתי שולח למחנה עונשין, אליו הייתי מביא פילוסופים, סופרים, מומחים לתורות מוסר, אנשי חינוך נאורים וגם כמה ילדים. הייתי מסביר להם מה ההבדל בין דיבור לבין הנפת יד. מה ההבדל בין הפעלת כוח פיזי לבין הפעלת סמכות מוסרית וניסיון חיים. את סטרשנוב הייתי שולח לבתי הסוהר לגלות שכמעט כל האסירים, שכבר הוכיחו שהם "חסרי נורמות התנהגות מקובלות", חטפו מכות בילדותם. ואם זה לא יעזור, הייתי מחטיף להם מנה בישבנם.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | דעתן ובעל טור ב"זמן תל אביב". מתמודד אובססיבי בזירה הלשונית, שמנסה לחבר את "אחלה סבאבי" עם הרמב"ם וקהלת. חובק תשעה ספרים, כתב-עת, חמישה בנים ומכונית | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
