 |
 |
|
|
|
|
|
|
| לבו של יהונתן גפן נחמץ
כשהוא חושב כמה עצוב
להזדקן במדינת ישראל
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דוח שחשף לאחרונה "ידיעות אחרונות" מגלה כמה עצוב להיות זקן במדינת ישראל. 640 אלף אזרחים ישראלים, בני 65 ומעלה, הם עניים מרודים ורובם אינם זוכים להזדקן בכבוד. הרפואה המתפתחת מאריכה את חייהם, ומדיניות הממשלה מקצרת אותם.
כל קשיש שלישי בישראל נמצא מתחת לקו העוני. כל קשיש רביעי צריך להחליט מה יקנה בקצבה המגוחכת שלו, אוכל או תרופות. כל קשיש חמישי סובל מחרפת רעב. אם נתרכז בזקן השלישי, שעדיין לא הגיע לחרפת רעב אבל הוא בהחלט בדרך, נבין שאם מישהו לא יעזור לו, ומהר, הוא יהיה הזקן השישי - דיכאון קליני וגאווה ידרבנו אותו לשים קץ לחייו. אנשים טובים שעבדו קשה כל חייהם, יצאו לגמלאות, וגילו שהפנסיה שלהם קוצצה לסכום אפסי ונפגעה כתוצאה מהעברת האחריות על קרנות הפנסיה מההסתדרות למשרד האוצר. הזקן השלישי, שלא יכול לגמור את החודש, בוחר לגמור את חייו.
בשנים האחרונות חלה עלייה של 65 אחוז במספר ההתאבדויות של זקנות וזקנים שלא יכלו יותר לחיות בסבל או לא רצו להיות לנטל על משפחותיהם, שאולי גם הן נושקות לקו העוני, ובבוא היום אולי גם הם יהיו הזקן או הזקנה השלישית. במכתב התאבדות שהשאירו זוג קשישים על השולחן בסלון ביתם נכתב באותיות רועדות:
"אוהבים את כולם. לא יכולים יותר. תודה ביבי, תודה שרון, התוכנית הכלכלית שלכם? הצליחה לתפארת עם ישראל".
לא פלא שהרבה אנשים זקנים
ועניים מתחילים פתאום להיות דתיים ולחבוש כיפה. הם יודעים שרק נס יציל אותם, וכמו שאמר פעם סופר דגול (מתאים לטולסטוי עצמו אבל איני בטוח): " הדת היא המחסום היחידי שמונע מהעניים להרוג את העשירים".
מדינת רווחה ניכרת על ידי הטיפול בילדים ובקשישים, אנחנו מדינת מצוקה ועל הפנים. החמלה שהולכת ואוזלת מהעולם המערבי, כבר לא גרה כאן יותר. ואין לדעת, האם זה בגלל המלחמות וקהות הרגש לחיי בני האדם, שלנו ושלהם, או שזה בגלל שאכן כדור הארץ מתקרר והלב האנושי הולך ומתעטף בשכבת קרח דקה.
בארץ קטנה, שפעם התגאתה במעט סוציאליזם, רוב תקציב המדינה מושקע בכיבוש ובהתנחלויות ולא בעניים ובמצוקות כלכליות.
בשנותי באמריקה תמיד אמרתי שאצלנו לעולם לא יהיו כל כך הרבה חסרי בית ורעבים ללחם כמו באימפריה הקפיטליסטית, שפשוט נתנה לזה לקרות. בביקור בסן פרנסיסקו, בדרך מהמלון להרצאה, הייתי צריך פשוט לדרוך על הומלסים ומבקשי נדבות כדי להגיע לביתו של יהודי עשיר יותר מקורח ומאהוד ברק ביחד.
בהרצאה נשלף לי פרץ פטריוטיזם בלתי מבוקר: "אצלנו, אם יהיו כל כך הרבה חסרי בית ועניים, אנשים ייצאו לרחובות, יארגנו הפגנות בכיכרות..."
חזרתי לארץ ודי נרגעתי. באתי, ראיתי, וראיתי שטעיתי. גם לעוני התרגלנו. כמו שהתרגלנו לפיגועים, להתלהמות, לגזענות ולשחיתות השבועית בצמרת המדינית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
יוג'ין קרייר, אלפונס דודט
|
|
|
 |
|
 |
|
דבר אחד בטוח - כולנו נהיה זקנים
|
|
|
 |
|
|
|
בבוקר אחד בהיר וקיצי קראתי שתי ידיעות שונות בשני עיתונים שונים, שתיהן בעמוד הראשון ועם כותרות שמנות. האחת: קבצנית, תושבת קריית מלאכי, פגשה באקראי את שר האוצר נתניהו באשדוד. שר האוצר שלף את ארנקו ונתן לאישה הענייה שטר של 50 שקל. הידיעה השנייה: הכנסת רוכשת ליושב ראש האופוזיציה רכב משוריין מסוג "ב-מ-וו 745" בעלות של 1.8 מיליון שקל.
מעולם לא הבנתי מדוע יש למגן ולשמור רק על הנבחרים ושועי הארץ, בעוד שרוב נפגעי הטרור הם אנשים פשוטים וקשי יום, או בהגדרה המדויקת - אנשים מאוד עניים. כמו כן, מדוע שאתפעל מהעובדה ששר האוצר, שבעיקר דואג לאלפיון העליון ולמיליונרים (ושוב, כמובן, לתקציבי הכיבוש), גילה נדיבות פתע לקבצנית ונתן לה 50 שקל, שאולי אפילו מוכרים לו כהוצאות, ועוד דאג לדווח על זה מהר לעיתונות.
חקלאים שהפריחו את השממה בנגב (השטחים האמיתיים שלנו) התאבדו או שוקלים לגדל פרחים באתיופיה, והזקנים שמזדקנים בבושה מחפירה מתחת לקו העוני, לעולם לא יקבלו נדבות משר האוצר, לא ייסעו במכוניות ממוגנות, ורק יישבו בדירות מתפוררות ויחשבו כיצד לשים קץ לחייהם העלובים.
בימים אלה של טרנד תפירת תיקים, אין ספק שהתיק הכבד ביותר הוא התיק שהממשלה של העשירים תפרה לאזרחיה המסכנים שנמצאים במצוקה כלכלית. איני יודע אם תקום מדינה פלשתינית, אם נזכה לשלום במזרח התיכון, אם נמצא אי פעם אהבה שתספק אותנו או אם יש אלוהים. אבל יש דבר בטוח-כולנו נהיה זקנים. אתם יכולים ממש לבנות על זה.
לכן ידידי הצעיר והנמרץ, שרוב החיים עדיין לפניך, כשאתה עובר ברחובות העוני של הערים הגדולות, בסמטאות ערי הפיתוח ששום דבר כבר לא מתפתח בהן, או בחממות הפרחים של המושבים המושבתים - תספור בזהירות את הזקנים, וכשתגיע לזקן השלישי תחשוב שזה היה יכול להיות סבא שלך או אבא שלך. ושיום אחד, בלי שתרגיש איך הזמן עובר, אבל אטימות הלב נמשכת, הזקן השלישי יכול להיות אתה. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
