 |
/images/archive/gallery/127/862.jpg
עיבוד מחשב: דיויד רפפורט  |
|
|
|
|
|
|
| תוכנית ליבה כפויה היא ניסיון לכפות
שוב את כור ההיתוך. יוסי דהאן ויוסי
יונה עונים לנסים קלדרון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המתנגדים לדוח דברת, מאשים נסים קלדרון, רוצים בריסוק החברה הישראלית. הם מעוניינים "להחליף את החברה הישראלית, המבוססת על שיתוף פנימי עמוק, בפדרציה פורמלית של שבטים נפרדים". מהם המקורות עליהם מסתמך קלדרון כאשר הוא מעלה את האשמותיו? קלדרון פוטר עצמו מחובת ההוכחה, הוא אינו מפנה או מצטט שום דרישה כזו מצד המבקרים.
לידיעתנו, ההתייחסות של תוכנית דברת לסוגיית התרבות לא קיבלה עד כה ביטוי משמעותי במאמרי הביקורת. אנו מנצלים הזדמנות זו כדי לומר מספר דברים בנושא זה, ולתרום לקלדרון סימוכין למאמריו העתידיים.
תוכנית דברת ממליצה, כפי שקלדרון מצטט, "שמערכת החינוך הישראלית תיתן ביטוי למגוון התרבויות, העדות והזרמים בחברה הישראלית ולדאוג לרווחתם החברתית והערכית של כלל תלמידיה - הדבר יושג על-ידי איזון נכון בין תוכנית ליבה מחייבת בכל מוסדות החינוך, לצד זכות חד-משמעית לכל קבוצת אוכלוסייה לקבוע תכנים ודרכי חינוך התואמים את השקפת עולמה" (עמ' 38).
המלצה זו נראית לנו סבירה והגיונית ברמה העקרונית. עם זאת, אנו חוששים שלתוכנית הליבה מטרה אחרת. אפשר שהיא משקפת ניסיון מחודש להנהיג מדיניות של כור היתוך, שמטרתה לעצב את זהותם של אזרחי ישראל על-פי מודל אחיד ודומיננטי, כזה הפוגע בכבודם העצמי של חברות וחברי קבוצות המרכיבות את החברה הישראלית ובמורשתם הדתית והתרבותית. לצד העמדה המצדדת בזכות החד-משמעית לכל קבוצת אוכלוסייה לקבוע תכנים ודרכי חינוך התואמים את השקפת עולמה, התוכנית מביעה צער על קיומם של זרמים בחינוך, ואף מסתמנת מדבריה הקריאה לביטולם. "ריבוי המגזרים והזרמים בחינוך", נכתב, "הוא להערכתנו בעיה מרכזית במערכת החינוך, בהיותו גורם מפורר של הרקמה החברתית-תרבותית, מביא לאיבוד תחושת השותפות בחברה הישראלית ומהווה מקור לבזבוז רב של משאבים" (עמ' 32).
ההבדל בינינו לבין קלדרון טמון באתוס האידיאולוגי המנחה אותו ואותנו. קלדרון מודרך על-ידי אתוס יעקוביני עמוק. כל פעם שהוא מבחין בריבוי תרבותי, הוא שואף להדבירו בשם הסולידריות החברתית והאחדות הלאומית. בניגוד לו, אנו מונחים על-ידי אתוס דמוקרטי רב-תרבותי. אנו מכבדים את רצונן של קבוצות תרבותיות שונות להדגיש את ייחודן התרבותי ולשמרו, אך מכירים בחשיבות קיומו של דיאלוג שוויוני ופורה ביניהן.
החיסרון המרכזי של הדוח, מנקודת מבט רב-תרבותית, בא לביטוי בגישתו כלפי האוכלוסייה הערבית. כידוע, דרישת היסוד של נציגי הציבור הערבי בישראל בתחום החינוך היא הקמתו של זרם חינוך עצמאי. ואכן, מדוע לא יזכו הם למה שזוכים לו הדתיים-ציונים, החרדים-אשכנזים, החרדים-מזרחים וההתיישבות העובדת? האם ההתעלמות הבוטה של הדוח מדרישה זו מונחית על-ידי החשש שמא ההיענות לה תפגע במאמצים להבטיח סולידריות חברתית ואחדות לאומית בחברה הישראלית?
והערה בעניין רב-תרבותיות וסולידריות חברתית. על-פי מחקר השוואתי רחב היקף שערכו לפני שנה קימליקה ובאנטינג, מגדולי החוקרים את נושא הרב-תרבותיות, הם הגיעו למסקנה שאין שום ממצאים המורים שקיים קשר בין חברות המאמצות הסדרים רב-תרבותיים לבין כרסום במדיניות הרווחה שלהן. המקרה הישראלי מספק תמיכה בממצאיו של מחקר זה מכיוון בלתי-צפוי. בעוד אנו עדים להתחזקותו של השיח הלאומי המדגיש את אחדות הגורל של היהודים ואת המורשת התרבותית המשותפת שלהם, אנו צופים בד בבד בפגיעות אנושות מתמשכות במדינת הרווחה הישראלית. חומר למחשבה.
הכותבים הם אנשי אקדמיה
|
|
 |
|
 |
|
|
|
| |
| |
|
| |
|
|
|
