 |
 |
|
|
|
|
|
|
| ראשי פרקים מתוך הרצאת חובה, חלק מקורס מיוחד שעוברים חיילי המארינס לפני שהם נשלחים לעיראק |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נהוג לחשוב שאנחנו חיקוי אמריקני, אבל בזמן האחרון האמריקנים מיישמים את השגיאות שלנו, ובגדול, משום שאמריקה היא גדולה. השגיאה הראשונה והפטאלית היא כמובן כיבוש שטחים מבלי לדעת איך לצאת מהם. והשנייה, המחשבה היהירה שהם בקיאים במה שנקרא "המנטליות של האויב".
כדי לנצח במלחמה, כתב חכם סיני אלמוני ובוב דילן חזר על כך לא מזמן בראיון נדיר ל"רולינג סטון", לא מספיק להכיר את עצמך, אתה צריך להכיר גם את האויב.
לפני מלחמת ששת הימים, לפני שהגדוד שלנו טיפס לרמת הגולן, טרחו המפקדים להסביר לנו שהסורים הם מטומטמים ופחדנים (וברור שהמפקדים הסורים הסבירו לחיילים שלהם על הטמטום והפחדנות שלנו). לא הכרתי לפני זה סורים, מלבד סבתא וסבא של אשתי הראשונה שעלו לארץ מדמשק והם היו נבונים ואמיצים. אבל אנחנו האמנו למפקדים, ומאוד התפלאנו ונעלבנו כשהסורים פתאום ירו עלינו
ונלחמו נגדנו בחירוף נפש עד החייל האחרון.
לפני עשר שנים איש לא היה מאמין שחלק מה"מנטליות" של הפלשתינים היא לשלוח לנו פצצות אנושיות. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה (שעוד לא היה לה שם ובעיתונים קראו לה "המהומות"), אמר יצחק רבין שתוך שבוע זה ייגמר, ואנחנו עדיין לא יצאנו מהשבוע-הארוך-ביותר הזה.
כך גם במלחמת עיראק, שלפחות בתחילתה שפעה בעיקר בדיחות תפלות של מנהיגים תפלים ותוכניות טלוויזיה פטריוטיות שמשפילות את העיראקים, מנהיגיהם ומנהגיהם.
כשאתה מעניק לעם אחר "מנטליות" אתה כבר מתנשא עליו. וכדי להוכיח את התזה הזאת, תרגמתי להלן ראשי פרקים מתוך הרצאת חובה, חלק מקורס מיוחד שעוברים חיילי המארינס לפני שהם נשלחים לעיראק. הקורס, באישור הפנטגון, אמור ללמד את החיילים כיצד לשפר את היחסים עם המקומיים, וסעיפים ממנו פורסמו במגזין "הרפר'ס" האחרון:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מה העיראקים מעדיפים
|
|
|
 |
|
|
|
"העיראקי מעדיף לחיצות יד רופפות. העיראקים משהים את לחיצות היד יותר מאשר האמריקנים. לנשים כדאי ללחוץ יד ברפרוף, ובאופן כללי, כדאי להימנע מכל מגע פיזי עם המקומיות. אם ערבי לא נוגע באדם שאיתו שהוא נפגש, כנראה שהוא לא מחבב אותו. נשיקה על המצח, באף או בכף יד ימין נחשבת כהבעת כבוד כלפי המנושק. מגע פיזי של שניים בני אותו מין אינה נחשבת כסימן להומוסקסואליות. שני גברים עיראקים שמטיילים ברחוב מחובקים הם כנראה חברים טובים מאוד. הרמת בוהן למעלה נחשבת לעלבון צורב.
"הערבים מאוד נדיבים ויעשו הכל כדי להיות מארחים טובים. אתה יכול לתת מתנות כשאתה נפגש עם עיראקי, אבל זה לא כל כך חשוב בשבילו. המארח מעולם לא יעשה עניין ממתנה שתתן לו ולא יפתח אותה בנוכחותך. מתנה שאתה נותן לעיראקי לא צריכה להיות פרקטית ולא יקרה. מתנה יקרה זה כמו להגיד למקבל 'אני נותן לך משהו שאני יודע שאין לך תקציב לקנות אותו'.
"תמיד תאכל ותשתה את מה שהמארח העיראקי מגיש לך. האוכל מוגש בכמויות גדולות. אם עיראקי מגיש לך קפה זה אומר: הפגישה נגמרה. תסתכל לעיראקי בעיניים (שום משקפי שמש כשאתה מדבר עם עיראקים! ), הנאמנות חשובה לערבים. אם תשמיץ את היחידה שלך, את המפקדים שלך או את ארצות הברית, העיראקי יבוז לך ולארץ שלך.
"המשפחה היא הסלע והבסיס של החברה הערבית, והנשים מייצגות את כבוד המשפחה. משום כך אסור לך לבהות בהן וליצור איתן כל מגע. לעולם אל תשאל גבר מה שלום אשתו, רק מה שלום משפחתו. אל תעליב או תשפיל עיראקי בפומבי. זה יגרום לו ולמשפחתו להיות נגד הקואליציה.
"תשתדל מאוד לא להפיל עיראקי לרצפה ולדרוך עליו. זה כאילו להכריז על עצמך כעל אלוהים, וזה הדבר הנורא ביותר שאתה יכול לעשות לעיראקי. אלה הדברים שנחשבים אצל הערבים כלא נקיים: כפות רגליים, בתי שימוש ציבוריים. שלא כמו חיילי המארינס, שרגילים להתרחץ בקבוצה במקלחת שדה, הערבים מעדיפים להתרחץ לבד.
הפשע הגדול ביותר לדעת העיראקים זה לשפוך דם במסגד. העונש על זה אונס הוא מוות.
הערבים אינם מאמינים בסיבה ותוצאה אלא ביד המקרה וברצונו של אללה. הערבי מתייחס לכל בעייה כאל קנוניה נגדו. בשפה שלנו קוראים לזה 'פרנויה'.
הערבים חושבים קבוצתית. אל תכפה על ערבי להחליט לפני שהוא מתייעץ עם השבט או עם המשפחה שלו. הביטחון האישי והקבוצתי הוא מושג מערבי. בעיני העיראקים הכל קורה לפי רצונו של אללה. לפי כמות השערות על הפנים אפשר לשפוט את מידת האמונה הדתית של העיראקי.
הערבים לעולם לא ישכחו דברים טובים ודברים רעים שעשו להם.
אני אפילו לא רוצה לחשוב על המנטליות של מי שכתב את המסמך הזה. נדמה שהעולם העצוב שלנו היה מקום קצת יותר טוב אם היה בו איזה חוק בינלאומי שמרשה לכל עם לספר רק על המנטליות שלו.
|
|
|
|
|
|
|  | | "מלחמה", ג'קסון פולוק | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
