 |
 |
|
|
| מייקל מור והאדם הלבן הטיפש |
|
|
|
| מייקל מור בועט בפרות
לא-קדושות. יהונתן גפן
על "אדם לבן טיפש"
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מייקל מור כמעט ולא פרסם את הספר הזה, שהוא היום עלה התאנה הכמעט יחיד שמכסה את ערוות אמריקה היהירה והמבולבלת.מור,במאי ויוצר סרטים ( " רוג' ר ואני", " פרנהייט 11/9" ), בועט בפרות הטיפשות והלא קדושות בספרו האחרון: "אדם לבן טיפש" ( "Stupid White Man" בהוצאת Regan Books).
בהקדמה לספר , שיצא בכריכה רכה לפני כשבועיים, כותב מור שהספר היה צריך לצאת לאור שבוע אחרי פיגועי ספטמבר הנורא, בשנת 2001, אבל העורך סירב לפרסם אותו. אחרי כמה חודשים הסכים, אבל ביקש מהמחבר למחוק קטעים שנראו לו פוגעים ברגשות אמריקנים בחברה שמעולם לא היתה כל כך נפחדת וכל כך פטריוטית.
"אחרי חמישה חודשים של משא ומתן, איומים וקצת מזל", כותב מור, "יצא הספר ב-19 בפברואר 2002, עמד 54 שבועות בראש רשימת רבי המכר של ה'ניו יורק טיימס', ועד היום נמכר בתפוצה עולמית של חמישה מיליון עותקים. זהו הספר הלא דמיוני הנמכר ביותר במאה האחרונה, למרות שהמאה בקושי התחילה. . . בהחלט לא רע לספר שכמעט הוחרם. . .".
מור , שהוא מין תרכובת מוזרה של סטיריקן-סטנדאפיסטיוצר קולנועי-כתב שטח, נראה כל כך "אחד משלנו", כל כך "אדום צוואר",
כל כך דומה לאנשים שהוא כותב עליהם ועושה סרטים נגדם: עודף משקל, תסרוקת לא ברורה מתחת לכובע הבייסבול הנצחי, מתלבש בחוסר הטעם האמריקני הידוע, בלבוש שרק אמור "לשים עלי משהו".
אתה רואה רבים כמוהו בברים, לוגמים "באדווייזר לייט", בוהים ושואגים מול מסכי הספורט (הסחת הדעת הגדולה) שבכל ערב משדרים משחק חשוב אחר. אולי משום כך גם רפובליקנים אוהבים אותו. שלא כמו נועם חומסקי, שהפך את כיתתו לכת ולקה בגורואיזם בלתי הפיך, מייקל מור אינו מנסה להיות נביא ולפתח תאוריות, אלא רק להציג את האמת העירומה ובאותה הזדמנות גם להצביע על השקרים המוסכמים והצביעות שמדביקה אותם ביחד.
מייקל מור הוא הילד הנצחי (והקצת שמן) שאומר לאזרחי האימפריה שלא רק שלנשיא אין בגדים, כנראה שגם אין לו מוח. הסכנה, כמובן, שמרוב סרטים ופרסים והצעות לסדרות טלוויזיה, הוא עלול יום אחד להפסיק להיות הילד שאומר שהמלך עירום, ולהפוך לבדרן שיצחיק את הממלכה. אני מאוד מקווה שזה לא יקרה, משום שאז נישאר לגמרי לבד.
מספרו "אדם לבן וטיפש" בחרתי לתרגם, כמתאבן לקורא העברי, קטע מפרק שנקרא "להרוג את הלבנים! ". בתיאבון:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מייקל מור. צילום: איי-פי
|
|
|
 |
|
 |
|
האנשים הלבנים מפחידים אותי עד מוות
|
|
|
 |
|
|
|
"אני לא יודע מה קורה איתי, אבל בכל פעם כשאני רואה אדם לבן הולך מולי על המדרכה, הלב שלי מתחיל לתקתק במהירות. אני מחפש מסלול מילוט ואמצעים להגן על עצמי, וכועס על עצמי שבחרתי להיות בשכונה הזאת של העיר בחושך. האם מסתתרות כאן כנופיות של אנשים לבנים בכל פינה, שותים'סטארבקס' ולובשים את מדי הכנופיות שלהם שנקנו ב' גאפ' או ב' ג'יי קרו'? איזה אידיוט אני! עכשיו אני רואה אדם לבן מתקרב אלי ו. . . וואו - הוא מתרחק בלי לפגוע בי, יש!
"האנשים הלבנים מפחידים אותי עד מוות. אולי יהיה לכם קשה להבין את זה - בעיקר בגלל העובדה שאני איש לבן, אבל דווקא משום כך תאמינו לי שאני יודע על מה אני מדבר. פעמים רבות אני מרגיש שגם אני מפחיד. אתם יכולים לסמוך על מה שאני אומר לכם: אם פתאום אתם מוקפים בחבורה של אנשים לבנים, יותר טוב שתיזהרו, כל דבר נורא עלול לקרות לכם. כלבנים, חינכו אותנו לחשוב שהכי בטוח זה להיות בחברת לבנים כמונו. מהרגע שנולדנו לימדו אותנו לפחד רק מאנשים בצבעים אחרים, ורק הם אמורים לחתוך לנו את הגרון.
"אבל כשאני מסתכל לאחור על חיי, אני רואה את שוב ושוב את אותה תבנית: עד עכשיו, כל מי שפגע בי - הבוס שפיטר אותי, המורה שהתעלל בי, מנהל בית הספר שהעניש אותי, הילד שזרק עלי אבן ופצע לי את העין, ועוד ילד שירה בי ברובה אוויר, המפיק שלא היה מוכן לחדש את החוזה על תוכנית הטלוויזיה שלי, רואה החשבון ששילם פעמיים את המסים שלי, השיכור שהרביץ לי בפאב, הפורץ שגנב לי את הסטראו, החברה הראשונה שלי שעזבה אותי, החברה השנייה שלי שעזבה אותי, הטייס שהחליט להטיס אותי בסופת טורנדו, הפקיד במשרד שתלש לי צ'קים מהפנקס וגנב ממני 16 אלף דולר-כל אחד מהאנשים האלה היה לבן! צירוף מקרים? איני חושב כך.
"מעולם לא הותקפתי על ידי אדם שחור, מעולם לא היה לי בעל בית שחור, שחור מעולם לא הטריד או אנס פקידות במשרד שלי, מעולם לא פגשתי מפיק שחור בשום סטודיו בהוליווד, מעולם לא עצר אותי שוטר שחור, אף פעם לא קניתי גרוטאה מסוחר מכוניות שחור, בחיים לא פגשתי סוחר מכוניות שחור, שחור מעולם לא ניסה לקבור את הסרטים שלי ומעולם לא שמעתי אדם שחור אומר:' עובדים יקרים, אנחנו הולכים לקצץ 10,000 משרות במפעל הזה - שיהיה לכם יום יפה!'.
"לכל עלבון שעלבו בי, לכל מעשה אכזרי ולכל פיסת כאב וסבל שעברתי בחיי מוצמד פרצוף לבן קטן. אז תגידו לי, למה בעצם אני צריך לפחד מהשחורים? אני מביט מסביב בעולם בו אני חי, וחברים יקרים, אני מצטער שזה אני שאומר לכם את זה, אבל זה לא האפרו-אמריקנים שעשו את הפלנטה הזאת כל כך מפחידה ועלובה.
"לא מזמן, במוסף המדעי של ה'ניו יורק טיימס' נשאלה השאלה' מי בנה את פצצת האטום?'. הכתבה עסקה בוויכוח בין אנשים שונים שטענו שהם בנו את הפצצה. תאמינו לי שלא הייתי צריך לקרוא את זה, כי כבר ידעתי את התשובה:'זה היה בחורצ'יק לבן!'. שום בחורצ'יק שחור לא בנה או השתמש מעולם בפצצה שתוכננה למחוק מיליוני אנשים חפים מפשע, לא באוקלהומה סיטי ולא בהירושימה. לא, חברים וחברות, זה תמיד האדם הלבן שעושה דברים כאלה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סופר, משורר, פזמונאי, מופיע עם החומר שלו, מחזאי, בעל טור. פרסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים: "אישה יקרה", "חומר טוב", "פחות אבל כואב", "הכבש ה-16", "אלרגיה" ועוד. ממחזותיו: "קשר אייר", "נומה עמק", "קפריסין". תקליטורים: "האשה שאיתי", "שיחות סלון", "שירה בלי ציבור" ועוד. שימש במשך חמש שנים ככתב מעריב בלונדון, ניו יורק ובוסטון. כעת גר בתל אביב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
