הכל התחיל בטייץ: תחנות תרבות עם נסים גרמה
החברות המפתיעה עם מאיר אריאל, ההערה הלא נעימה משלום חנוך, הצעת השידוך עם בת העשירים מקנדה והקשר עם מלך תימן: עם צאת אלבומו העשירי, משתף הזמר הוותיק נסים גרמה את הקהל בתחנות התרבות המשמעותיות ביותר בחייו בדרך להצלחה
ביום בהיר אחד קיבלתי טלפון ממאיר אריאל, שהציע לי להקליט אלבום שלם שלו ושלי - הוא יכתוב בו את כל המילים והלחנים, אני אשיר. נפגשנו בביתו שהיה אז ברחוב הירקון. קיבלו את פניי תרצה אשתו והכלב שלו, שהיה ענק כמו סוס. בחצר הבית ישבו אז שלום חנוך, יהודית רביץ, דורי בן-זאב ואומנים אחרים.
התיישבתי עם מאיר בצד ואמרתי לו שזו זכות בשבילי להקליט איתו אלבום משותף משיריו. קבענו חזרות, אלא שלאחר שבועיים הוא בישר לי שהפרויקט לא ייצא לפועל, אבל הוא הרגיש חובה לפצות אותי בשיר חדש. קיבלתי ממנו את השיר "ציונה", שאורכו המקורי היה כ-10 דקות עם מילים שהשתרעו על פני שני דפים... מאיר, שלא אישר לאף אמן אחר לשנות שיר שנתן לו, אישר לי לקצר גם את המילים וגם את המנגינה. באותה תקופה לא הבינו בתעשיית המוזיקה איך הוא נותן לי שיר ואפילו בא ועשה לי קולות רקע בהקלטה.
כשהשיר הוקלט, הרגשתי חובה להביא לו את ההקלטה באופן אישי וכעבור שעה הוא התקשר אלי ואמר לי ששלום חנוך שמע אותה והוא חושב שזה לא שיר טוב.
לשמחתי, השיר הזה זיכה את מאיר אריאל בתמלוגים מאקו"ם על סך 60 אלף לירות, והפך לשיר שהכניס לו אז הכי הרבה כסף מבין כל השירים שהוא כתב אז לעצמו ולאומנים אחרים. "ציונה" הוא הלהיט הגדול ביותר שהיה לי, ומאז הפכנו להיות כאחים. מאיר השתתף אצלי בכל המסיבות והאירועים, ואפשר לומר שגם החזרה בתשובה שלו התחילה ממני...
כואב לי הלב על כך שהוא זכה להכרה כל כך גדולה רק אחרי מותו. הוא היה רגיש, מוכשר, עדין נפש ואיש רגוע, שאפשר היה לשבת איתו במשך שעות וליהנות מחוכמתו ומאישיותו. יהי זכרו ברוך.
בצעירותי שרתי, רקדתי ושיחקתי בבית הנוער המקומי בראש העין, ובכל מקום השתתפתי במחזות, בריקודים ובזמרה. הפעילות האמנותית הזו הייתה חלק ממני ועשיתי זאת להנאתי. בשלב מסוים הוזמנתי להשתתף בלהקה הייצוגית של פתח-תקווה, שהייתה כבר שם דבר ומבחינתי היה מדובר בקידום של ממש. באחת ההופעות ניגש אלי בחור שהופיע בלהקת "ענבל" והזמין אותי לאודישנים שנערכו ברחוב אלכסנדר ינאי בתל אביב.
הגעתי לשם עם הקטנוע הישן והמיושן שלי. בחור רזה, מתולתל ושחום עור. ראיתי שם מאות צעירים שצובאים על דלתות הכניסה לסטודיו. החלטתי שאני מתניע את הקטנוע וחוזר לראש-העין של ילדותי. באותה שנייה ניגש אלי בחור שלא הכרתי ושאל אותי מי אני. עניתי לו "נסים גרמה", וכשהוא שאל אותי למה התנעתי את הקטנוע, עניתי לו ש"יש פה הרבה מוזמנים"... הבחור הזמין אותי להיכנס יחד איתו לאולם, וכך נכנסתי ללא תור היישר לחדרה של שרה לוי תנאי ז"ל, המייסדת והמנהלת של להקת "ענבל".
ברגע שהיא ראתה אותי, היא אמרה לי "אותך אני רוצה בלהקה!". שאלתי "מה זה אומר?", והיא ענתה לי "מחר בתשע בבוקר תגיע לכאן עם טייץ!". שאלתי אותה "מה זה טייץ?", והיא ענתה לי "הכל בסדר, תגיע מחר בתשע...". הגעתי למחרת והיא הכינה לי סט טייץ שכלל מכנס וחולצה.
לאחר שמונה חודשיים כבר נסעתי עם הלהקה לארה"ב. עבורי זו הייתה כמו זכייה במפעל הפיס. במהלך השנים הפכתי להיות סולן הלהקה ונסעתי אייתה בכל העולם כזמר, רקדן ושחקן. באחת הנסיעות הוצע לי אפילו להתחתן עם אחת הבנות ממשפחת בלומפילד העשירה מקנדה, שתרמה גם להקמת אצטדיון "בלומפילד" ביפו, אבל הדבר לא היה אז בראש מעייניי. הרגשתי שאני לא יכול לוותר על ראש-העין של ילדותי, על התפילות, בתי הכנסת, המשפחה, החברים וההווי השכונתי.
מכל מסע בארה"ב חזרתי עם מזוודות מלאות במתנות למשפחה ובמיוחד לאחותי האלמנה וחמשת ילדיה, שגרו אצלנו בבית בחדר וחצי. עבדתי מאוד קשה באותה תקופה, גרתי בתל אביב, אכלתי בשר פעם בשבוע, אבל לא התלוננתי, כי שם התעצבתי מבחינה אמנותית. "ענבל" נתנה לי את המקפצה לכל הקריירה שלי והייתי אהוב לבה של שרה לוי תנאי, יהי זכרה ברוך.
אבי, צאלח סאלם גרמה, התייתם בגיל צעיר בתימן, ומי שגידל אותו שם היו הערבים. כתוב ש"ממצוקה תצא תורה", וזה מה שקרה לאבי – הוא למד בעל פה את כל התנ"ך ובמרוץ השנים הפך לאורג השטיחים של מלך תימן.
כשעלה לארץ עם אמי, הוא המשיך לעבוד עבור רות דיין, שהקימה את "משכית" ונהגה לפקוד פעם בחודש את ביתנו בראש העין כדי לקנות מאבי את השטיחים שארג. היא קנתה את השטיחים שלו בגרושים ומכרה אותם במאות לירות. הנאיביות הייתה באותה תקופה נחלתם של התימנים.
כילד, הייתי העוזר של אבי והייתי צמוד אליו כל הזמן. בראש-העין של ילדותי היו מגיעים אליו לבית הכנסת ולשכונה שבה גרנו כל רבני הדור והפוסקים כדי להתייעץ איתו בשאילתות ובקושיות הקשורות לתנ"ך, כי הוא נחשב לעילוי בתחום זה. לא אשכח את "חידון התנ"ך" הראשון, שלו הקשבנו בטרנזיסטור קטן שהיה בביתנו יחד עם כמאה חברים ושכנים. על כל שאלה שנשאלה בחידון, אבי ענה באופן מושלם עוד לפני שהשיבו עליה המתמודדים בחידון. מאבי עליו השלום ינקתי ולמדתי את התורה, את הפיוט, את הסיוע לנחשלים ולנזקקים, והכי חשוב, את הצניעות ואת אהבת האדם. מזה 40 שנה אני עולה לקברו בכל יום ראשון, מדליק נר לזכרו ורק לאחר מכן אני עונה לטלפונים ולהודעות שקיבלתי. אבי חסר לי בכל יום ובכל שעה, וכואב לי שהוא לא זכה לראות אותי מקים משפחה, בונה את "בית גרמה" בראש העין ועושה קריירה. הכאב הגדול הזה ילך איתי עוד שנים רבות. יהי זכרו ברוך.
את שמעון פרס הכרתי ב-1978 באמפיתיאטרון "אורון" בפתח תקוה. לאחר ההופעה, שנערכה בפני 3,000 איש, פרס ניגש אלי מאחורי הקלעים כדי להודות ולשבח והזמין אותי ללשכתו בתל אביב. זו הייתה התקופה שבה הוא הפך ליו"ר מפלגת העבודה. נפגשנו לשיחה ארוכה והוא פשוט ריתק אותי. הפכנו מאז לחברים הכי טובים, ואפשר לומר שהוא זה שהוביל אותי למפלגת העבודה.
כחבר אמיתי ובזכות האהבה שלי אליו, תמכתי בו במהלך כל השנים, למרות שבהתחלה ניזוקתי מכך, בגלל הקיטוב שהיה אז בין הליכוד והמערך. אבל אצלי חברות זו חברות אמיתית. עברתי עם פרס משברים עמוקים ביותר, קראו לי "תימני בוגד". אבל האמנתי בדרכו, בחוכמתו וביכולתו להוביל את המדינה. משפחות פרס וגרמה הפכו למשפחה אחת, עם שבתות של ג'חנון בתקופה של סוניה ז"ל ואירועים משפחתיים בשני הצדדים. ערכתי לו עשר מסיבות יום-הולדת מתוך אהבה והערצה אליו, וגם כתבתי לכבודו שיר שמופיע באלבומי החדש. הוא היה לי כאח, כחבר, כאבא וכמורה דרך. לא היה ולא יהיה כשמעון פרס ז"ל.
במהלך הקריירה שלי הקלטתי תשעה אלבומים, כשבכל אלבום כתבתי והלחנתי שני שירים. באלבום החדש כתבתי והלחנתי תשעה מתוך עשרת השירים שבו, וזאת בעקבות השבר והאובדן על מותה של רעייתי אהובת לבי שושי ז"ל, שנפטרה ממחלה קשה.
שמונה חודשים אחרי לכתה, טסתי להודו לצילום סדרת הריאליטי "בוליווד" ואפשר לומר שזו הייתה בריחה מהכאב ומהקושי, שטלטלו אותי ואת ילדיי שירה, ליהי וצדוק. כשחזרתי מהודו, נפלה עלי ההשראה ובכל יום התעוררתי בשעה שלוש לפנות בוקר וכתבתי מילים לשיר חדש. בשבע בבוקר כבר חיברתי לו את המנגינה. במשך חצי שנה הקלטתי אלבום שלם, דבר שלא קרה לאורך כל שנות הקריירה שלי. חלק מהשירים נכתבו על פי דברים שחשתי, וחלק מהשירים נוגעים בעתיד ובשאלות כמו "מה יהיה? איך יהיה? ואם יהיה...".
האלבום הזה הוא הכי אמיתי, הכי ישיר והכי כן, שנולד ממעמקי לבי. הוא יוצא בימים אלו ואני מאמין שכל דבר שיוצא מהלב, גם נכנס ללב. לאלבום קוראים "10", כי זהו האלבום העשירי שלי והוא יוצא לאחר עשר שנות הפסקה מרצון, שבמהלכן שידרתי בגלי צה"ל, הגשתי תכנית טלוויזיה בערוץ הראשון, השתתפתי בסדרות טלוויזיה, טיפחתי את הילדים והמשפחה ואת "בית גרמה" בראש העין. בימים אלה אני מתחיל לעבוד על מופע חדש ובסופו של דבר, מה שהכי חשוב לדעתי זה בריאות, שלווה, נחת ואהבת הזולת.
