צהרי יום ראשון השבוע באולמו של סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, משה דרורי: את ספסלי הקהל תופסים כ־15 פעילי ובעיקר פעילות תנועת "חוזרים להר", ציבור שעל פי הנראה לעין ממוצע הגילים בו – אפילו אם כוללים גם אותי – לא עובר את קו ה־18.
לכאורה מדובר בעוד דיון מתיש בסדרה אינסופית של התדיינויות משפטיות, מהזן שמתקיים לעייפה בשנים האחרונות בעניין קטינות יהודיות שמסובבות את שערי הר הבית מבחוץ. ההקפות הליליות הללו סביב ההר הן למורת רוחה של המשטרה, בלשון המעטה. זו מרבה לעצור את הנערות הללו ולתבוע בערכאות השונות את הרחקתן מהאזור לתקופות ארוכות. למרות זאת, בעקשנות סיזיפית מפליאה, הצעירות מוסיפות להגיע לשם שוב ושוב ולאתגר את המערכת.
בית המשפט על שלוש ערכאותיו נוטה בדרך כלל להיעתר לדרישות המשטרה ומטיל מגבלות ממגבלות שונות על הקטינות מקיפות ההר, תוך שהוא מסתפק בטענה המשטרתית האוטומטית שעצם נוכחותן של יהודיות בשערי הר הבית המיועדים למוסלמים (תשעה מתוך עשרת שעריו הם כאלה, יש לציין) הוא בגדר פרובוקציה נפיצה וסיכון ביטחוני. דרורי, על כל פנים, איננו נמנה על השופטים המקבלים ללא עוררין את חוות הדעת המשטרתיות הללו.
הוא בוגר ישיבת נתיב מאיר, הפרקליטות הצבאית וגם אוניברסיטת בר־אילן. מדובר בשופט שומר מצוות שמרבה לצטט מהמשפט העברי בפסקיו, ומבכר גם שימוש בתאריכים עבריים על פני מקביליהם הלועזיים.
בדיון הפעם ביקשה המשטרה מהשופט להרחיק שתי קטינות בנות 16 מהעיר העתיקה עד לתום משפט המתנהל בעניינן, משפט שבמסגרתו מאשימה אותן המדינה בשמונה סעיפי אישום שונים ומשונים עקב נוהגן לסובב את המתחם המקודש שוב ושוב. בין שאר האישומים, במשטרה מתעקשים למשל ששתי הנערות הצנומות הללו תקפו שוטרים. דרורי, כפי שאפשר לראות מהחלטתו השבוע, איננו רוחש אמון רב לשלל הסעיפים המופיעים בכתב האישום.
כשנימק מדוע הוא מסרב לדרישה המשטרתית להרחיק את הנערות הוא הבליע בהודעתו לא מעט לעג ועוקצנות כלפי המשטרה, המצטיירת כקוזק נגזל: "זכות התפילה, שהיא חלק מחוק השמירה על המקומות הקדושים והיא בגדר זכות יסוד גם לפי חוק יסוד ירושלים בירת ישראל, מתגברת על חשש שמא [הקטינות – א"ס] יהיו מעורבות במעשה אלים, שכן גם בא כוח המדינה מסכים שבכל עימות אלים בין אנשי משטרה לבין שתי בנות 16, כוחם של השוטרים עדיף".
יותר מפעם אחת במהלך הדיון התרתח דרורי על נציג המשטרה בדיון, עו"ד ניר בינשטוק, ועל דרישותיו: "ברוסיה הסובייטית אין סמכות כזו", הטיח בו לנוכח ההגבלות שתבע להחיל על השתיים, "איך בישראל זה יתאפשר?". "אני חושב שהתנאים הללו שהצבתם בלתי חוקיים ולא אהיה מוכן להאריך אותם אפילו בדקה", הבהיר.
בא כוח המשטרה ביקש לטעון שהקטינות הפרו סיכום עם מפקד מחוז ירושלים, ניצב יורם הלוי, כאשר חצו מחסומים שהציבה המשטרה במרחק מה משערי הכניסה, אולם דרורי דחה אותו בכעס: "אני חשבתי שמפקד מחוז ירושלים שרוצה להיות מפכ"ל מתעסק בפענוח פשעים חמורים, ולא בשאלה אם הרחקה של שתי בנות תהיה שניים או שלושה מטרים משער ההר".
בינשטוק עוד ניסה להתגונן והצביע על מקרים שבהם דווקא נמנעת המשטרה מהרחקת פעילים יהודים מכל העיר העתיקה, וזאת במטרה להוכיח את מתינותה, אולם השופט סירב להתרשם: "אני מרכין ראשי בפניך שהנחת להם להיכנס לעיר העתיקה", הגיב בציניות. לדרורי היה חשוב להבהיר בהזדמנות הזו לאנשי המשטרה שהתנגדותו להטלת הגבלות הפוגעות בזכויות אדם איננה שמורה לאנשי ימין בלבד, וציין מקרים שבהם סירב לדרישות הרחקה של פעילי שמאל שהפגינו בשכונת שמעון הצדיק, למשל, כמו גם הזדמנויות אחרות שבהן מיאן להסכים להרחקה של עצורים ערבים.
קרב מול לאה צמל
ואז, אחרי שהקפיד להשליך מכל המדרגות את התביעה המשטרתית להרחקת הנערות ללא הגבלת זמן וללא ראיות ממשיות לאלימות, הסיר לפתע דרורי באחת את מסכת השופט וחבש כובע של מחנך. "עשיתן עליי רושם טוב", הוא הסביר לשתי הנערות המבוישות שהנהנו לעומתו כנכדות אל סבן, "אבל חשוב לי שתדעו שאם אגלה שטענות המשטרה נכונות ושאכן השלכתן ספרי קודש של בני דת אחרת – כל היחס שלי ישתנה. מה שאינכן רוצות שיעשו לכן, אל תעשו לאחרים". סניגורן, עו"ד איתמר בן־גביר, סיפר לי שבדיון קודם, כאשר הבין לפתע השופט שאחת הצעירות הללו מזניחה את לימודיה, הוא הרצה לה במשך דקות ארוכות על חשיבות ההשקעה בלימודים.
לדרורי היסטוריה ארוכה של עיסוק משפטי בהר הבית, בשעריו וברמיסת זכויות היהודים בהם, היסטוריה שהחלה עוד שנות דור לפני שהנאשמות הנוכחיות באו לעולם. עוד בשנת 1983, כאשר היה רק בגדר עורך דין וטרם הפך לשופט, ייצג דרורי את נאמני הר הבית בעתירתם לנוכח סירוב המשטרה לאשר להם לקיים תפילה חגיגית ביום שחרור ירושלים בשער המוגרבים, בואכה הר הבית. בג"ץ פסק אז, באחת העתירות היחידות שהתקבלו בענייני ההר מבין מעל מאה שהוגשו מאז שחרור המקום, שרק בוודאות קרובה לפרוץ אלימות אפשר למנוע את חופש הפולחן המוקנה לאדם, ודאות שאיננה קיימת בשער המוגרבים.
מבין שורות הפרוטוקולים המצהיבים וגם בתוכן עולה ללא ספק המסקנה שדרורי הוא קנאי גדול לשמירת זכויות האדם בידי רשויות החוק, בוודאי בעיר הקודש. במסגרת דיון דומה לזה של השבוע, בעניין קטינה יהודייה שנעצרה באכזריות רבה בעת הקפת שערי ההר לפני למעלה מחמש שנים, הודו אז באוזניו נציגי המשטרה שלא היו מבקשים הרחקה דומה לו היה מדובר בשטח המצוי מחוץ לתחומי ירושלים העתיקה.
"לא למותר לציין", כתב אז דרורי בהחלטתו, "כי כאשר ערגו יהודים במשך אלפי שנים ואמרו 'בשנה הבאה בירושלים הבנויה', התכוונו כולם לשטח שבין החומות ולא לשטחים האחרים", והוסיף: "מדיניות המשטרה אינה מתיישבת עם הדין במדינת ישראל".
לפני שנתיים וחצי, בהכרעת דינם של ארבעה נאשמים מוסלמים שהתפרעו בשטח ההר וזממו לפגוע בח"כ לשעבר משה פייגלין ובח"כ דהיום יהודה גליק, תקף דרורי בחריפות את עמדת עורכת דינם לאה צמל שגוננה על הנאשמים בטענה שבמעשיהם ביקשו בסך הכול להגן על אל־אקצה מפני התנכלויות יהודיות. צמל הקפידה לכנות את המקום "מסגד אל־אקצה" ולא הר הבית, והדבר הוציא את דרורי מכליו. הוא קבע: "מבחינת המשפט הישראלי הר הבית הינו מקום קדוש שחל עליו חוק השמירה על המקומות הקדושים".
צמל אמרה אז בדיון: "הדיבור של הקושרים [הנאשמים המוסלמים. א"ס] היה: 'הנה היהודים מתכוונים להשתלט על מסגד אל־אקצה', כך היה הדיבור. זה היה הרקע, והרקע היה נכון לתקופתו. בגלל החשש האותנטי של הנאשם, כי אם הוא לא יעשה איזשהו מעשה כלשהו, תהיה השתלטות מוחלטת של היהודים על מסגד אל־אקצה שפירושה דחיקת רגלי המוסלמים, זה היה המניע. אין פה שנאת יהודים. זה לא לשם פגיעה ביהודים באשר הם, אלא מתוך חשש שהוא האמין בו שישנה כוונה להשתלט על המסגד. זה הכול".
בתשובתו לה הזכיר דרורי עתירה נוספת לבג"ץ שבה ייצג את נאמני הר הבית, שנידונה בשנת 1993 בפני השופטים מנחם אלון ז"ל, אהרן ברק וגבריאל בך, ובמסגרתה הודיע בית המשפט שהר הבית מוגדר כמקום קדוש ליהודים אף אם איננו מוזכר במפורש בחוק המקומות הקדושים. "לא ירדתי לסוף דעתה וכוונתה של עו"ד צמל", הוסיף דרורי בגזר הדין. "האם היא סבורה שהר הבית ומסגד אל־אקצה אינם בגדר מקום קדוש? האם אין זכות גישה או תפילה למקומות אלה? כל אדם בר דעת בכל העולם כולו, שיישאל מהם המקומות הקדושים בירושלים, יאמר מיידית כי הר הבית הוא המקום הקדוש ביותר בהיסטוריה האנושית. הכללה או אי הכללה של מקומות אלה בתקנות כאלה או אחרות, אין בהן כדי להעלות או להוריד. עוצמתם של המקומות הקדושים שתוארו לעיל עומדת במקומה, בין שיהיו תקנות ובין שלאו, שכן ההיסטוריה האנושית והעולמית עומדת מאחורי מקומות קדושים אלה.
"הסבריה של עו"ד צמל שבכוונת מרשה או הנאשמים האחרים לפעול למניעת כניסת יהודים להר הבית בשל תחושה סובייקטיבית כי נפגעות זכויותיהם במסגד אל־אקצה, אין בהם כדי להצדיק – ולו במעט – הפרת חוק בכלל, וחוק יסוד בפרט".
דרורי כותב שם גם על "פגיעה ביסודות ריבוניים של המדינה, דהיינו: קשירת קשר כדי לפגוע בחבר כנסת, וביהודים אחרים הצפויים לעלות להר הבית, בדרך של זריקת אבנים וזיקוקים עליהם, כדי לפגוע בהם, לשרוף אותם ולהפחיד אותם". הוא מוסיף: "קשה שלא להיזכר בפסוק הנקרא כל שנה בתשעה באב, במגילת איכה, פרק ב, פסוק כ: 'אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ ה' כֹּהֵן וְנָבִיא". כפי שאלה היו סמלי השלטון אז, כיום מסמלים את הריבונות הישראלית חברי כנסת, חברי ממשלה ושופטים".
"ראוי לציין כי הפגיעה במקום קדוש אינה רק בהר הבית. בכוונתם של הנאשמים היה למנוע את עליית היהודים להר הבית. הנאשמים עצמם השתמשו במקום המקודש להם, מסגד אל־אקצה, כמקום מחבוא לנשק או להם, לאחר פגיעה באחרים, כאשר דברים אלה סותרים את קדושת המקום ואת המצווה הבסיסית של כל דת לנהוג בשלום ובאחווה ולא לפגוע באחר".
בעוד חודשיים יגיע דרורי לגיל שבעים ויפשוט את גלימת השופט, אלא אם כן שרת המשפטים תבחר ברגע האחרון להאריך את כהונתו בחמש שנים נוספות. בינתיים חבל לו על כל דקה. מאבק חייו למען זכויות אדם בעיר הקודש נמשך במלוא הקיטור.
