אתמול, במהלך השבת, רס"ן נורית, מפקדת פלוגה בגדוד 414 של מערך האיסוף קרבי נכנסה לסיור בשכונת ה"סביבון" בבית חאנון. רקטת RPG שנורתה לעבר רכבה גרמה לפציעתה ולפציעת לוחמת נוספת באורח קשה. רכב חוליית הפיקוד של מפקד החטיבה הצפונית שהגיע למקום עלה על מטען ממנו נהרג הגשש רס"ב גאלב סלימאן אל נסאסרה ז"ל וגשש נוסף נפצע קשה.
רס"ן נורית פונתה לבית החולים בילינסון במצב קשה אך יציב. זאת הפעם השנייה שהיא נפצעה במלחמה. שוחחנו איתה בחודש שעבר כשהייתה לקראת סיום תפקידה הקודם כמפקדת פלוגת הכשרות, בעקבות סיפורה האישי המיוחד. רס"ן נורית היא חריגה בלא מעט פרמטרים. קודם כול, היא כנראה מפקדת פלוגת הלוחמים הדתייה היחידה בצה"ל ואחת הבודדות שנכנסו והובילו אחריהן לוחמים בתמרון ברצועת עזה.
בנוסף, ב־7 באוקטובר היא נפצעה בקרב בבסיס אורים, כשיצאה עם חייליה להגן על מחנה פיקוד העורף הסמוך. מחבל ירה לעברה ופגע ברגלה – כדור נכנס לירך ימין שלה ויצא. אחרי שהמצב נרגע והושגה שליטה היא פונתה באמבולנס לבית החולים סורוקה בבאר־שבע. בדרכה לשם הודיעה לאביה על הפציעה והוא עדכן את בן זוגה. השניים פגשו אותה בחדר המיון כשהם על מדי ב' אחרי שהוקפצו למילואים.
נורית, בת 26, מירושלים במקור, היום גרה ברמת־גן, התגייסה לחיל איסוף קרבי לפני שמונה שנים. ב-2020 הייתה מצטיינת נשיא המדינה ביום העצמאות ה-72. היא עשתה שורת תפקידי פיקוד עד שיצאה לקורס מפקדי פלוגות במכללה לפיקוד טקטי, שכולל גם תואר ראשון, ונכנסה לתפקיד מ"פ לוחמים בעוטף עזה בטקס חגיגי שהתקיים ב־5 באוקטובר 2023. יומיים לאחר מכן, התעוררה מאזעקות ומטחי רקטות, וכל מי שהיה איתם בבסיס אורים מצא עצמו תחת התקפה של מחבלים. בבית החולים הבינו שהכדור לא נתקע בגופה, ואחרי טיפול זריז היא חזרה לאורים.
שבועיים וחצי לאחר מכן הובילה נורית את חייליה בתמרון כפלוגת איסוף תחת חטיבה 188. אחרי חודשיים של לחימה ברצועת עזה, החלה לסבול מכאבים וגילתה כי הפציעה הזדהמה. היא הוחלפה במ"פ אחר ועברה לטיפול ושיקום אינטנסיבי שנמשך כחצי שנה, וכלל פיזיותרפיה והליכה עם קביים. "תהליך מאוד ארוך אבל היה שווה את הכול, כי ידעתי שאני חוזרת לתפקיד המ"פ", אמרה בריאיון למקור ראשון בחודש שעבר. אז, הפציעה הגבילה אותה בצורה לא משמעותית. "רק כשאני סוחבת משקלים מאוד כבדים או בריצות ארוכות יש כאבים. הייתי על קוצים בשיקום. נמאס לי מהפיזיותרפיה והדברים העדינים, אז קפצתי ישר לעולם הקרוספיט כדי לחזק את הגוף ושיחזור לעצמו כמה שיותר מהר". כשסיימה את תקופת השיקום הארוכה, החליטה נורית לחזור לגדוד בעוטף למספר שבועות כדי לסייע במה שניתן, ובאוגוסט היא מונתה למפקדת פלוגת טירונים בבסיס סיירים. לפני מספר שבועות הלוחמים סיימו את הכשרתם והמשיכו לגדוד 414 בעוטף. "זה מאוד משמעותי עבורי לחזור לשם כי נהרגה לי לוחמת בקרב בבסיס אורים, וגם התצפיתניות ממחנה נחל־עוז שייכות לגדוד".
בימים הספורים שלפני תחילת התמרון הקרקעי באוקטובר 2023, נורית שמה לב שהיא האישה היחידה שמסתובבת במתחמי הפיקוד של חטיבה 188. "היינו רגע לפני כניסה, והייתה ישיבה של המח"ט עם כל מפקדי הגדודים שלו. עשינו סגירות אחרונות, ואז המח"ט שאל שאלה ואני התפרצתי כי לא הייתי בטוחה שזוכרים שצוות האיסוף נכנס. לא רציתי שייכנסו בלעדינו, כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתת". לפתע המח"ט הסתובב לכיוונה ושאל: "רגע, את גם נכנסת איתם?" כשהוא מתכוון ללוחמי האיסוף שלה, וענתה לו שברור. "זה היה תיאום כוונות מול כולם. אני לא חיה בעולם שאין בו גבולות, ואני כן חושבת שיש הבדלים בין גברים לנשים וזה בסדר, ככה א־לוהים ברא אותנו. היום יש תפקידים שפתוחים לנשים, ולא צריכה להיות שאלה האם לוחמת נכנסת לתמרון.
"אני לא אשקר, הייתי בטוחה שאהיה לבד באיזה עולם גברי כזה בעזה, אבל כבר בבוקר הראשון כשהתעוררתי בעזה, ראיתי פרמדיקית, רופאה, קצינת לוגיסטיקה וקצינת מבצעים. הבנו כמה אנחנו לא מיוחדות בזה שנכנסנו ללחימה, והיה בזה דווקא משהו מאוד משמח. אני לא יודעת להגיד אם אני המ"פ הלוחמת הראשונה שנכנסת, אבל אני אחת הראשונות. בכל מקרה זה לא משנה משהו. מפקד הפלוגה המקבילה שלי ואני – אותו דבר, כמובן מעבר להבדל שאני אישה והוא גבר וכל אחד עם המשמעויות והמטענים שלו, אבל אני לא בטוחה שזו באמת כזו משמעות כמו שאנחנו מסתכלים על זה".
לא הייתה לה דילמה אם לחזור ללחימה אחרי הפציעה שלה. "כשראיתי את אבא שלי ואת ארוסי בבית החולים על מדי ב', הבנתי שיש פה אירוע הרבה יותר גדול. רציתי לחזור לפלוגה ולאפס אותה כי הם היו אחרי היתקלות ואיבדו חברים, זה חתיכת אירוע. רציתי לראות איך אני יוצאת על שתי רגליים וחוזרת לפלוגה. לא הייתי יכולה לשבת בחיבוק ידיים כשהם נלחמים בעזה. נכון, עולם הרפואה לא היה מבסוט עליי במיוחד. אבל גם לחזור אחר כך לא הייתה דילמה. זה נשמע קצת מילים גדולות, אבל אני חושבת שמי שהיה ב־7 באוקטובר בעוטף מבין את המשמעות של לשרת את המדינה ולתת כשאתה יכול. לכולם סביבי היו המון תירוצים למה לא להמשיך להילחם. היה איתנו מילואימניק שהוא רופא מתמחה באנגליה וכששמע שיש מלחמה – עזב הכול, את המשפחה ואת העבודה, והגיע. היו אנשים שעזבו את העסקים שלהם, ואזרחים שיצאו מהבית עם אקדח ועשרה כדורים רק בשביל לעזור למשפחה בבארי או בכפר־עזה. אני הקטנה, זו העבודה שלי ביום־יום, בשביל זה הצבא מכשיר אותי והוציא אותי לקורס ולתואר. לא הרגשתי שבאמת הייתה לי זכות בחירה, זה חלק מהמחויבות שלי, אני ממשיכה לשרת בצבא, כי אני יודעת שכשקורה משהו אנחנו נקראים לדגל וצריכים לעשות את העבודה".
היא גדלה במשפחה ירושלמית שורשית עם שני אחים קטנים בשכונת קטמון, למדה בהרטמן והייתה פעילה מאוד בשבט הצופים הדתיים. אחרי התיכון למדה במדרשת "באר" בירוחם. בשנה הקרובה הנוף העיקרי שלה יהיה רצועת עזה. "מקווה שבמהלך השנה יחזרו כבר כל החטופים לבתיהם, והמלחמה תשנה את פניה. לא חשבנו שהלחימה תהיה כל כך ארוכה, אבל זה נותן את הדלק להמשיך לשרת כי אנחנו חיים במציאות של אין ברירה. פעם אנשים שכחו למה ללכת לקרבי והיום אין סימני שאלה. נצטרך לראות קדימה לאן הדברים ימשיכו. וזה תלוי גם בארוסי", היא אומרת ומציינת כי דווקא אתגר הזוגיות השגרתי שלהם הפך פשוט יותר במלחמה, כשגם בן זוגה במילואים. "כמו כל המילואימניקים הוא חזר כמה שנים אחורה. זה מאתגר ומאוד לא פשוט, ודורש הרבה יכולות זוגיות מרחוק, הרבה הבנה והכלה משני הצדדים".
לפני מספר חודשים נפתחה בחיל האיסוף הקרבי פלוגת טירוניות מיוחדת שמורכבת מבנות בלבד, ובה גם מחלקה לדתיות. "זה משהו שלא קרה מעולם, ויש פה קריאת השכמה לציבור הדתי־לאומי. אני לא רוצה לצאת בהצהרות. בסוף החלטתי לקום בבוקר בגיל 19 ולהתגייס לקרבי, אבל מעולם לא חשבתי שבחורה דתייה לא יכולה להיות בקרבי. זה מציב אתגרים, זה אירוע לא פשוט, ודאי כשעד היום רק לגברים הייתה איזושהי מסגרת מסודרת כזאת, אבל אני חושבת שאם באמת רוצים אז זה אפשרי. אני לא הדתייה הראשונה שהתגייסה לצבא, זה לא שאני איזו פורצת דרך בתחומי, היו איתי גם הרבה דתיות במסלול. הצבא חשב על העניין והבין שהוא מפספס כוח אדם איכותי, ונתן מעטפת ופלטפורמה לבנות דתיות להתגייס ביחד כדי להפיג חששות וכדי לייצר סביבה שיותר מאפשרת. משמח לראות את זה. בכלל, המלחמה עזרה בהאצת תהליכים ובפריצת מחסומים בהרבה תחומים. הרבה דברים שנראו גדולים הפכו לפשוטים וקטנים".
