"יש לי את הלהיט הבא שלך", היה כתוב בהודעה ששלח שלום מיכאלשווילי לאברהם טל, ובהודעה הבאה צירף את המילים לשיר "ישתבח".
"ברוך המרחק שגרם לי להתקרב / ברוך האהבה שבאה עם הכאב / בקבוק מלא של ערק שאין עם מי להרים / ברוך א־לוהי השברים הקטנים… / סוף היום / עוד דקה לנשום / לא אלך לישון / בלי לומר תודה / כי הטוב, הרע, המבולבל – / כולם, הם שיעור בדרך ללא נודע / גם ברע / בנורא / עוד אוציא ת'טוב מן ההסתרה / בכל דמעה מסתתר מלאך / לא אשכח / גם בפחד אצרח / ישתבח"
בשנה וחצי האחרונות הוא מצא את עצמו גם מקדיש חלק ניכר מזמנו לשבעות, הלוויות, ביקורים אצל חיילים, וריטריטים לשיקום חיילים שלחמו בקרבות. כמעט כל ביקור כזה נצרב בנשמתו, כמו המפגש עם משפחתו של עומרי בן־שחר, בנו של ראש עיריית גבעתיים לשעבר. עומרי לחם בסיירת צנחנים ונהרג בקרב בדרום רצועת עזה. בשיחה עם חברתו זמן קצר לפני שנהרג הוא אמר חצי בצחוק חצי ברצינות, שאם ייפול בקרב הוא מבקש שאברהם טל ישיר בלוויה שלו את "פסטיבל". "פנו אליי עם הבקשה הזו", טל מספר, "וכמובן שהגעתי ללוויה ואחר כך גם נשארתי בקשר עם המשפחה, ויש איזו מחשבה לכתוב שיר לזכרו".
"בכל פעם שאני הולך ללוויות ואזכרות אני אומר למנהלת שלי: 'איזה מזל שבאנו'"
באחד הריטריטים, סיפרו לו החיילים שהופיע בפניהם על איתן בן־עמי חברם שנפל בקרב בדרום לבנון, והיה מגיע להרבה מהופעותיו. "הם סיפרו לי שתמיד היו שרים לו "איזה גבר איתן בן־עמי", במנגינה של "אין אני" של שוטי הנבואה. אז שרנו את זה יחד לזכרו, ובהמשך מצאתי את עצמי שר איזה גבר איתן בהופעה שלי, זה מחזק לי את התחושה שהדבר הזה הפך להיות חלק מהחיים. גם המשפחה של איתי באוסי ז"ל, לוחם דובדבן שנהרג בנובה, אמרה שהוא אהב את השיר הזה. הלכנו לשבעה שלו, ושם אני חושב שזו הפעם הראשונה שפתאום הבנתי ש'אין אני' יכול להיות גם שיר מאוד עצוב. למרות שהוא שיר שמח במהות שלו, הוא שיר של שחרור של הנשמה שמשתחררת וממשיכה הלאה ואומרת – כן איזה כיף יהיה בסוף ימיי / כשכל החבר'ה ידברו עליי / יגידו שהייתי I&I / בשעות רצון בשעות הפנאי. אבל פתאום לשיר את המילים האלו בתקופה כזאת ולהגיד – כן איזה כיף יהיה בסוף ימיי, זה מקבל פרשנות אחרת".
איך המפגשים האלו משפיעים עליך?
"מגיעות אליי המון בקשות, ברמה היומיומית, לבוא להלוויות, לטקסים ולאזכרות, ואי אפשר להיענות להכול. וגם כמה אובדן אפשר להכיל? ובכל פעם שאני כן הולך אני אומר למנהלת שלי 'איזה מזל שבאנו'. אני מרגיש שכל אירוע כזה שאני הולך אליו ממש פותח את הלב, ויחד עם זאת גם דורש אנרגיות, זה לפגוש אבל, ולהכיל הרבה כאב של אחרים. אתה לא יכול לבוא ולהיות אדיש, לשיר וללכת, אתה נהיה חלק מהם. המשפחות והחברים האבלים פותחים את הלב, וזה מחייב גם אותי להיפתח ולהרגיש את הכאב, לבכות איתם. לפעמים אני מרגיש שזה עושה אותי חולה, אז אני מוריד את המינונים, עד שאני מרגיש שאני יכול להעלות בחזרה. אני צריך להיות ברגישות לעצמי כמה לתת לעצמי להיחשף".
טל היה נשוי לשושנה, שאותה הכיר כאשר הגיעה לאחת מהופעותיו, ובמשך השנים היא גם הייתה המנהלת האמנותית שלו. הוא הרבה לספר על תהליכי העבודה המשותפים שלהם ואף כתב עליה את להיטו "שושנה". היום הוא נשוי לשלומית ויזנר, אם לילד ומדריכת פילאטיס ("היא קשוחה איתי באימונים") שלומית גדלה בגוש קטיף והיא בת למשפחה דתית, ודרכה טל לומד להכיר את המגזר. "שלומית שייכת למשפחה גדולה ומאוחדת שקיבלה אותי בזרועות פתוחות. דרכם הבנתי את הציבור הדתי לאומי, איך הם מחזיקים את הצבא. פתאום אני קולט שכל הסיירות מורכבת מבני יישובים דתיים. כשיש מלחמה כולם מגוייסים ואין גברים ביישוב, כמו מה שהיו פעם הקיבוצים. במלחמה כל האחים והגיסים שלה גויסו, וזה לא מעט ממשפחה של עשרה ילדים".
אחיה של שלומית, יאיר ויזנר – אב לארבעה, חבלן משטרה, חבר כיתת הכוננות ותושב קיבוץ כרם שלום, נפצע קשה מפגיעת אר־פי־ג'י בהגנה על הקיבוץ בשמחת תורה. "יחד עם חבריו יאיר הגן על הקיבוץ והציל הרבה מחבריו. זה היה מאוד מלחיץ, בהתחלה לא ידענו היכן הוא. ידענו שהעלו אותו על מסוק, אבל אז, כשהגיע לבית חולים לא זיהו אותו. אלו היו שעות מורטות עצבים. כשאיתרנו אותו הוא היה מורדם ומונשם, ועכשיו הוא בתהליך שיקום מתמשך".
הריאיון המלא יפורסם מחר (שישי) במגזין מוצש של מקור ראשון
