עשו ויעקב מייצגים שני מסלולים שונים במענה לשאלה מה חובת האדם בעולמו, שאלה שאנו עוסקים בה מתחילת ספר בראשית.
התורה מגדירה את ההבדל ביניהם במילים: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים". אפשר לומר שמתוארים כאן שני מקצועות שונים. עשו הוא צייד, ויעקב איש מקנה, רועה צאן כאבותיו. אבל הניסוח של התורה פותח צוהר גם להבדל אישיותי: איש "יודע ציד" לעומת "איש תם", "איש שדה" לעומת "יושב אהלים".חז"ל הסיקו מכך שעשו היה איש של חולין ויעקב מיושבי בית המדרש. מעבר לכך, "יודע ציד" מתפרש כניגודו של "איש תם", זה רשע, כי "ציד בפיו", וזה – צדיק, תמים במעשיו.
מחבר "אהלי יעקב", ר' יעקב פרידמן האדמו"ר מהוסיאטין בתל אביב, מנסח את ההבדל בין עשו ליעקב סביב השאלה מהו עולם הייחוס של כל אחד מהם. עשו הוא איש העולם הזה, ואילו בעולמו של יעקב, המוקד הוא העולם הבא. עשו שייך ל"עלמא דשיקרא" ויעקב – לעולם האמת.
הדבר בא לידי ביטוי מובהק בפרשת מכירת הבכורה. יעקב מבקש מעשו "מכרה כיום את בכורתך לי", ועשו מגיב: "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". מבחינת עשו, המוות הוא נקודת הסיום שאין אחריה דבר. בכך, אומרים חז"ל, כפר בתחיית המתים. הכפירה בתחיית המתים ובעולם הבא אינה נוגעת רק לעתיד הרחוק, אלא משפיעה על ההווה, גם בעיצומם של החיים. בדברי עשו יש כפירה בכל משמעות של קיום שמעבר לכאן ועכשיו. גם מי שאינו מאמין בתחיית המתים במובנה הגשמי הפשוט, יכול להאמין ולהכיר בערכים המתקיימים גם מעבר לימי חייו של האדם. שמו הטוב של אדם הולך אחריו גם אחרי פטירתו, ירושתו החומרית ומורשתו הרוחנית עוברות לבניו. לכן אומר קהלת: "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו" (קהלת ז א). הדבר נוגע לא רק לימים שאחרי מות האדם, אלא לאופן שבו הוא חי את חייו, כאשר הוא מייחס חשיבות וערך לדברים החורגים מגבולות חייו שלו. חז"ל ביארו זאת בסיפור הידוע על הזקן הנוטע חרוב שייתן פריו שנים אחרי מותו, מכיוון שגם הוא נהנה מפירות עצי החרוב שניטעו לפי היוולדו (תענית כג ע"א). סיפור זה הוא משל לכלל מעשיו של האדם, המכוונים להיטיב ולהשפיע על העולם ובכלל זה גם על הדורות הבאים, גם אם הוא עצמו לא יהיה שם כדי ליהנות מכך.
כל ההוויה הרוחנית והמוסרית של יעקב אבינו מנוגדת לחשיבת הכאן והעכשיו של עשו. יעקב ואבותיו, סבו אברהם ואביו יצחק, מכוונים את מעשיהם אל הנצחי והכללי, וחורגים מעבר לטובתם האישית, ומעבר לעַכְשָׁוִיזְם העֵשׇׂוִי. אברהם אבינו נבחר "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". הברכות וההבטחות של הקב"ה לאבות מכוונות לדורות הבאים: "לזרעך אתן את הארץ הזאת". אפילו אצל הגר וישמעאל, בתואל ולבן, יש חשיבות לברכת הזרע ולדורות הבאים.
ה"אהלי יעקב" מסביר מדוע ביקש יצחק לברך דווקא את עשו. הוא קיווה, שהברכה "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ" שרצה לתת לו, תרומם אותו מעולם השדה העכשווי שהוא מצוי בו ותאפשר לו לצקת בו גם "מטל השמים". יצחק התפעל מ"ריח בני, כריח שדה אשר ברכו ה'", מבלי לדעת, שהעומד לפניו ומדיף ריח טוב של חיבור השדה עם ברכת ה' הוא יעקב ולא עשו. רבקה היא זו שהבינה שתקוותו של יצחק לחיבור שמים וארץ, עולם הזה ועולם הבא, השדה והאהל, המציאות והתורה, לא תתממש אצל עשו אלא רק אצל יעקב.
מלכתחילה, היתה שמורה ליעקב אצל יצחק ברכת אברהם. יעקב קיבל אותה ממנו בצאתו ללכת פדנה ארם.
"וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם". זו ברכה שכולה מכוונת לעולם הבא, לעתיד לבוא, לימים שאחרי תום חייו של יעקב בעולם הזה.
ברכת "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ",שהיתה אמורה להינתן לעשו, אכן מכוונת לעולם הזה, אולם רבקה הבינה שעשו אינו ראוי לה, מכיוון שהיא תעמיק את השקיעה שלו בממדים החומריים והגסים של העולם הזה, והוא לא יצליח לרומם את עולם המעשה ולצקת בו תוכן רוחני ומשמעות מוסרית. לכן, סובבה את מהלך העניינים כך שיעקב יקבל גם את הברכה הזאת, והוא, ועם ישראל הנולד ממנו, יהיו מופקדים על חיבור העולמות והשלמתם.
נוסח עממי של דברי עשו "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", הוא המשפט "מה יצא לי מזה". לעתים, נוטים הורים ומחנכים להתפתות להשיב לשאלה זו באותו המישור של השאלה. לדוגמה, תשובה לשאלה מה יצא לי משמירה על כשרות האכילה או על טהרת המשפחה, מנוסחת כתועלת בריאותית. לפעמים התשובה גם מגובה במחקרים מדעיים או מדעיים-כביכול, המוכיחים שתוחלת החיים או רמת הבריאות של שומרי מצוות גבוהות מאלו של מי שאינם נשמרים. יתכן שהדבר נחוץ בשלבים הילדותיים שבהם עדיין לא התגבשה אצל הילד תפיסת מציאות רחבה ומופשטת, אבל בגילאים יותר מבוגרים, הנמקות שכאלה מותירות את שומר המצוות ברמה של עשו, אדם שאין לו בחייו אלא עולם הזה, כאן ועכשיו. אצל ילד קטן, קשה להשיג דחיית סיפוקים מעבר לרגעי ולמיידי. אצל עשו בוגר, אפשר להגיע לכך שהוא יראה גם תועלת עתידית, אבל היא עדיין מוגבלת ומצומצמת לממדים המוגבלים של העולם הזה, המוחשי והנראה לעין.
המשימה החינוכית החשובה יותר היא לבנות את הקומה הרוחנית של העולם הבא. להעמיק את ההבנה שיש משמעות וממשות למה שמעבר. תחילה יש להגיע להכרה שיש עולם שמעבר לעולם הזה, ואחר כך, להבין את החשיבות של קיומו ומימושו גם בחיינו בעולם הזה. מתוך כך אפשר להתקדם גם לדרישה להקריב נתחים משמעותיים של תענוגות העולם הזה והנאותיו, כדי לזכות בעושר הרוחני של העולם הבא, עולם האמת.
ראוי לציין בהערכה, שבשיח החברתי והפוליטי בישראל, מרבים להזכיר, בכל המחנות, את הערך של "איזו מדינה נשאיר לילדינו", או: "לדורות הבאים". נדמה, שקשה עד בלתי אפשרי לחיות בארץ ישראל בלי דרך החשיבה הזאת, ולכן רבים מאלו שחושבים במושגים של "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי…", נפרדים מאתנו ויורדים לארצות אחרות, כפי שעשו נפרד מיעקב והלך לו לדרכו שעירה.
הוויכוח על איזה תוכן אנחנו יוצקים לתפיסת העולם הבא שלנו וכיצד הוא משפיע על ערכינו וחיינו בעולם הזה, הוא ויכוח פנימי בין בני יעקב, שבטי י-ה. אליו נתחיל להיחשף בשבוע הבא, בפרשת ויצא, בע"ה.
הכותב הוא פרופ' הרב יהודה ברנדס, נשיא המכללה האקדמית הרצוג
