כעשרים דקות נסיעה בלבד מפרידות בין בית הוריו של ניזאר אבו־עאידה בשכונה מטופחת בבאר־שבע, לכפר שבו נולד, מַכְּחוּל. מגיל צעיר עושה ניזאר מדי סוף שבוע עם הוריו את המסלול הקבוע בין בירת הנגב שבה גדל והתחנך, לכפר הבדואי שבו נותרה משפחתו המורחבת, ושאין בו אפילו מדרכה וכביש. ניזאר, כמו שלושת המשתתפים האחרים בשיחה שקיימנו, נע על התפר שבין העולמות; בין עוני ופחונים לקדמה והשכלה, בין נאמנות שבטית וכבוד המשפחה לאינדיבידואליזם מערבי.
בשיחה שכינסנו משתתפים קוסאי אל־עמור (20) מכסייפה, דיאב אל־גבלאן (22) מערערה, ניזאר אבו־עאידה (22) מרהט, ועואטף אבו־מעמר (35) משגב־שלום. דרכם של הארבעה הצטלבה לאחרונה בעקבות מפגש עם 'כוכבי המדבר', עמותה צעירה ויוצאת דופן בנוף הבדואי, השואפת לחולל מהפכה מתוך המגזר על ידי פיתוח דור חדש של מנהיגות צעירה, אותנטית ובעיקר על־שבטית.
קוסאי, דיאב וניזאר הם בוגרי 'החממה למנהיגות ויזמות', גולת הכותרת של פעילות העמותה. לתוכנית נבחרים צעירים בני 18 מכל החברה הבדואית בנגב, לאחר סינון קפדני. הם עוברים שנה אינטנסיבית של מכינה למנהיגות בתנאי פנימייה, ואחריה מצטרפים לרשת הגדלה והולכת של הבוגרים. עואטף, האישה שבחבורה, משתייכת לשכבת גיל מבוגרת יותר. היא סיימה לאחרונה תואר שני בניהול ויישוב סכסוכים באוניברסיטת בן־גוריון, ומנהלת זה שנה את תוכנית ההעשרה 'רוואפד' (בערבית: יובלים), מסגרת החינוך הבלתי־פורמלי בתיכון למנהיגות 'כוכבי המדבר' המופעל גם הוא על ידי העמותה, ושגם מארח את המפגש.
ניזאר, סטודנט למשפטים במכללת ספיר, נולד במכחול, כפר מוכר ליד העיר ערד, אך כל חייו גר בבאר־שבע ולמד בבתי ספר יהודיים. "זו הייתה בחירה של אבא מתוך אילוץ", הוא מסביר. "הוא עבד כמהנדס בבאר־שבע, ואימא הייתה מורה בשגב־שלום". אף שהדור הוותיק לא תמיד רואה בעין יפה את מי שיוצא לגור מחוץ לכפר, משפחתו של ניזאר מקפידה לשמור על קשר חם עם הדודים שנשארו במכחול ומגיעה לביקור מדי סוף שבוע. "יש לי בית שם, אחי התחתן וגר שם, ובסופו של דבר גם אני אחזור לשם", הוא משוכנע.
בינתיים הוא עובד במשרת סטודנט בפרקליטות מחוז דרום, ולאחרונה נישא לבת רהט והם מתגוררים בעיר. כשאני מבקשת ממנו לספר על רעייתו הטרייה הוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור, מעבר לציון העובדה שהם הכירו בשידוך. "זה לא מסורתי להיכנס לשיח הזה", הוא מציין. מסורת היא מילת מפתח שתחזור על עצמה במהלך השיחה. "אנחנו בתוך תהליך מודרניזציה, הבעיה היא שלא כולם יודעים לעשות את המעבר", מודה ניזאר ."למשל עניין השבטיות, יש עדיין משפחות שמסתכלות מאיזה שבט אתה מגיע, ונותנות לך כותרת במקום להסתכל עליך כבן אדם. מצד שני יש בזה גם דברים טובים. סטודנט במשפחה שלנו שלומד רפואה בחו"ל, בכל פעם שהוא טס ללמוד – כל הגברים לוקחים כסף מכל אחד, כמה שכל אחד יכול לתת, ונותנים לו כדי שיצליח. אני רואה את עצמי כמי שבונה, יחד עם כוכבי המדבר, את הגשר הזה בין המסורתיות למודרנה".
המונח "דתיי רצף", המבטא את התרופפות הדיכוטומיה בין דתיים לחילונים, זוכה לאחרונה לפופולריות במגזר היהודי. אצל הבדואים, מסתבר, זוהי מציאות ותיקה ומוכרת. "זה לא כמו אצלכם שאתה או דתי או חילוני, וברור מאד איך תיראה ומה יהיה אורח החיים שלך", מסבירה עואטף. "אצלנו זה יותר באמצע, והדגש הוא על המסורת. לא תמצאי מישהו שהוא לגמרי חילוני, הם מעטים מאוד".
את ההחלטה ללמוד משפטים קיבל ניזאר לאחר שנחשף לתנאי החיים בפזורה הבדואית. הוא שואף לעבוד בעתיד כעורך דין בתחום המקרקעין, ולנסות להשפיע על הסדרת הקרקעות. "במכחול הגיעו לפני כמה שנים להסדרים, אז יש לנו מים ואוטוטו גם כביש. אבל בכפרים הלא־מוכרים אין תשתיות הכי בסיסיות כמו מים וחשמל. זו פגיעה בזכויות אדם. ילד בדואי שנולד בסורוקה והולך לכפר לא מוכר, גדל בפער עצום מילד יהודי שנולד בסורוקה והולך לבאר־שבע".
מי מהצדדים אשם לדעתכם באי־ההסדרה, המדינה או הבדואים?
ניזאר: "שני הצדדים. אף אחד לא מוכן להתפשר. צריך שמישהו יהיה שם ברגע ובזמן הנכון. הוא יקבל הרבה ביקורת מהמדינה ומהחברה הבדואית, אבל מישהו צריך לקחת על זה אחריות".
עואטף: "אני מאוד מסכימה. יש אצלנו אנשים שלא חושבים באמת על טובת הכלל ועל הרווח של כולם, אלא על טובתה של משפחה או אדם ספציפי ומה יצא לי מזה. יש לנו הרבה מאד בעיות וסוגיות שצריך לטפל בהן, ולפעמים צריך לחשוב אחרת ולשחרר, כדי שכולנו נוכל לחיות בטוב. מצד שני גם המדינה לא צריכה להתנהג עם כל הבדואים ביד קשה".
הכול חינוך
החברה הבדואית ניצבת בתחתית הסולם החברתי־כלכלי בישראל בכל המדדים האפשריים, ומפגרת הרחק מאחור גם ביחס לכלל ערביי ישראל. מבחינת הצעירים שאני משוחחת איתם – הנאבקים בנקודת הפתיחה הנחותה שלהם, חלקם כדור ראשון להשכלה גבוהה – תחום החינוך הוא הכואב והמטריד ביותר.
"בכפר שלי לא קיבלתי בכלל חינוך בלתי־פורמלי, והאחים ובני הדודים שלי לא מקבלים עד עכשיו", מעיד קוסאי. "זה לא קיים. לא היו חוגים, אפילו לא חוג ספורט, שלא לדבר על טכנולוגיה ורובוטיקה. כילד הייתי הולך לשחק בכביש ומסכן את החיים שלי. הייתי נוסע לערד להתאמן כי לא היה מגרש בכפר שלי, כפר מוכר וגדול של 15 אלף תושבים".
האצבע המאשימה בהקשר הזה איננה מופנית בהכרח לעבר רשויות המדינה. קוסאי מודה בכנות כי הקולר תלוי גם בצווארו של השלטון המקומי בעיירות הבדואיות, שאיננו ממלא את תפקידו כראוי: "אני לא חושב שזה אחריות של המדינה. אני מכיר ויודע טוב מאוד שיש תקציבים גבוהים מאוד שהמדינה נותנת ושלא מנוצלים, כי לא יודעים אפילו לעשות את הדברים האלה. אני לא יודע לאיפה הכסף הזה נעלם, אבל הם לא משתמשים בו לטובת התושב".
הוריו של קוסאי עובדים כמורים, ולהם חמישה ילדים. לאחרונה הוא סיים להדריך את המחזור שתחתיו ב'חממה', והספיק גם להשלים מכינה קדם־אקדמית. הוא מתכוון להתחיל ללמוד תואר ראשון בניהול, במסגרת התוכנית 'צוערים לשלטון המקומי' באוניברסיטת בן־גוריון, מתוך שאיפה להשתלב בתפקיד באחת הרשויות הבדואיות ולדאוג שהצעירים שם יקבלו מה שהוא לא קיבל. במקביל הוא עובד על מיזם שנועד לחבר את הנוער הבדואי לעולמות ההייטק והטכנולוגיה. "אני מקווה שעוד כמה שנים אצליח להיכנס לבתי ספר שלא נתנו לי ולבני גילי את הדברים שהיינו צריכים לקבל".
תרצה לחזור לעבוד במועצה המקומית בכסייפה?
"בשנים הקרובות אני לא מתכוון להתקרב לשם. אני רוצה לקבל הכשרה בעיר יהודית, שיש לה את כל היכולות והכלים לתת לי. אני לא רואה שהמועצות הבדואיות היום מוצלחות ועושות את העבודה כמו שצריך בלסייע לאנשים. אחר כך, בטח שאני אחזור לעבוד בכפר שלי או בכפר בדואי אחר".
קוסאי על-עמור: "בכפר שלי לא קיבלתי בכלל חינוך בלתי־פורמלי. זה לא קיים. לא היו חוגים, אפילו לא חוג ספורט, שלא לדבר על טכנולוגיה ורובוטיקה. כילד הייתי הולך לשחק בכביש ומסכן את החיים שלי. הייתי נוסע לערד להתאמן כי לא היה מגרש בכפר שלי, כפר מוכר וגדול של 15 אלף תושבים"
דיאב, סטודנט לחינוך וחברה בקריה האקדמית אונו בקמפוס ירושלים, החל לפתח בשנת החממה את הרעיון של הקמת תנועת נוער לחברה הבדואית בנגב. "זו חברה כל־כך צעירה, שבעים אחוזים ממנה מתחת לגיל עשרים", הוא אומר. "אני יודע שחסרים לי הרבה כלים, ואני עושה הרבה דברים כדי ללמוד את המודל. בשנה שעברה, כשגרתי בירושלים, נכנסתי לתנועת הצופים וריכזתי את השבט בקריית־יובל". החניכים הירושלמים, הוא מספר, קיבלו את הרכז הבדואי בעניין ובפתיחות. "סִקרן אותם לדעת מאיפה אני ומי אני. הם שאלו הרבה שאלות, עד שהבאתי אותם לסמינר בנגב בכפרים המוכרים והלא מוכרים. בסוף הסיור הם התארחו אצלי בבית, וחוו מה שאני חווה בתור צעיר בדואי".
"אני בן למשפחה קטנה יחסית", אומר דיאב בחיוך. "אנחנו 16 אחים ואחיות, ואני התשיעי. אימא שלי לא למדה, ואבא סיים 12 שנות לימוד ועבד בעבודות עפר במשך כמה שנים, עד שעבר תאונה ומאז הוא לא יכול לעבוד. רוב האחים שלי התחתנו וגרים באותו מגרש בערערה, והם מפרנסים את המשפחה. מתוך עשרה אחים רק אחד למד, סיעוד, והיום הוא אח מוסמך בשגב־שלום".
קוסאי: "כל היוזמות האלה שלנו צמחו רק אחרי שנכנסנו לארגון כוכבי המדבר. אבל חברים שלי והחברים שלהם, שלא היו במסגרת כזו שעטפה אותם, לא חושבים בכלל בצורה כזו של להקים עסק או פרויקט. המחשבה שלהם היא להשיג תואר, וזו אולי המטרה הסופית שלהם בחיים. יש אצלנו אנשים עם מלא פוטנציאל ויכולות, אבל אין מסגרות מתאימות ואין מישהו שיכוון".
ואחרי כל המציאות שאתם מתארים, איפה תרצו לגדל את הילדים שלכם?
דיאב: "קל מאוד לברוח וללכת לגור בעומר, מיתר או בכל יישוב אחר עם רמת חיים הרבה יותר מתקדמת. אבל אני רואה את עצמי גר בערערה, המקום שאני אוהב וכיף לי בו יחד עם המשפחה והאחים".
ניזאר: "זו שאלה קשה. האמת היא שמזל שקם ארגון כמו כוכבי המדבר, שנותן חינוך מאל"ף עד תי"ו. אצלנו בבתי הספר הרגילים אין מסגרת, והילדים עושים שטויות. אני אגור במקום בדואי, לא יודע איפה. בינתיים הכיוון הוא רהט, כי אני רואה שזה המקום הכי מתאים לי".
שהשעון יתקתק
אתם כבר חושבים על חתונה? ילדים?
קוסאי: "ההורים שלי תמיד אומרים שמתחתנים אחרי שמסיימים תואר, ואני מסכים איתם. אני לא חושב על זה לפני גיל 25. רוצה לנצל את הזמן לפני שיש לי על הגב אחריות של אישה וילדים".
עואטף: "פעם היה נהוג שנשים בדואיות התחתנו בגיל 18־19, אבל היום יש אחוז גדול של בנות שלא מתחתנות מוקדם, וקודם כול חושבות על אקדמיה. אני רווקה בת 35, וזה חריג בחברה שלי, אבל להגיע לגיל 25 לא נשואה זה סבבה. בכנות, עד שלב מסוים כן חשבתי להקים משפחה וגם להתקדם בקריירה, אבל היום זה פחות מעסיק אותי. זה המצב, ובינתיים אני זורמת ומנצלת את הזמן לדברים אחרים שאני יכולה לקדם את עצמי בהם. אני לא נתקעת בזה שלא התחתנתי ואין לי ילדים. דווקא אנשים מהמגזר היהודי שואלים אותי על השעון הביולוגי שמתקתק. שיתקתק. הכול מלמעלה בסופו של דבר".
בשונה מהמשפחות הגדולות שבהן גדלו, בני שיחי רואים עצמם בעתיד הורים לשני ילדים, "מקסימום שלושה", כדברי ניזאר.
מה אתם עושים בשעות הפנאי? לאן אתם יוצאים לבלות?
ניזאר: "בשעות הפנאי אני מנסה כמה שיותר להיות עם המשפחה, כי אני עמוס בלימודים ובעבודה. בסופי שבוע אני בדרך כלל יושב עם חברים בבית קפה ברהט או בבאר־שבע".
עואטף: "אני מאוד עמוסה, עובדת מהבוקר עד הערב, ועכשיו בשלבי סיום של תואר שני. אני נפגשת עם חברות לפעמים בסופי שבוע. בחופשות אני יוצאת עם חברה למסעדה או לבית קפה, אבל בגדול אין לי זמן לבילויים. גם טלוויזיה אני רואה רק בסוף השבוע".
סבה של עואטף היה השייח' של שבט אל־עזאזמה. אביה נשא שלוש נשים, ואימה היא אשתו השלישית. "אנחנו 12 אחים ואחיות מאימא, מתוכם שלושה בנים. לאימא שלי היו ארבע בנות בהתחלה, אני הרביעית מהן, ואז נולד הבן הבכור. היא הביאה הרבה ילדים כדי שיהיו לה גם בנים. בסך הכול אנחנו 27 אחים ואחיות. כיום ההורים שלי פרודים ואנחנו חיים עם אימא. יש לי אח ואחות שלומדים רפואה בחו"ל, אחות אחת רופאת שיניים, אחרת אחות ושתיים מורות".
איך היה לך לגדול בבית כזה?
"לא הרגשתי בקיבוץ. אנשים שנכנסו אלינו הביתה לא הרגישו את הרעש וההמולה שחושבים שיש בבית כזה. כילדה רציתי משפחה קטנה יותר, אבל היום יש לי מזל שיש לי אחיות שהם גם חברות שלי".
עואטף אבו-מעמר: "פעם נשים בדואיות התחתנו בגיל 18־19, אבל היום יש אחוז גדול של בנות שלא מתחתנות מוקדם, וקודם חושבות על אקדמיה. אני רווקה בת 35, וזה חריג בחברה שלי אבל דווקא מהמגזר היהודי שואלים אותי על השעון הביולוגי שמתקתק. שיתקתק. הכול מלמעלה בסופו של דבר"
אפרופו ענייני משפחה, מה עמדתכם בשאלת הפוליגמיה, שלאחרונה עלתה שוב לכותרות בעקבות פרסום דו"ח משרד המשפטים בנושא?
עואטף: "זו סוגיה מורכבת ולא קלה. מבחינה דתית זה מותר בתנאים מסוימים, אז אני לא יכולה לצאת נגד הדת ולהגיד שזה אסור".
ניזאר: "יש כאלה שמתחתנים סתם רק כדי להגיד 'אני גבר, התחתנתי עם שתי נשים'".
עואטף: "בקטע הזה אני נגד. בחברה שלנו יש כאלה שמתחתנים על ימין ועל שמאל, סתם כי בא להם. אבל יש מקרים מסוימים שאני יכולה להבין, נגיד אם מישהו לא מסתדר עם אשתו, ומעדיפים לא להתגרש ושיהיה סוג של יחסים, במיוחד אם יש ילדים, כדי לא לזרוק אותם, ואז הוא יכול להתחתן עם עוד אישה. יש נשים שמגיעות לגיל מסוים ולא מתחתנות, והסיכוי שלהן להתחתן עם רווק יורד. ואז או שאת מתחתנת עם גבר נשוי, או שאת לא מתחתנת בכלל. יש לי שתי חברות, משכילות, מהנשים הכי טובות במגזר, שכן עשו את הצעד הזה. הן אומרות 'אף פעם לא חשבנו שנהיה אישה שנייה של מישהו'. אני אומרת את זה בזהירות רבה, אבל זה קיים ומי אני שאגיד אל תתחתני. בסופו של דבר זו בחירה שלה".
קוסאי: "אני באמת חושב שזה לא אמור להשתנות. יש חוקים בדת שאם אתה עומד בהם ויש לך את היכולת לעשות צדק ושוויון בין כל הנשים, אין שום בעיה. אני מכיר הרבה אנשים שמתחתנים עם שתי נשים ומביאים הרבה ילדים, ולא מזניחים אותם. מצד שני יש אנשים שגם אם יתחתנו עם אישה אחת ויביאו שני ילדים, לא יטפלו בהם כמו שצריך".
ניזאר חולק על חבריו: "מעשית אי־אפשר לתת את השוויון הזה", הוא סבור. "יש משפחות יוצאות מהכלל, אבל ברובן יש קנאה בין המשפחות של הנשים. בנוסף, לדעתי ריבוי ילדים זה גם לא הדבר הכי נכון לעשות. אתה לא יכול לדאוג לכולם אותו דבר ולתת לכולם את אותו חינוך, גם מבחינת ההוצאות".
השראה מאופרה וינפרי
בתקשורת, המגזר שלכם מככב במשבצת הקבועה של התפרעות בכבישים, נקמת דם וירי בחתונות. איך המציאות הזו משפיעה עליכם?
דיאב: "אני סובל מזה יותר ממך. כשאני נכנס לבאר־שבע מסתכלים עלי כבדואי גנב ופושע, למרות שאני במקום אחר. יש אצלנו אנשים מאוד טובים, ויש גם כאלה שלא. אנשים שאכפת להם מהחברה שלנו גם לא רוצים שהם יהיו איתנו. אנחנו לא נותנים להם מקום, ומזמינים את המשטרה לטפל בפושעים. אני לא מתעלם מזה שיש אצלנו גנבים וסוחרי סמים, אבל אנשים כאלה יש בכל מקום. התקשורת נותנת להם במה כדי להגיד שלכולנו אין חוק. אבל אם 250 אלף בדואים הם פושעים וגנבים, לא היה לך אומץ ואפשרות לעבור בכביש ליד רהט או לעשות חופשה במצפה־רמון".
עאוטף: "אני חושבת שהחבר'ה האלה במשבר. הם לא מוצאים את מקומם בתוך החברה, ולכן הם סוטים מהנתיב הנכון. הכול מתחיל בחינוך, ובהמשך זה קשור לחוסר במקומות תעסוקה ולאבטלה שגורמת לחבר'ה להשתולל ולהגיע למקומות שאנחנו לא רוצים".
איך אתם מגדירים את עצמכם מבחינת הזהות הלאומית?
דיאב: "לערבי שחי במדינת ישראל, זהות היא נושא מאד מורכב. אני חושב שזה איפה שהוא באמצע. אני רוצה להבין את שני הצדדים. לא להיות פה או שם, אלא גם וגם. זהות זה לא שחור או לבן, יש הרבה מרכיבים שיכולים לבנות את הזהות של בן־אדם".
קוסאי: "אני ערבי שגר במדינת ישראל. יש לי תעודת זהות כחולה שאני לא יכול להתעלם ממנה, אבל סבא שלי פלסטיני ואני יותר רגיש לכל החוקים שיצאו לאחרונה כמו חוק הלאום, ומרגיש שאולי אני לא מקבל את כל הזכויות שלי. זה מורכב. אם אגיד לך שאני פלסטיני או ישראלי לכל דבר אני אשקר. זו דילמה גדולה שאין לה תשובה".
עואטף: "כילדה ומתבגרת הגדרתי את עצמי כישראלית, ודווקא כשהגעתי לאוניברסיטה עם החבר'ה היהודים זה הכה בי. פתאום הבנתי שבהגדרות של היהודים אני לא ישראלית, אני בדואית. פעם הייתי מתביישת להגיד שאני ערבייה כשהייתי בלי כיסוי ראש, היום אני מאוד גאה להציג את עצמי כערבייה בדואית מוסלמית. זו הזהות שלי וזאת מי שאני, ושיקבלו אותי כמו שאני. צורם לי גם מאוד שאסלאם שווה טרור, ומוסלמי זה טרוריסט. זה ללכת עם תחושה שמתייגים אותך תמיד, תחושה שאתה חשוד ושאתה לא בן־אדם רגיל. זה לא עושה טוב. איסלאם זה מלשון שלום, וזו דת שבעד אחווה וכל הדברים הטובים שנמצאים גם בדתות אחרות".
קוסאי: "ראיתי כמה פעמים כותרות ששואלות האם החברה הבדואית נמשכת לתנועה האסלאמית. אני לא מבין מה הם רוצים להראות. הפלג הדרומי הוא ארגון חוקי, ואישית אני שייך לארגון הזה, ואני בן־אדם רגיל שגם משתף פעולה עם החברה הישראלית וגם שייך לתנועה האסלאמית. לא צריך להתרגש מהדברים האלה. כל הבדואים מגדירים עצמם מוסלמים. בדואי זה אורח חיים".
איפה אתם רואים את עצמכם ואת החברה הבדואית בעתיד, כשהיא תהיה מחצית מאוכלוסיית הנגב?
דיאב: "אני רואה עצמי ממשיך עם הפרויקט של תנועת הנוער שאני עובד עליו, עם הרבה חניכים. אבא לשני ילדים, בן ובת, גר בערערה".
עואטף: "אני מאוד מאמינה בכוחות שיש לנו. בצעירים, בצעירות וגם בכוח הנשי. אני לא רואה שחסר לנו משהו כדי להיות חברה מובילה שיכולה למנף את עצמה כמו כל חברה אחרת. יש לנו פוטנציאל ואיכויות, אבל חסרים אמצעים וכלים כדי שנוכל באמת להיות חברה מתפקדת שיכולה להוביל את עצמה למקומות הכי טובים. אני רואה את עצמי כאישה בעלת כוח השפעה בחברה הבדואית. אני רוצה להיות אופרה וינפרי הבדואית, היא אישה שנותנת לי השראה. וכן, אימא. אימא לשני ילדים".
