פתיחת שנת הלימודים מתקרבת, ואיתה האיומים הקבועים של ארגון המורים להשבית את מערכת החינוך. בארגון "מנהיגים" הפועל למען מנהלי ישראל, המורכב ממנהלי בית ספר שפרשו מארגון המורים, מקווים שהפעם ינצחו אלה שמבקשים, לטעמם, את טובתם של ילדי ישראל.
"לא משנה אם אנחנו בימי מלחמה או שלום – ארגוני המורים תמיד מאיימים לא לחזור לבית הספר, אבל אני לא מאמינה שלא יפתחו שנה", מעריכה אביגיל סאמין, מנהלת קריית החינוך "יובלי אריאל" וממובילות ארגון "מנהיגים". "מה שמדאיג אותי זה איך נחזור. האם מתוך סיטואציה שבה משרד החינוך, האוצר והשלטון המקומי יתעייפו מרן ארז (יו"ר ארגון המורים), ויפתחו שנה בתנאים שהוא רוצה – או שהם יתעקשו על העקרונות שלהם ויבינו שחייבים לתקן את העיוותים".
ארגון "מנהיגים" הוקם בשנת 2018 על ידי קבוצת מנהלי מוסדות חינוך שהגיעו למסקנה שמי שאמור לייצג אותם, קרי ארגוני המורים, לא בהכרח פועל לטובתם. "זה התחיל אחרי שהעברתי בקבוצת ווטסאפ של המנהלים מכתב שבו רן ארז הזהיר את המנהלים שלא יזמינו את המורים ליותר מיום היערכות אחד במהלך חופשת הקיץ, ושההכנות מוטלות על כתפי המנהלים בלבד", מתארת סאמין.
אותה הודעה פתחה התכתבות סוערת בין המנהלים. "בזמן שמשרד החינוך מדמיין שאנחנו בחופש, אנחנו עובדים", אומר ד"ר ידידיה עציון, מנהל תיכון קשת ברנקו־וייס במזכרת־בתיה, וחבר בוועד המנהל של "מנהיגים". "ההודעה ההיא שיקפה בצורה מדויקת עד כמה לא אכפת להם מהמנהלים – אתם תעבדו ואף אחד כמובן לא יתגמל אתכם על כך, אבל המורים? אוי ואבוי אם הם יגיעו ליומיים במקום ליום אחד של היערכות".
בעקבות העימות הזה, שהיה בבחינת הקש ששבר את גב הגמל, החליטו המנהלים להיפגש ולדון באפשרויות העומדות לפניהם. משתתפי הפגישה, שהגיעו מכל רחבי הארץ ומכל המגזרים, ביטאו בה תחושות דומות נגד הארגונים שבאופן רשמי מייצגים גם אותם, אך למעשה פועלים בניגוד לרצונות ולאינטרסים שלהם.
"למנהלים יש אופי של מנהיגים, הם לא יֵשבו ויבכו אלא יחפשו איך להתקדם", אומרת סאמין. "במשך כמה שנים ניסינו לשנות את המצב מתוך המערכת, אבל כל פעם מסמסו את כל ההבטחות. רן ארז יודע שאנחנו עובדים הכי קשה, ובכל זאת, לא רק שהוא לא דואג לנו בהסכמי השכר – הוא מצייר אותנו כאויבי המורים. פעם הוא אמר לנו במפורש 'אני מייצג מורים, לא מנהלים'. בשנה שעברה הקצו תוספת של 50 מיליון שקלים לשכר המנהלים לכל שנת הסכם, אבל כרגע רן ארז מנסה לפגוע בתוספת הזו. גם בלי עניין השכר, בכל סוגיה של יחסי עבודה בין מנהל למורים – תמיד ההסתדרות והארגון מתייצבים לצד המורים. זה בסדר גמור, הם צריכים לעזור להם, אבל זה לא הגיוני שהם ייצגו כביכול גם אותי ואשלם להם דמי חבר".
אחריות ללא סמכות
כאשר המנהלים ביקשו לברר מה קורה בעולם בתחום הזה, הם גילו שבמדינות מפותחות אחרות ישנו ארגון נפרד למנהלי בתי ספר. סאמין: "ראש תחום החינוך ב־OECD היה בהלם כשהוא שמע שאין כאן ארגון מנהלים. מתברר שהתובנות החדשות שלנו מובנות מאליהן בכל מקום אחר. ארגוני עובדים דואגים שהאנשים יעבדו כמה שפחות, ושגם עובד גרוע יקבל כל מה שהוא רוצה. לעומתם, מנהל בית ספר רוצה מוסד טוב שמתפקד ומחנך תלמידים, וזה נוגד את האינטרס של ארגוני המורים. מנהלים לא יכולים להחליט על הרכב הצוות שלהם, זה אבסורד.
"ארגוני המורים הם הגורם שמסובב את כל מערכת החינוך, עד לפרטים הכי קטנים, ובגללם שום דבר לא זז במערכת. באופן קבוע מקבלים החלטות מעל הראש שלנו, למרות שאנחנו לא רק בעלי הידע אלא גם אלה שיישמו את ההחלטות בפועל. אנחנו נעדרי השפעה. לפי בדיקת ה־OECD, מנהלים בישראל מקבלים רק 17 אחוז מההחלטות הנוגעות לבית ספרם".
למה באמת לא הוקם ארגון כזה במשך השנים?
עציון: "יש הרבה פחד קמאי מארגוני המורים, אנשים לא תמיד יודעים אפילו להסביר אותו. יש כמובן את עניין המכרזים. בכל מכרז על משרת ניהול יושב נציג של ההסתדרות או הארגון, ומנהלים מפחדים שכשידעו שהם מ'מנהיגים' – לא יקדמו אותם. שרי חינוך ניסו להזיז את ארגוני המורים ממעמדם כאגודה עות'מאנית שאין בה שקיפות, אבל אף אחד לא הצליח. למה? כי מפחדים. אף מנהל לא רוצה להתעסק איתם, יכול להגיע איזה נציג ולהמריד את חדר המורים נגדו. אנחנו רואים את זה קורה, הארגונים מהלכים אימים.
"אלה שעלו בהתחלה על העגלה של 'מנהיגים' הם באמת האמיצים, אבל לאט לאט מצטרפים עוד. בסוף, כל מי שיוצא מהארגונים מרגיש הקלה, אתה כבר לא צריך לתת להם דין וחשבון. יש הרבה תפיסות שגויות לגבי הארגונים. למשל, מורים חושבים שאם הם לא יהיו חברים בארגונים הם לא יקבלו שי לחג; דמי חבר הם 700 שקלים, השי הוא 600, אז הם אומרים לעצמם שבשביל מאה שקל שווה להם. אבל זה לא נכון, השי יכול להגיע גם דרך התלוש. בסוף, אחוזים בודדים של מורים יודעים בכלל מתי יש בחירות לארגונים ולוקחים בהם חלק".
סאמין: "כמנהלת בית ספר אני הכי צריכה לדאוג למורים שלי, ואין מי שיעשה את זה יותר טוב ממני. ברוך ה' אין לארגוני המורים מה לעשות אצלי בבית הספר. הכול קורה בהבנה, וכל מורה יודע שנילחם כדי שהוא יקבל כל מה שהוא צריך".
הם מודעים לכך שהמאבק הזה דורש נחישות ואורך נשימה. עציון: "הארגונים מקושרים, יש להם זרועות בכל מקום, הם משורשים במערכות השלטון כבר עשרות שנים, ולא קל לטלטל ספינה כזאת. כשבנט נכנס לתפקיד הוא הצהיר שהוא הולך לשנות דברים ולבטל את הפיקוח, אבל בפתיחת שנת הלימודים הבאה הוא כבר נשמע אחרת לגמרי. הוא אמר שהוא הבין שהוא לא יכול להזיז את הספינה, רק לשלוח סירות קטנות".
"חשוב להגיד, זה לא שיש לנו משהו נגד ארגוני עובדים באשר הם, ממש לא", מבהיר גיל מושקוביץ, מנכ"ל מנהיגים. "למעשה אנחנו בעצמנו ארגון עובדים, אבל יש כאן ארגונים שאיבדו כיוון ומוציאים שם רע לרעיון של העבודה המאורגנת. הם פוגעים בענף שהם עובדים בו. זה לא חייב להיות ככה, לא חייבים להגן על המורים הכי גרועים במערכת. אפשר לבנות איגוד מקצועי ששומר על העובדים ועדיין לא מוריד את העין מכך שיש עבודה שצריכה להתבצע".
אין זמן לחופשה
בכנס הייסוד של הארגון, לפני כשש שנים, הצטרפו אליהם 300 מנהלים. מאז הם כבר הגיעו לכאלפיים חברים. כדי להתמקד הם העבירו שאלון בין המנהלים, ובהתאם לתשובותיהם נקבעו שלוש מטרות מרכזיות: שיפור מעמד המנהל ויכולתו לקבל החלטות, מוגנות משפטית, ותנאי העסקה.
סאמין: "הנושא המשפטי מאוד מעסיק מנהלים. היום יש למנהל אחריות מלאה אבל אין לו הגנה. הוא סופג את האחריות על מי שתחתיו, ונשאר חשוף. קל מאוד לפגוע בשמו הטוב של מנהל, כי הוא יושב בצומת קריטי של אינטרסים וכל אחד יכול לזרוק עליו את האשמה. תנאי ההעסקה נוגעים כמובן לשכר אבל גם לחופשות למשל. אנחנו עובדים כל הקיץ, בזמן שהמורים שלנו הספיקו להיות שלוש פעמים בחו"ל. אני שמחה בשבילם, אבל אני רוצה שיאפשרו גם לנו לקחת חופש מתישהו. גם אחרי שכל הקיץ עבדנו, בלי ששילמו לנו על זה – אין אפשרות לצאת לחופשה בזמן אחר, אחרי החגים למשל, בתקופה שבית הספר רגוע ויציב ויש סגנים שייקחו אחריות. אלה נקודות שבגללן אנשים טובים לא שורדים במערכת ולא רוצים להיות מנהלים".
בכלל, מוסיפים בני שיחי, למנהלים אין תוספות שכר – לא על טיולים, לא על ליווי מסע לפולין וגם לא על חינוך כיתה. גם לא תוספות שנוגעות לגיל. למשל, מורה שעבר את גיל 50 עובד שעתיים פחות, אך אצל מנהלים קורה בדיוק ההפך, ומורידים להם שעתיים מגמול הניהול.
לצד הסכמי השכר ותנאי ההעסקה, מדגיש המנכ"ל מושקוביץ, רוב סדר היום של "מנהיגים" עוסק בנושאים חינוכיים. "אין אף אחד שיש לו מבט רחב כמו מנהלים על סוגיות חינוכיות. למשל אביגיל מלווה כבר חצי שנה את הנושא של שינויים בתקנות לתלמידים חולים. הסוגיה הזו ממחישה איך זורקים הכול על המנהל. אנחנו כותבים ניירות מדיניות ונמצאים בקשר ישיר עם משרד החינוך, אבל ארגוני המורים בדרך כלל לא שם. אנחנו היחידים שאכפת להם בכלל מהחינוך. בסוף הארגון הזה לא קיים רק בשביל המנהלים אלא בשביל החינוך בישראל. המנהלים הם הפלטפורמה, אלה שהמערכת באמת יושבת על כתפיהם".
איך המצב הזה משפיע על קליטה של מנהלים חדשים?
עציון: "יש הרבה אנשים טובים שמגיעים, אבל יש גם הרבה מכרזים שנשארים ריקים כי מורים טובים לא רוצים להיכנס לזה בתנאים האלה. כל שנה בסוף החופש יש מאות מכרזים פתוחים. הרבה מאוד עוזבים אחרי שנה־שנתיים. את המחסור במורים יותר קשה להסתיר, כי יש מקצועות שפשוט אין מספיק אנשים שמלמדים. מנהל תמיד ימצאו בסוף, גם אם הוא לא מתאים".
המנכ"ל, גיל מושקוביץ: "זה לא שיש לנו משהו נגד ארגוני עובדים, אבל יש כאן ארגונים שאיבדו כיוון ופוגעים בענף שהם עובדים בו. לא חייבים להגן על המורים הכי גרועים במערכת"
מושקוביץ: "זה מחסור מוחרש, כי בסוף המכרזים האלה נסגרים. יהיה מישהו שמחוץ למשרד שלו יהיה כתוב מנהל או מנהלת. אבל בראייה רחבה, זו פשרה בלתי נסבלת. במקום שעשרה אנשים מעולים יריבו על התפקיד שהוא הכי בכיר ועדיין מחובר לשטח, אנחנו במצב הפוך – המכרז ריק, ודוחקים לשם בכוח מישהו שאיכשהו מסכים. זה מחיר שהילדים שלנו משלמים. המחסור הזה שקוף כי בסוף יש מנהל, אבל אנשים טובים לא רוצים לבוא".
אחד האתגרים המרכזיים של מנהלי מוסדות חינוך הוא בעיית כוח האדם, ובפרט בגזרת מחנכי הכיתות – תפקיד הכרוך באחריות רבה ודורש אנרגיה, זמן וקשב, אולם לא מתוגמל כראוי. "הם מקבלים גמול אחוזי מאוד נמוך", מסביר עציון. "במקום שחינוך כיתה יהיה פסגת השאיפות, אף אחד לא רוצה את התפקיד. המצב האידיאלי הוא שאחרי כמה שנים במערכת, מורה ייגש למנהל ויגיד 'תראה איזה מורה טוב אני, תן לי חינוך כיתה'. בפועל, מנהלים מכריחים מורות ומורים חדשים, כתנאי קבלה, לקחת חינוך. אתה מכשיל אותה, הסיכוי שהיא תצלח את זה לאורך שנים נמוך מאוד".
לדבריו, גם בעניין הזה אשמים ארגוני המורים, "כי הם קובעים איך הגמול עובד. אם היה אכפת להם מהחינוך הם היו נותנים את התגמול הגבוה ביותר למי שלוקח הכי הרבה אחריות. אבל הם באופן עקבי פועלים הפוך. הם הולכים על המכנה המשותף הנמוך ואומרים למשרד האוצר והמורים: הכי משתלם לעבוד כמה שפחות, כי אז ערך השעה שלך הכי גבוה. האדם עם ערך השעה הנמוך ביותר במערכת הוא המנהל, וכך גם רכזי שכבות ומחנכים".
כיצד המורים שתחתיהם מקבלים את פעילותם בארגון המתחרה כביכול? "המורים שלי גאים בי מאוד", אומרת סאמין, "הם מבינים שאנחנו חותרים לשינוי משמעותי במערכת. תמיד בבית הספר אני אומרת להם: אין דבר כזה אי־אפשר, צריך להתמיד ולמצוא את הפתרונות. זה מה שאנחנו אומרים גם ב'מנהיגים'. זה תהליך מאוד קשה של שינוי, שדורש הרבה התמדה ולפעמים מצריך מאיתנו לצאת מעמדת חביבי הפיקוח, אבל אנחנו לא מהמרירים ומהקטרים אלא מאלה שמציעים פתרונות ותיקון. לכן גם בדרגים גבוהים מבקשים את דעתנו. אנחנו נחשבים לגורם מקצועי, ניירות העמדה שלנו נמצאים על שולחנם של הבכירים ביותר במשרד החינוך. מהמקום שלנו כמנהלים, אנחנו אוגרים הרבה ידע שאין במקום אחר".
עציון: "אני לא יודע כמה הפעילות שלי מעסיקה את המורים בצוות, אבל אני חושב שזה כן מתכתב עם ההתנהלות בבית הספר. אנחנו אוהבים לעשות דברים אחרת, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו. בניתי צוות של אנשים שפועלים ומחנכים אחרת, ומבחינתי הפעילות של 'מנהיגים' משתלבת בגישה הזו".
בין הפטיש לסדן
שנת הלימודים היוצאת עמדה בסימן האתגרים הסבוכים שיצרה המלחמה. כעת המנהלים עמלים על כך שהמערכת תגיע בצורה מיטבית ל־1 בספטמבר, והם נערכים ומתורגלים לתרחישים שונים. עציון: "כבר ארבע שנים אנחנו לא מצליחים ליישם את התוכנית השנתית שלנו. אז מצד אחד אנחנו מכינים הכול כאילו זו שנה רגילה, נעצנו תאריכים ובנינו תקציב, ומצד שני אנחנו לוקחים בחשבון שלא הכול יקרה. בכל אירוע שיצא לפועל השנה בבית הספר נהגתי להגיד ש'אומרים תודה על מה שיש'. זה המוטו.
"אנחנו שואפים למצוא את האיזון בין להודות שאנחנו במצב משברי שאי אפשר להתעלם ממנו, ובין להמשיך כרגיל ככל האפשר, ולהיות עבור התלמידים שלנו אי של שפיות, אי שיש בו שגרה ואת הדברים המוכרים שהם אוהבים. אין לי נוסחה בעניין הזה. זה עולה בכל חג, בכל אירוע ובכל דבר עצוב שאנחנו חושבים להכניס כי אי־אפשר להתעלם, אבל מצד שני הם עדיין ילדים. מבחינה חינוכית זה הדבר שהכי מעסיק אותי".
לא רק הילדים, גם המורים זקוקים לגישה אחרת בתקופה הזו. סאמין: "היה לנו ברור שצריך לתת מרווח נשימה לאנשים שלנו כדי שהם יחזיקו את המערכת. אז גם בקיץ משתדלים לתת להם כמה שיותר לנוח כדי שהם יתחזקו לקראת השנה הבאה. במקביל אנחנו משתדלים להשקיע במערך הנפשי והרגשי, כי בשנה הבאה אנחנו הולכים לקלוט ילדים וצוות שהם אפילו עדיין לא בפוסט־טראומה, בהרבה רבדים הם עדיין עמוק בתוך המלחמה. אנחנו בונים להם מענה רגשי סדור, עם בעלי תפקידים רבים".
סוגיה נוספת שמטרידה אותם לקראת פתיחת שנת הלימודים היא זו שמכונה "כפל מערכות". לדברי מושקוביץ, היא ממחישה את הניתוק של משתתפי המשא ומתן מהשטח. "בהסכם המתהווה יש שינויים במערכת השעות – מ־24 שעות פרונטליות לכל מורה, ל־25 שעות. המנהלים נערכו למערכת הקודמת כיוון שההסכם לא נחתם. אבל יומיים לפני סיום שנת הלימודים, הם התבקשו לשנות את המערכות. אבל בעודנו מדברים עוד אין הסכם, כך שיש מצב שהם יצטרכו לחזור למערכת המקורית, ומה שהמנהל יעשה הוא יֵצא לא בסדר".
הם ביקשו ממשרד החינוך שהשנה הקרובה תהיה שנת הסתגלות, כדי שבשנה הבאה הם יגיעו מוכנים. "אנחנו יודעים מה יקרה", אומרת סאמין. "הם יחתמו על ההסכם ב־31 באוגוסט בלילה, ולמחרת משרד האוצר כבר יבקש שנדווח כמה שעות המורים עובדים. איך בלילה אחד אפשר לבנות מערכת חדשה? מי שנמצאים בין הפטיש לסדן אלה המנהלים, שתמיד משמשים כבולמי הזעזועים. אנחנו אוהבים את המערכת, היא חשובה לנו, ואנחנו רוצים לחולל בה את השינוי שמגיע לה, דרך מיצוב מעמדו של המנהל".
עציון: "בניית מערכת שעות היא מלאכה מאוד עדינה ומדויקת, זה הבסיס לכל התוכניות. ואת הבסיס הזה רוצים שנכין פעמיים? זה לא אפשרי.
"אנחנו אומנם ארגון עובדים", הוא מסכם, "אבל אנחנו חושבים שזו גם הדרך לשפר את החינוך בישראל. ככל שתהיה לנו יותר יכולת לנהל, נוכל לדאוג שיהיו בכיתות האנשים הכי טובים. כבר היום יש הרבה אנשים טובים, מורים ומנהלים, אבל אם היו לנו עוד אנשים טובים וכיתות יותר קטנות, היינו מקפיצים את המערכת קדימה. מה שאנחנו רוצים באמת זה לא לדאוג לעוד שקל וחצי במשכורת, למרות שזה חשוב. אנחנו רוצים לקדם את החינוך".
