חנניה בן־שמעון רחוק מלהיות הטייפקאסט של גיבור מצוי. גופו צנום, לראשו תלתלים שובבים, המראה שלו מעט ילדותי לגילו. ובכל זאת, אם תגגלו את השם שלו ברשת, המילה הראשונה שמוצמדת אליו היא "גיבור". בגיל 23 הוא זכה להציל חיים כאשר נקלע לזירת פיגוע בבוקר שקט במחסום א־זעיים. הוא יצא מתוך רכבו והחל לנהל קרב עם שני המחבלים בנשקו האישי. על הפעולה הזאת הוא שילם בפציעה מורכבת. פציעתו עצרה את מסלול חייו, וכעת הוא בשיקום ארוך שסופו עוד רחוק.
"מאז שהשתחררתי מהצבא אני חי בתודעה של להיות מוכן", הוא מתאר, "בטח אחרי התקופה שבה למדתי בישיבה בבית־אל. נתקלנו שם בלא מעט ניסיונות דקירה. הייתה פעם שנסעתי הביתה ועברתי דרך גבעת־אסף. חצי שעה אחר כך היה שם פיגוע ירי קטלני ונרצחו בו שלושה חיילים. לכן תמיד הייתי מוכן לאפשרות הזאת, ותמיד חישבתי בראש איך אתפקד אם איקלע אליה, כל החיים שלי הייתי בטוח שזה יקרה ברכבת, בסוף זה קרה במחסום".
מה אתה זוכר מאותם רגעים?
"אני זוכר את עצמי בנמנום. מתעפץ ליד אמא שלי ברכב. ופתאום העיר אותי צרור, ואני יודע שזה לא אמור להיות. לא אמורים לשמוע רעש כזה באמצע כביש ראשי. אמא שלי צעקה את השם שלי, ומשם התחילו פעולות אוטומטיות שלא את כולן אני זוכר עד הסוף.
"התגובה שלי, מתברר, הייתה מהירה מאוד. שליפה של אקדח, דריכה, כדור ראשון דרך השמשה. המחבל הראשון היה במרחק של בערך ארבעה מטרים ממני. הוא יצא ממושב הנהג וירה צרור לרכב שמולו. הוא הצליח להרוג את מתן אלמליח, ובזמן הזה אמא שלי יצאה מהרכב והתחילה לרוץ לאחור. פתחתי את החגורה ועמדתי לצאת מהרכב. יש לי אקדח לעבודה באבטחת טיולים, הייתי ביום השלישי לעבודה. השרוך של האקדח הסתבך בחגורה שלי, והייתי צריך להחליף ידיים. היו שתי שניות שעמדתי בהן חשוף לחלוטין. בזמן הזה הגיע מחבל נוסף, והמחבלים החליפו מקום ביניהם. נס שלא ירו בי.
"יריתי שלושה כדורים במחבל השני שהיה ממש מולי, וזכרתי שהוא נפל. בדיעבד אני יודע שהוא נפגע אבל לא נפל, אבל ככה זכרתי את זה, משהו בזיכרון התעוות. משם איגפתי מימין מאחורי הרכב כדי לוודא איפה המחבלים. שמעתי צרור נוסף וקולות של ריצה. פחדתי שיירו לי בגב, חזרתי אחורה לרכב שלי, ושם עמד המחבל השני, על הרכב שלי מהצד של הנהג. הגיע אזרח נוסף בשם יניב לוי, בחור בן 50, ושנינו נחשפנו למחבל יחד. יניב הרים את האקדח, המחבל פגע לו בידיים, זה הציל לו את החיים אבל הוא ספג פגיעה קשה. הוא איבד אצבעות, וגם האקדח שלו יצא מתפקוד. השנייה הזו שבה הם היו בעימות הספיקה לי כדי להרים את האקדח שלי ולירות במחבל ברגע שהוא ירה גם בי".
אנחנו נפגשים בביתו שבמעלה־אדומים. הוא רק בן 23, תלמיד ישיבה לשעבר, בוגר מכינת נוקדים, בשירותו הצבאי היה מפקד בשריון. בן־שמעון הוא בנם של אריק, אחד מיועצי התקשורת המוכרים בציונות הדתית, וטובה, רכזת פדגוגית וחברתית באולפנת שעלבים. כשהוא מתאר את רגעי הפציעה הוא מרים את מכנסיו וחושף פגיעה קשה מאוד באזור הירך. הפצע עדיין אדום, ענק וטרי.
"זה עוד נראה טוב עכשיו", הוא מרגיע, "אבל הפצע היה חמור מאוד. הכדור התנפץ לרסיסים רבים, אפילו לא עבר דרך הרגל אלא פשוט נתקע בתוכה. ויש עוד פגיעה שחטפתי בדופן של הבטן שהיה לה פוטנציאל נזק גדול מאוד, אבל הוא פספס במילימטרים את המעיים. אחרי שנפצעתי עוד הספקתי להגיב, ופשוט רוקנתי על המחבל את כל המחסנית".
חשבת שתצליח לתפקד ככה?
"תראי, יומיים לפני כן הייתי במטווח. בתחילת המלחמה סיימתי את ההכשרה שלי להיות מאבטח, ובתקופת ההכשרה למדתי איך לירות מהר באקדח. לימדו אותי את הטכניקה. עשיתי מטווח בכרמיאל כדי לראות שאני בכושר, ושם ראיתי שאני יודע לירות מהר. זה גם מה שהציל אותי בפיגוע – התגובה שלי הייתה מהירה יותר אפילו ממה שדמיינתי".
מוצש שער 689
