מדי שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל מדברת ד"ר לילא עבאס בפני 500 תלמידי בית הספר שהיא מנהלת בפקיעין. "כל שנה אני עומדת ומספרת על הנופלים, ואומרת להורים השכולים שבאים לטקס שאנחנו לא שוכחים את הילדים שלהם", היא מתארת. "ובכל פעם כשעמדתי שם ונאמתי, הייתה לי הרגשה שיום יבוא ומישהו אצלי בבית גם יהיה חלק מהיום הזה. רק לא ידעתי מי, כי כולם אצלנו לוחמים".
חמיה של לילא, אל"מ במיל' גדעון עבאס, היה מפקד חטיבה 406 והדרוזי הראשון שסיים לימודים במכללה לפיקוד ולמטה ובקורס מח"טים. בעלה, ענאן עבאס, הגיע גם הוא לדרגת אלוף־משנה. בנה הבכור גדעון הוא סרן במילואים ששירת ביחידת אגוז ונמצא גם כעת בשירות מילואים, והבן השני ג'מאל היה רב־סרן ומפקד פלוגה בגדוד 101 של הצנחנים.
הבנים גדעון וג'מאל נהגו להשתתף מדי שנה בטקסי יום הזיכרון ברחבי הארץ. בשנה שעברה הופתעה לילא כאשר ג'מאל הגיע להשתתף בטקס יום הזיכרון בפקיעין, מקום מגוריו. "כשראיתי אותו התרגשתי מאוד וחיבקתי אותו חזק". ביום שני הקרוב, יום הזיכרון, תשתתף לילא עבאס בטקסים לראשונה כאם שכולה, לאחר שבנובמבר האחרון נפל ג'מאל בקרב ברצועת עזה.
השבוע האחרון היה עמוס במיוחד עבור לילא עבאס. בכל יום היא הוזמנה לאירוע אחר כדי לדבר על בנה הקצין. "בכל מקום שאני נכנסת, גם אם זה מסעדה בעוספיא או בתל־אביב, אני רואה תמונות שלו תלויות. ג'מאל הכיר הרבה מאוד אנשים, החיילים שלו בקשר איתנו, וגם אנשי הפנימייה הצבאית בחיפה שבה הוא למד מתעניינים בשלומנו כל הזמן. כמעט חצי שנה עברה, ובכל יום באים אנשים מכל הארץ לבקר אותנו ומספרים לי עליו דברים חדשים, כמה הוא תרם וכמה הוא עזר.
"ג'מאל היה ילד שמח מאוד", מספרת עבאס. "כשהוא היה בא לחופשות והייתי מבקשת ממנו להישאר איתנו בבית, הוא היה אומר 'אימא, החיים קצרים, חייבים לנצל כל דקה'. הייתי אומרת לו 'אני לא מבינה אותך, אתה חי, הכול בסדר', והוא היה מתעקש 'לא, אני רוצה לנצל כל דקה'. כנראה הייתה לו הרגשה שהחיים שלו יהיו קצרים במיוחד".
"למי אני אבשל עכשיו"
לילא עבאס היא אחת הנשים שמשתתפות בסרט "שכול, אוכל, געגוע", שיוקרן בערב יום הזיכרון הקרוב בערוץ "מכאן 33" בשפה הערבית של תאגיד השידור הציבורי. הסרט, שביים והפיק מורדי קרשנר, מפגיש שש נשים בדואיות ודרוזיות, שהמשותף להן הוא התמודדות עם שכול, וגם התובנה שאוכל הוא לא רק דלק לגוף אלא חמצן לנשמה. הסרט מתעד את קבוצת הנשים משתתפות בסדנת אוכל שבה הן מכינות יחד מאכלים המעוררים אצלן געגועים לבן המשפחה שנפל. באמצעות הכנת המאכלים עולים סיפורי הנופלים ודרכי ההתמודדות של הנשים עם השכול הפרטי והמשפחתי.
מבין הנשים שמשתתפות בסרט, אצל עבאס השכול הוא הטרי ביותר. "הגיעו אליי עם ההצעה להשתתף בסרט חודש וחצי אחרי הנפילה של ג'מאל. עדיין לא עיכלתי את המוות שלו אבל הסכמתי, כי בכל מה שקשור לג'מאל והנצחתו אני משתתפת. כשהתחילו הצילומים היה לי קשה לחשוב על פרטים, ואני חושבת שגם בסרט רואים שעוד הייתי בהלם, אבל נהניתי לספר עליו. זה נתן לי הרגעה נפשית. חששתי שאיבדתי את ג'מאל בלי לתת לו את כל מה שצריך, ודרך הסיפורים עליו בצילומים גיליתי שנתתי לו הרבה.
"בכל פעם שאני שומעת על חייל שנפל, דבר ראשון אני אומרת שא־לוקים ייתן כוח לאימא שלו", אומרת עבאס. "כאב של אימא על אובדן בן זה הכאב הכי קשה בעולם. גם ג'מאל היה אומר לי כל הזמן, 'אימא זה כל העולם'. לכן הוא היה מאוד קשור לאימהות של החיילים שלו, ושולח להן כל הזמן עדכונים ומצגות. ענאן בעלי היה שואל אותו למה הוא כל כך משקיע בזה, והוא אמר 'אני רוצה שהאימהות יישנו בשקט'. מאז שהוא היה קטן הוא שמע אותי מדברת על האימהות ועד כמה משמעותי הקשר של אימא עם הבן שלה, והוא הפנים את זה".
אף שהיא מאוד אוהבת לבשל, עבאס מתוודה בסרט שבמשך שלושה חודשים לאחר נפילתו של בנה, היא לא בישלה. "אמרתי 'למי אני אבשל עכשיו'. בבית שלנו נשארה רק מיראל, שהיא בת 17 ויודעת לדאוג לעצמה. את האוכל עשינו בעיקר בשביל לשֶבת סביב השולחן, והיה לי קשה לשבת ולא לראות את ג'מאל איתנו. ג'מאל אהב מאוד את האוכל שלי. בכל שישי־שבת הוא היה מזמין חברים לאכול אצלנו והיה מבקש שאבשל. כשהוא למד בפנימייה הצבאית הוא הביא את כל המחזור שלו לבית שלנו, והם ישנו ואכלו אצלנו. גם כקצין הוא הביא לפה את החיילים שלו".
במסגרת הצילומים לסרט התבקשה כל אחת מהנשים לבשל מאכל מסוים. עבאס בחרה להכין דגים, בעקבות קריאה בספר המחזור של ג'מאל מסיום לימודיו בפנימייה הצבאית. "ג'מאל אהב פיתות דרוזיות, מקלובה וממולאים, אבל שבועיים אחרי שהוא נפל ישבתי לקרוא את מה שכתבו עליו בספר המחזור, ושם הוא אמר שהמאכל האהוב עליו הוא דגים. שאלו אותו שם גם ממה הוא חושב שהוא ימות, והוא אמר שהוא ימות מכדור במלחמה…".
מלבד לילא עבאס משתתפות בסרט, בין השאר, גם ז'ומאן חיחי מחורפיש, ששכלה את בעלה פאיז ששירת ביחידה מיוחדת של מג"ב בירושלים, וטפה סועאד משפרעם, ששכלה את בנה מופיד בהיתקלות עם מחבלים בגבול עזה. פאיז ומופיד נפלו שניהם בשנת 2002, לפני 22 שנה.
איך היה עבורך המפגש עם נשים שמתמודדות עם שכול כבר הרבה שנים?
"מצד אחד זה נתן לי המון, אבל זה גם היה קשה לגלות שלמרות שעברו כל כך הרבה שנים, הן מרגישות כאילו זה היה אתמול. כשחזרתי מהצילומים אמרתי 'ריבונו של עולם, זה מאוד קשה לסחוב את זה לכל החיים'. בהתחלה לא עיכלתי את הנפילה של ג'מאל. בהמשך החלטתי שבגלל שיש לי עוד ילדים בבית אני צריכה לחשוב כאילו שהוא נסע לחו"ל, ואולי הוא עוד יחזור… אני לא שוכחת אותו לדקה. אי אפשר לשכוח כזה ילד אהוב שנתן את הנשמה שלו לאנשים ולמדינה. בסוף אני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. אני חייבת להתמודד, גם בשביל הילדים".
טיפול בצילום
מורדי קרשנר, הבמאי והמפיק של הסרט, הוא במאי ותיק עם יותר משלושים שנה של עשייה קולנועית תיעודית, שעסקה לא מעט בשכול. בשנים האחרונות הוא מתמחה גם בדוקו־תרפיה, יצירת סרטים תיעודיים ככלי טיפולי. "לאורך השנים הבנתי כמה שהסיפור של השכול הוא מורכב. מעבר למוקד של השכול, שבו אתה מצטער על האובדן עצמו, יש לשכול עוד הרבה אדוות שנחשפתי אליהן בחיבורים שאני עושה בין דוקו לתרפיה. בסרטי זיכרון אנשים בדרך כלל מספרים את סיפורם של הנופלים, אבל בסרט הזה רציתי לספר לא פחות את סיפורן של הנשים שנשארו מאחור וממשיכות להתמודד. הנופלים הם גיבורים, אבל גם הנשים שנשארו מאחור הן גיבורות, ובחברה הערבית לפעמים זה עוד יותר מורכב".
לילא: "חששתי שאיבדתי את ג'מאל בלי לתת לו את כל מה שצריך, ודרך הסיפורים עליו בצילומים גיליתי שנתתי לו הרבה"
הרעיון לסרט הנוכחי נולד אצל קרשנר בעקבות סרט אחר שהפיק לערוץ "מכאן", לפני חמש שנים. הסרט "אנשי גן הבנים" הביא את סיפוריהם של החללים הבדואים דרך סיפורים אישיים של עובדי האחזקה ב"גן הבנים", אתר ההנצחה לחללים הבדואים בגליל התחתון, הממוקם לא הרחק מביתו של קרשנר במצפה־נטופה. באחד הביקורים שלו באתר ההנצחה, לפני כשנה, פגש קרשנר משפחות שכולות שהשתתפו בסדנת אוכל־תרפיה שהתקיימה במקום. "באותו רגע אמרתי לעצמי ולמנהל האתר שיש פה סרט. האוכל, במיוחד בתרבות הערבית, הוא דבר יומיומי שמתחבר לתרבות ולמסורת. הוא נוכח גם בשמחות וגם באבל, והוא מאוד משפחתי. כשמשפחה מתכנסת לארוחה, החוסר והאובדן בולטים מאוד. נזכרים מה בן המשפחה שאיננו אהב לאכול, ומה אכלנו יחד. לפעמים מכינים לזכרו את המאכלים שהוא אהב, ולפעמים לא מכינים כי זה קשה".
כאשר במהלך צילומי הסרט הגיע קרשנר לביקור בביתם של לילא וענאן עבאס, הם גילו שהבנים שלהם מכירים היטב. "כשהם סיפרו לי על ג'מאל, עשיתי חשבון שהבן שלי רועי היה סמ"פ בגדוד 101 בערך באותן שנים. תוך כדי הפגישה שאלתי את רועי אם הוא מכיר את עבאס, והתברר שעבאס החליף אותו בתפקיד סגן מפקד פלוגה, ושגדעון אחיו הגדול היה איתו בקורס קצינים. כולנו התרגשנו מהגילוי, וזה חיבר בינינו. הרגשתי חזק שזה לא 'אנחנו והם'. הילדים שלנו שירתו יחד, וזה הפך את הסרט עבורי למאוד אישי ומרגש. קרה לי מקרה דומה לאחרונה עם משפחה דרוזית מחורפיש. כשהבן שלהם נהרג, הלכתי עם חבר מהיישוב לביקור תנחומים אצלם למרות שלא הכרנו אותם. זמן קצר לאחר מכן התרגשתי לפגוש את המשפחה בקבוצה של דוקו־תרפיה שאני מנחה בשיתוף עם משרד הביטחון".
קרשנר מגדיר את הסרט שיצר כסרט תרפויטי. "הנשים היו מאוד רתומות והמפגשים היו מאוד מרגשים, אבל זה היה תהליך. אחת הנשים הדרוזיות הייתה קפואה במפגש הראשון ולא הוציאה מילה. כשדיברתי איתה התברר לי שהיה לה קשה לשבת עם הבדואיות כי הן מוסלמיות, אבל אחרי המפגש הראשון הן התאהבו אחת בשנייה וזו הפכה לקבוצת תמיכה. אני חושב שכל מי שצופה בסרט יכול לראות שהנשים עוברות תהליך".
כתושב הגליל קרשנר רואה חשיבות בהיכרות עם שכניו הערבים, בייחוד אלו הנושאים בנטל השירות הצבאי. "אני מאמין שאנחנו צריכים להכיר יותר אחד את השני כדי לחיות יחד. בגדול, החברה הישראלית לא מספיק מודעת לשכול של הבדואים והדרוזים שלוקחים חלק בהגנה על המדינה. שכול בכל מקום הוא אותו דבר והכאב הוא אותו כאב, אבל בחברה הערבית נוספת המורכבות של הקשר עם המדינה והניסיון לקבל את ההכרה, שהם צריכים להילחם עליה".
נלחמים על ההכרה
בשנים האחרונות גבר המתח בין החברה הדרוזית ובין המדינה, בעיקר סביב סוגיות של אכיפת חוקי בנייה וחקיקת חוק הלאום. לילא עבאס מספרת שלמרות מחיר הדמים של הדרוזים, גם במלחמה הנוכחית היא עדיין לא מרגישה שינוי ביחסה של המדינה. "חשבתי שתהיה יותר הערכה לדרוזים על הנאמנות שלהם למדינה, ולצערי אני מופתעת שזה לא קרה. זה לא רק חוק הלאום שהיה קשה לנו. רק לפני שבוע הרסו בתים בכפר מע'אר שבו נפל במלחמה סופיאן דגש, שהיה ילד יחיד להוריו.
"אני בעד אכיפה של חוקים", מוסיפה לילא. "ברמה האישית, המתנתי חמש שנים לאישורים כדי לבנות בית על האדמה שלי כי לא רציתי לבנות שלא על פי החוק. אנשים שבנו ולא חיכו, קיבלו קנסות של עשרות אלפי שקלים כל שנה. הם כבר קיבלו את העונש שלהם, אז למה להרוס. אני מצפה שייתנו הרחבות מתאר וייתנו אישורים לאנשים לבנות. צריך לזכור שלוקחים לבחור הדרוזי שלוש שנים מהחיים בשביל המדינה. בזמן הזה, ערבים אחרים שלא משרתים הולכים ללמוד, משתלבים בשוק העבודה וגם קונים דירות. סיפרתי לנשיא המדינה על לוחם דרוזי שלאחר שירות בדובדבן הלך ללמוד רפואה, אבל לא מצא מקום להתמחות כי ערבים אחרים כבר מילאו את כל התקנים. זה לא מגיע לעדה שרוצה לשרת את המדינה".
גם קרשנר מעיד שבמפגשיו עם המשפחות השכולות הדרוזיות הוא נתקל בהרבה כאב על יחסה של המדינה לעדה. "מצד אחד התחדד לי עד כמה הם מאמינים במדינה וגאים להיות אזרחים ישראלים. מצד שני, לא הייתה משפחה דרוזית שהכאב על היחס של המדינה כלפיהם לא צף. בלי להבין יותר מדי בטענות שלהם, כשהייתי שם הרגשתי מבויש שאנשים שמקריבים כל כך הרבה – כל כך כואבים. אני לא יודע מה לעשות עם זה, אבל צריכים להקשיב לזה".
למרות הכאב והטענות, לילא עבאס מספרת על עלייה במוטיבציה לשירות קרבי מאז תחילת המלחמה. "הרבה אצלנו חזרו להתגייס כי הם רוצים להחזיר את הכבוד שנרמס בשבעה באוקטובר. תלמידים שלנו בבית הספר שכעסו על המדינה אחרי חוק הלאום ואמרו שהם מרגישים סוג ב' ולא רוצים להתגייס, בעקבות המלחמה ונפילת ג'מאל רוצים עכשיו להיות ביחידות מובחרות ולהילחם למען המדינה. אני אומרת: הם נותנים לכם, אז תנו להם בחזרה. נתתי את היקרים שלי למדינה, ואני מרגישה שזו המדינה שלי. אני מאוד אוהבת את המולדת שלי, וגידלתי את הילדים שלי על ערכים שיהיו נאמנים, אבל לצד זה יש בי גם כעס".
