שמחת תורה
התעוררנו לקול האזעקות והבנו שיש אירוע חריג. אני חברה בצוות החירום היישובי בשוקדה, אחראית תחום רווחה, ובמסגרת התפקיד הזה הסתובבתי באותו בוקר בין הבתים וביררתי איך אפשר לעזור. בעלי אסף והילדים היו בממ"ד, וכשחזרתי הוא עלה עם שאר החברים לגגות הבתים לתצפת. אנחנו מאוד קרובים לבארי, ולצערנו ממש ראינו את בארי עולה באש. לא ממש הבנו מה קורה סביבנו. בדיעבד היה טירוף לצאת מהממ"ד, אבל הייתי מאוד משימתית.
אופטימיות
החזרה הביתה הייתה אופטימית מאוד. גם העובדה שנלחמים בעזה היא דבר אופטימי, כי חייבים לעשות שם משהו כדי שנחיה במציאות אחרת. במשך כל התקופה הזאת פגשנו הרבה אנשים בעם ישראל, והבנו שכלום לא משנה – מאיפה באים או אם דתיים או לא – ברגע האמת כולם מקבלים אותך ונחלצים לעזרתך.
מצב העסק
עד שחזרנו הביתה עשיתי בעיקר סדנאות. היום אני מנסה לעבוד חזק על שיווק הסטודיו לעיצוב כדי להחזיר את הלקוחות. פתאום חסרה העזרה המיידית שהייתה בהתחלה, אבל אחרי שקיבלנו את הדחיפה הראשונית, צריך ללמוד איך לשמר את המצב.
פרידה
הבוס הקודם שלי, קובי פריינטה, נרצח בשבעה באוקטובר. זה היה הלם, כי פתאום הסיפור הלאומי פגש אותי ברמה האישית. כל הזמן נפגשים בעוד שמות שמכירים וזה לא נתפס. קובי היה אדם שמח ופעיל, הוא הכניס הרבה אור לסביבה שלו והיה צוחק עם כולם, מעורב בחיים עצמם ואכפתי מאוד לסביבה שלו.
שגרת מלחמה
בהתחלה לא פונינו ביוזמת המדינה, החלטנו כמושב להתפנות. המשפחה שלנו יצאה ביום שני. היינו בשדה־בוקר חודש שבמהלכו לא עבדתי, זה היה ממש חודש של ריפוי הנפש, עם האנשים המדהימים שפגשנו שם. אחרי חודש התחברנו לקהילה שלנו בנווה־אילן. שם חטפתי סטירת לחי כשהבנתי שאני חייבת לחזור לעבוד. בשגרה אני אדם של לו"ז צפוף, ופתאום אין לי כלום. אז הייתה לנו הארה שזו ההזדמנות לקדם את הסדנאות וגופי התאורה. אנשים מתוקים בנווה־אילן הקצו לי חדר במועדון הנוער, בעל נגרייה מקסים מקריית־ענבים ייצר לי חומרים ל־200 גופי תאורה ולא הסכים שאשלם. פרסמתי פוסט בפייסבוק, וזה פשוט התחיל לזרום. לא ישבתי לרגע. עם ישראל החליט שהוא עוזר לעסקים לקום על הרגליים.
להשתתפות במדור פנו אלינו במייל || yaelienm@gmail.com
