תכונה רבתי נרשמה בלובי של מלון דיוויד בים המלח כבר בשעות אחר הצהריים של השבת שעברה. הידיעה על קבוצה שנייה של חטופים שעומדת להשתחרר משבי חמאס, ובתוכה כמה מנשות הקיבוץ וילדיו, הביאה את חברי בארי להקדים ולהתכנס בלובי הצדדי של המלון שהפך לביתם הזמני. "עוד לפני השעה ארבע הגיעו אנשים, ישבו שעות וחיכו", מספר עופר גיתאי, עד לא מזמן דובר הקיבוץ. "המקום היה מלא באנשי תקשורת שמסקרים אותנו כל הזמן. אנשים באו והלכו, בדקו אם כבר רואים משהו ואם מישהו השתחרר".
במסדרון הלובי ארגנו חברי בארי מסך גדול, ומולו הוצבו שורות של כיסאות פלסטיק לטובת החברים־הצופים. "לקח תשע שעות עד שהתחילו לראות את החברים", הוא מספר, ומתאר את רגעי ההתרגשות כאשר חברי הקהילה – לראשונה מזה קרוב לחודשיים – פרצו במחיאות כפיים ובצהלות שמחה. "המתח היה בלתי אפשרי. משבר האמון שלנו מול המערכת הוא כל כך גדול, עד שאנחנו לא יודעים אם להאמין לרשימה או לא. לא בטוחים שבאמת יגיעו. עד שאתה לא רואה אותם על המסך אתה לא יודע אם הם באמת באים. אנשים קיבלו הודעה שיקיריהם משתחררים, ומתחיל שיח לא פשוט של מי יוצא ומי לא. אנחנו ניגשים לברך מישהו שהבת שלו יוצאת אבל מתוך אמון חלקי מאוד, בלי לדעת אם אכן תצא ובאיזה מצב היא תגיע".
גם תמונות השחרור של חלק מחטופי בארי יצרו כאן מורכבות סבוכה. "כשכולנו גרים כאן במלון יחד, המציאות טופחת על הפנים הרבה יותר מהר מאשר במגורים הטבעיים שלנו בבית", מסביר עופר. "אתה שמח על שחרור החטופים, ורגע אחר כך אתה רואה את האימא שהבן שלה לא חזר. אי אפשר להכיל את זה. זה נראה גם כאילו כל מה שקשור לבארי איכשהו מסתבך עוד קצת. אחרי שהפעימה הראשונה התקיימה כמתוכנן, בפעימה השנייה פתאום היו עיכובים מורטי עצבים עד לרגע האחרון. כשכבר שוחררה קבוצת החטופים הזו, התברר שהפרידו בין הילה רותם־שושני בת ה־13 ובין אימא שלה רעיה, שעדיין מוחזקת בשבי. זו ההפרדה ההורית היחידה שהייתה עד כה, רק אצלנו. ורק אצלנו, עד עכשיו, הוחזרה גופת אזרחית שנרצחה בעזה, יהודית וייס ז"ל. הכול מורכב וקשה.
"ואם כל זה לא מספיק, בתחילת השבוע הייתה רשימה של משוחררים נוספים שכללה הפרדה הורית, וכדי לתקן את העוול הזה שינו את הרשימה. וכך אימא שחשבה שהבן שלה משתחרר, התבשרה שהוא הוסר מהרשימה ונשאר בעזה. זו טלטלה בלתי נסבלת קודם כול למשפחה, אבל גם לקהילה כולה. יש מערך נפשי מסודר, וקציני פיקוד העורף מלווים כל משפחה, אבל הקושי נוראי".
שחרור כמה מחטופי בארי התקבל בחצי חיוך וחצי דמעה, מתאר עופר. "אתה מתבייש להיות שמח, אבל אני חייב להגיד ששמחה היא גם רגש לגיטימי כרגע. לקח לקהילה זמן להבין את זה, ויש מי שעדיין קשה להם עם זה. אני מכיל ומבין את הקושי, אבל צריך לדעת שמותר לנו גם לשמוח במקום שיש ממה לשמוח".
כוחו של יצר החיים
נפגשנו לראשונה, עופר ואני, למחרת הטבח, ב־8 באוקטובר, במתחם "השוק" במלון, שקם יש מאין בתוך שעות בודדות. פרי עמלם הספונטני של מתנדבים מרחבי הארץ, שבמהירות בלתי נתפסת מילאו את חלל הרחבה בקומת החנויות בביגוד, טואלטיקה, צעצועים ושאר מוצרים לטובת המפונים הראשונים שהגיעו הנה חסרי כול. עופר, אז עדיין בתפקיד הדובר, ישב צמוד לנקודת חשמל, מטעין את הטלפון, כותב ומספר. שלושים שעות אחרי שהחלה מתקפת הפתע, עדיין התנהלו קרבות בתחומי הקיבוץ, שרבים מחבריו טרם חולצו ממנו. "המצב מאוד קשה", אמר אז, ופניו העידו שבניגוד לרבים מהמפונים, תמונת המצב בהירה לו הרבה יותר. "האירוע עדיין מתרחש", הדגיש, תוך שהוא מחובר בהתכתבות רציפה עם מי שעדיין מצויים בתחומי הקיבוץ ועם כוחות הביטחון בשטח. בין לבין הוא התפנה אז לספר על מסע החילוץ של משפחתו.
"אנחנו קיבוץ שחדר האוכל שלו היה עדיין פעיל, כולם פגשו את כולם. יש לזה יתרונות וחסרונות. האבל קשה, אבל גם היכולת לקום מחדש גדולה יותר בזכות הכוחות הקהילתיים האלה, הם מחזיקים אותנו יחד"
בשש וחצי בבוקר הם התעוררו לרעשים חזקים ולהתראת צבע אדום, ואז החלו היריות וגם הקולות בערבית. "גם כשהבנו שיש חדירת מחבלים, לא הבנו את גודל האירוע. אף אחד לא דמיין כל כך הרבה מחבלים שמסתובבים בקיבוץ. הקפצנו כיתת כוננות, אבל מהר מאוד הבנו שגם כיתת כוננות לא יכולה לעמוד מול גודל האירוע. לקח לצבא הרבה זמן להגיע, התמודדנו הרבה הרבה זמן לבד. הנחינו את כל התושבים להישאר בתוך ממ"ד נעול בלי לצאת. וזהו, במצב כזה בעיקר מתפללים. יצאתי רק פעם אחת מהממ"ד, כי ידעתי שיש מישהי לכודה בתוך הבית שלה שעומד להישרף. רצתי אליה, הוצאתי אותה וחזרתי למשפחה שלי. את הבית שלנו לא שרפו, אבל את הבתים הסמוכים אלינו כן".
במהלך הלילה הגיע הצבא לביתם וחילץ אותם. "היינו ערים עם הבנות הקטנות עד השעות הקטנות של הלילה. לא ישנו דקה. חלק מהזמן לא ידעתי מה עם אחי, שגם גר בקיבוץ. הסוללה בפלאפון הייתה במצב לא טוב, החשמל נותק, אבל אני מודה שאפילו לא היה זמן לעצור ולדאוג לקרובים שלי".
השבועות שבאו לאחר מכן שרטטו תמונה בהירה יותר, אבל גם היא לא הושלמה עד כה: "תשעים חברי בארי נרצחו במהלך המתקפה עצמה, עשרות רבות נפצעו. 14 ילדים ונשים שוחררו מהשבי, 12 תושבים נוספים נותרו עדיין בידי חמאס – גברים, נשים וילדים", הוא מציין את הנתונים שנכונים למועד כתיבת שורות אלו.
המשמעות היא שישנן משפחות שלא נפגעו פיזית במתקפה, אחרות שיש להן נרצחים וחטופים, וכאלה ששוחררו כולם או רק חלקם. עם כל השמחה על כל חטוף שחוזר, ועם כל ההזדהות עם כל מי שיקיריו טרם חזרו או לא יחזרו עוד, הבדלי הסטטוס האלה מחלחלים לתוך המרקם העדין והמשותף של קיבוץ שספג מכת מוות קשה.
"זה מפצל, גם אם זה לא ניכר על פני השטח", אומר עופר בכנות. "אנשים כרגע במקום של לשמור אחד על השני, להתנהל בתקינות פוליטית, אבל זה קורע מבפנים, גם אם לא רואים את זה עדיין. האמת, אם חלילה היה לי ילד בשבי הייתי מקנא במשפחה שהילד שלה שוחרר מהשבי, אפילו אם אני שמח בשבילם מאוד. צריך לזכור גם שמדברים על לא לפצל משפחות, ושחובה לשחרר אימהות עם הילדים. אבל רגע, האבות עדיין שם, אז איך אפשר לומר שלא פיצלו משפחות? אנחנו מאוד עסוקים באימהות, אבל לאבות יש קשר עם הילדים שלהם באותה מידה. הסיפור של הגברים מטריד מאוד. איחוד משפחות אין כאן, גם אם האימהות יצאו עם הילדים. יש עדיין משפחה שנשארה מאחור".
בשעה שאנו משוחחים, החטופים ששוחררו שוהים עדיין בבתי החולים במרכז הארץ, וגם לאחר שישתחררו כנראה לא יגיעו ישירות למלון, אלא יזכו להתכנסות אישית יותר עם בני משפחתם. מטבע הדברים, השיח בין חברי הקיבוץ שבמלון לאלה שעדיין מחלימים במחלקות השונות כולל ניסיונות לדלות מידע על אודות החטופים האחרים. "לפעמים אנחנו מקבלים מידע על חברים שלנו ששם. ראו מישהו חי ובריא, וזה מדהים ומרגש. אני מאוד נזהר לא לתת שמות, כי כל דבר כזה מטלטל את כל המעגלים סביב החטוף. אני יכול רק לומר שכל שביב מידע נותן תקווה".
עם הזמן החולף, חברי הקיבוץ מגלים יותר ויותר פרטים על תנאי השבי שחוו אלה ששוחררו עד כה. "החברים מספרים שחלק מהילדים ממשיכים ללחוש. חודש וחצי חייבו אותם לדבר רק בלחישה, והם עוד לא התרגלו לדבר בטון רגיל. צריך לזכור גם את הסיטואציה שהחטופים חוזרים אליה. עלמה ונעם אור, למשל, הם אח ואחות שגילו שאימם נרצחה ואביהם נותר בשבי. שושנה הרן חזרה עם בתה עדי ושני נכדיה, אבל כעת היא נדרשת להתחיל את תהליך האבל על אחותה ובן זוגה. בעלה של הבת עדי עדיין בין החטופים. אנחנו קיבוץ שחדר האוכל שלו היה עדיין פעיל, כולם פגשו את כולם. יש לזה יתרונות וחסרונות. האבל מאוד קשה, אבל גם היכולת לקום מחדש גדולה יותר בזכות הכוחות הקהילתיים האלה. זה משהו שכולנו מחזיקים אותו יחד".
זה מאפשר לראות אופק שיקומי לקיבוץ?
"אנחנו עוד לא יודעים איך קמים מחדש. אני כן יודע שיש משהו ביצר החיים שהוא חזק יותר מכל דבר, גם במישור הפרטי וגם הקהילתי. לא משנה כמה תהיה שבור, בסוף כשהילדה שלך צריכה את ארוחת הבוקר שלה, אתה קם ומכין לה מה שצריך. זה בדיוק ככה גם בקהילה. צריכים אותך, צריכים את הקהילה, אז בונים אותה גם כשקשה".
המלון הפך לקיבוץ
עופר ובת זוגו יעל, שניהם בני ארבעים, הם הוריהם של הבנות הדס, דרור וניב. הוא נולד וגדל בקיבוץ אפק שבקריות, היא בת בארי. "לקח זמן עד שהילדות שובצו במסגרות חינוך כאן באזור ים המלח", אומר עופר. "הדבר הראשון היה הקמת גן בתחומי המלון. עד לפני שבוע הגן הסתיים בצהריים, עכשיו הוא פועל עד ארבע וכולל שנת צהריים במקום. התלמידים שובצו בבית ספר בעין־גדי, שמשמש את ילדי בארי ואת ילדי חולית, שגם מתאכסנים שם. 'נופי הבשור', התיכון של מועצת אשכול, הקים שלוחות בכל מקום שיש בו מפונים מהמועצה. אחת מהן ב'סולריום', מתחם במרחק חמש דקות נסיעה מכאן". ומה עושים המבוגרים? מי שמצליח למצוא תעסוקה עובד או תורם בתוך הקהילה – בטיפול בקשישים, בבית הדפוס של הקיבוץ או בכל עיסוק אחר. חלקם עדיין מסתובבים במרחב המלון, מחפשים את מקומם.
ברחבת קומת הכניסה יושבים כמה מהם לקבל ייעוץ פיננסי בענייני ירושה לאחר שהוריהם נרצחו. אחרים מארחים בני משפחה רחוקים שהגיעו אליהם לראשונה מאז התופת. בחלק אחר בקומה מתקיימת סדנת מלאכה, ובמתחם החנויות שלמטה ניצבות סמוכות זו לזו עמדת מתפרה ועמדת סדנת ציור. פזורים בה דיוקנאות שאוירו בכישרון רב ובדייקנות מרגשת. מתחם הטיפול, שקם כבר בראשית שהותם של המפונים פה, הולך ומשתכלל מביקור לביקור, וכעת כבר אפשר להבחין בחדרי טיפול מגודרים במחיצות הפרדה, ולצידן עמדת שמנים ומשחות בהתאמה אישית.
המלון עצמו, כמו מלונות אחרים של מפונים, מגמיש את כללי השהות בו עד לקצה, כמו אימץ לעצמו צביון קיבוצי במקום תיירותי. מדי פעם חולפת בלובי קבוצת צעירים יחפים בחולצות "בני בארי", אחריהם מגיעה מטפלת עם עגלול עמוס תינוקות. פעוטות שכבר למדו ללכת מובילים עצמאית בימבות בצעידה אחידה, וסבתא על קלנועית חוצה את רחבת הלובי במקביל. ילדי בית הספר היסודי מקבלים שיעור טבע סמוך לבריכת הדגים של המלון, שעה שכמה מהוריהם מתפנים לשיח רגשי עם מטפל. גבר קטוע רגל עם פרוטזה מביט במתרחש, ומתנדבים חדשים מגששים דרכם במקום, מנסים לברר כמה זוגות אופניים עליהם לרכוש לטובת חברי הקיבוץ, כי "אי אפשר לשבת בבית ולא לעזור". בינינו, איזה קיבוץ יכול להתנהל בלי תנועת אופניים, גם אם הוא שוכן בליבו של מלון?
ובכל זאת, זה לא הקיבוץ. לא באמת. "בשבועות האחרונים התקיימו הצבעות חברים כדי לבחור לאן פנינו, כי המגורים בחדרי מלון בלתי אפשריים לאורך זמן". האופציות שניתנו לחברים הן הקמת שכונות מגורים עבורם ממבנים טרומיים, בשטח קיבוץ חצרים או בשטח שיוקצה להם במועצה אזורית יואב. "בחירה בין טוב לטוב", מגדיר זאת עופר. "שתי הקהילות מאוד רצו שנבוא, אימצו אותנו וחיבקו מאוד. הקיבוץ הצביע לטובת חצרים, שהיא גם קרובה יותר הביתה, ובעיקר כי מדובר בקיבוץ שיתופי שאנחנו מכירים את הדינמיקה שלו. ההשערות הן שנוכל לעבור לשם בעוד חצי שנה, כך שאישית המשפחה שלנו תעבור כנראה קודם למקום אחר, עד שהשטח בחצרים יהיה מוכן ונצטרף מחדש לקהילה".
יש חשש לנשירה של חברים מהקיבוץ?
"בוודאי. יש אנשים שכבר חזרו לגור בבארי, ויש כאלה שמדברים על חזרה ברגע שתסתיים המלחמה. מבחינתם, דווקא שם הם מרגישים הכי בטוחים. אבל זה מייצר הרגשה לא פשוטה אצל מי שאין לו בית לחזור אליו. הרבה בתים נהרסו או נשרפו. הרוב אומרים שהם לא חוזרים עד שתנאים מסוימים יתקיימו, תנאי ביטחון בעיקר. אבל ביטחון בסוף זו הרגשה סובייקטיבית. ישנה כמובן גם הטראומה עצמה, לחזור למקום שבו כל זה קרה. יש בני זוג שלאחד מהם ברור שחוזרים הביתה ולאחר לא. יש אימהות שלא רוצות לגור במקום שבו השכנים ליד נשרפו חיים בביתם והשכנה מלמעלה נרצחה. רוצים למנוע את הזיכרון הזה מהילדים, לתת להם הזדמנות לחיים בריאים. הוויכוח המשפחתי הזה מתנהל בהרבה בתים, וזה לא פשוט. אי אפשר לומר היום שקהילת בארי היא מקשה אחת, אם בכלל אפשר היה לומר את זה קודם. אבל המצפן הוא חזרה לבארי, גם בתחושה חזקה מתוך הקהילה פנימה וגם מצד המדינה, שמאוד חשוב לה לשקם את הקיבוץ".
פינת הזיכרון שבלטה בנוכחותה בכניסה למלון דיוויד ביום השלושים לטבח, הפכה צנועה יותר עם צמצום שלטי החטופים. המתים נטמנו בקבורה זמנית בבתי עלמין שונים, אך בהמשך תגיע השעה להעתיק גם את הקברים לבית העלמין שבקיבוץ, ותידרש גם הנצחה של הזוועות. כרגע מדובר בחזון רחוק. "ברור שתידרש הנצחה וזיכרון, אבל הקהילה עוד לא פנויה לחשוב על זה. אנחנו עדיין בעיצומו של האירוע, שום דבר עדיין לא נגמר. יש כל כך הרבה שרק התחיל".
