"המרכז לחקר הפרה האדומה", יש גוף כזה, ייבא ארצה בערב ראש השנה חמש עגלות חומות־תמימות מארה"ב, שנבחרו בתהליך ארוך שכלל משא ומתן עם בעלי חוות אמריקנים – לאו דווקא יהודים.
זאת יש לדעת: כשהתורה מצווה על הפרה האדומה היא למעשה מכוונת לפרה חומה או לכל היותר בצבע חום־אדמדם. המרכז לחקר הפרה האדומה פועל עם מגוון רבנים במטרה להעמיק את העיסוק בנושא וגם לחתור במידת האפשר להביא לפחות את אחת מחמש העגלות הללו ל"קו הגמר". בשנה הקרובה ימלאו לכל העגלות הללו שנתיים. אם אחת מהן תגיע לגיל של מעט יותר משנתיים כשהיא "אדומה תמימה", כלומר חומה לחלוטין, אפשר לכאורה להביא אותה להר הזיתים, אל מול מקום המקדש, ושם לשחוט אותה ואחר כך לשרוף אותה, ואת אפרה לפזר על פני חביות מי מעיין. מאלה יוזו כמה טיפות על מי שנטמאו בטומאת מת – רובנו המוחלט למעשה – וכך ייפרץ המחסום המונע קיום מצוות רבות זה כ־1,700 שנה.
היעדר אפר פרה אדומה הוא הסיבה שאסור להיכנס כיום לשטח המקדש, ולכן עלייה כהלכה להר כוללת רק הקפה מרחוק של מתחם העזרה. הוא גם הסיבה לכך שהפרשת חלה – תהליך שנעשה פופולרי בחוגים רחבים בשנים האחרונות – כולל שרפה של החלה במקום מסירתה לכוהנים כפי שמצווה התורה. גם תרומות ותרומת מעשר מושלכות לפח בשקית אחר כבוד במקום להעניקן לכהן.
פרה אדומה תמימה הייתה תמיד יצור נדיר במיוחד. לכל אורך ההיסטוריה היהודית נשחטו רק תשע כאלה. למעשה גם לא היה צורך ביותר. ניסוי שערך פרופ' זהר עמר בשנים האחרונות הניב מסקנה שפרה יחידה, לא גדולה במיוחד, עשויה להספיק לטהרתם של כ־660 מיליארד טמאים. לכן אפילו 250 עד 300 שנים אחרי שהמקדש עצמו היה לאפר, עוד היה בנמצא אפרה של הפרה האדומה האחרונה – זו ששחט הכוהן הגדול ישמעאל בן פיאבי בשנת 62 לספירה.
הדמות המרכזית מאחורי המאמץ ההלכתי לחידוש מצוות הפרה האדומה בשנים האחרונות הוא הרב עזריה אריאל, בנו של מייסד מכון המקדש ונשיאו הרב ישראל אריאל. לפני שנה הוא הפיץ בין רבנים בכירים טיוטת ספר שהכין בנושא "פרה אדומה כהלכתה", ובו 544 עמודים של משא ומתן הלכתי. מאז הוא מכתת את רגליו בין הרבנים במטרה לדון בו ולגבש הסכמה סביבו.
בשבועות האחרונים, אבוי, נמצאו שערות לבנות בזנבותיהן של כמה מחמש העגלות שיובאו ארצה, המשוכנות לעת עתה אי שם באזור בית־שאן. ההתפתחות הצריכה דיון הלכתי מחודש בין רבנים בכירים בשאלת מעמדן ההלכתי הנוכחי. עקרונית, שתי שערות שאינן אדומות – כלומר לבנות או שחורות – פוסלות את הפרה האדומה מלשמש לצורך תהליך הטהרה אם הן צומחות ממקור צמיחה אחד. זה איננו המקרה שלפנינו – כלומר ייתכן שהחמש עדיין כשרות – ובכל זאת נדרש דיון ממושך בנושא. בהרבה היבטים, העוסקים בתחום הזה מגששים את דרכם באפלה.
"השערות הלבנות הללו בוודאות לא היו על הפרות כשנבדקו בארה"ב בידי הרב יוסף צבי רימון ואחרים", אומר הרב עזריה אריאל. "מראש ידענו שהזנב הוא נקודת התורפה של הפרות. גם ב'תחרויות יופי' בארה"ב בין מגדלי פרות אדומות, הבוחנות למי הפרה האדומה ביותר, ידוע שלא לוקחים בחשבון את הזנב. במשנה מופיע משפט שאיננו מובן דיו ולא ברור אם הוא מוסכם – ששתי שערות ש'מוכיחות זו את זו' פוסלות את הפרה גם אם אינן ממקור צמיחה אחד, והרמב"ם וכמותו ראשונים נוספים פסקו זאת להלכה. זה מעורר התחבטות מהו מעמדן של החמש כעת.
"ברור לנו בכל אופן שאם נתלוש את השערות הלבנות ויצמחו במקומן, באותה נקודה, שערות אדומות – הפרה תהיה כשרה. במקרה הכי גרוע נלך על הצעד הזה, נתעד את המיקום המדויק ונקווה שיצמחו שם שערות אדומות. ייתכן שהשערות הלבנות קשורות לסוג האוכל שהן אוכלות, ואם נשנה אותו תשתנה גם התוצאה. קיימת גם תופעה טבעית של התחלפות עונתית בשיער הפרות. איננו מרימים ידיים".
כאמור, זמנו של הרב אריאל מוקדש גם לגיבוש הסכמה רבנית סביב המצווה: "לאורך כל הדרך ידעתי שדרושה תמיכה רבנית לצעד הזה, שתכלול לכל הפחות חלק מהשורה הראשונה של פוסקי הדור. אם כולם יהיו נגד – מופרך בעיניי לפעול בניגוד לדעתם, וגם אם נרצה לא נצליח במהלך. בהקשר הזה פגשתי כשלושים רבנים בכירים בשנה האחרונה. קיבלתי כל מיני תגובות מעניינות, הערות על נקודה זו או אחרת והתלבטויות בנושאים שונים.
"חשוב לזכור שזהו תחום שאין לגביו מסורת מדוייקת ועלינו מוטל לכתוב את ה'שולחן ערוך' שטרם נכתב בעניינו. בהרבה מקרים עלינו להכריע על סמך המקורות הראשוניים ביותר, מפני שלא היה עיסוק בנושא במשך השנים, וגם לא כתיבה הלכתית. ההכרעה בזה היא משימה מאתגרת, ובצדק היא מלחיצה רבנים.
"רב שהיה דיין בבית הדין הגדול שלח לי מכתב ארוך המפרט את הסיבות ששוללות לדעתו את מה שמכונה במקורות 'עשיית הפרה' בימינו, אבל לצד זאת הוסיף שאם יתאספו עשרה תלמידי חכמים שזוכים לגיבוי ומייצגים את רוב קהילות ישראל והם ישבו על הסוגיה, ייתכן שאפשר למצוא פתרון לכל הבעיות שצצות בעניין.
"קיימות בין עשר ל־15 שאלות יסוד שדורשות הכרעה הלכתית כדי לאפשר את 'עשיית הפרה'. למשל שאלת הצבע, ומה מוגדר בהלכה 'אדום', או השאלה אם הכוהנים בזמננו הם כוהנים ודאיים מבחינת ייחוסם. הסבב הזה בין הרבנים, שטרם סיימתי, הביא אותי לתחושות מעורבות אבל גם לידיעה שאם נשכיל ליצור קבוצה שתשב על הסוגיה במשך כמה חודשים ותייצג תלמידי חכמים מהשורה הראשונה, ייתכן שזה יזכה להסכמה רחבה".
זה אומר שבשנה הקרובה יהיה לנו אפר פרה אדומה ונוכל לחדש את תהליך הטהרה הנשכח?
"אני לא יודע לומר", הרב אריאל זהיר מאוד. "הסיכוי שכבר בשנה הקרובה זה יתרחש נראה לי קטן, גם כי אני מתקשה להאמין שנצליח להכשיר את חמש הפרות שבידינו, וגם כי ההכנות הנוספות הנדרשות הן רבות.
"הספק שמוטל על כשרות כוהני זמננו, למשל, הביא אותי בשנה האחרונה לשקוע ראשי ורובי בהיבט הזה. בהתחלה חשבתי להתייחס לנושא במאמר בספר הכללי בעניין הפרה האדומה, אבל במהרה הבנתי שגם מבחינה מהותית וגם מבחינה כמותית, נושא הכהונה זכאי לספר בפני עצמו. הספר הזה אמור לצאת לאור בזמן הקרוב ומשולבים בו היבטים מדעיים מעניינים מאוד, מחקרים בגנטיקה בעניין הכהונה שנערכו בשנים האחרונות.
"ברור לי שההכנות המעשיות לקראת הפקת פרה אדומה פוסעות שלובות זרוע עם ההכנות ההלכתיות ועם החשיבה התורנית בנושא. אפילו ברמה המעשית, כדי שכהן יסכים לשתף פעולה בשחיטה של הפרה האדומה, אנחנו נדרשים לשכנע קודם לכן את רבו".
ברשות הרב אריאל ומכון המקדש מצויה כבר רשימה ראשונית של כוהנים טהורים מטומאת מת שנדרשים לצורך תהליך "עשיית הפרה", למשל כאלו שנולדו בביתם ולא בבית החולים, שמתקיים בו לדאבון הלב חדר מתים. ובכל זאת הוא טורח להנמיך את הציפיות: "גם ההיבט הזה – כמו כל הנושאים הקשורים בפרה האדומה – הוא מורכב. לא הקפאתי את התוכניות בעניין אבל אני בהחלט מבין שדרושה נשימה ארוכה בתחום הזה. הקמת מרכז המבקרים של הפרה האדומה בתל שילה הוא חלק מאותה המגמה, ליצור תהודה שתגייס את דעת הקהל לטובת המהלך בטווח הארוך".
חמש העגלות שיובאו מארה"ב אינן היוזמה הראשונה לחידוש מצוות הפרה האדומה. מכון המקדש וגורמים נוספים היו שותפים בשנים האחרונות לכמה וכמה מהלכים שנועדו לחדש את מצוות הפרה האדומה ולא צלחו. כל ניסיון כושל כזה הלך ומיקד את היוזמים ביצירת קלסתרון של הפרה הדרושה, ובכלל קידם את מיזם הפרה האדומה בכמה וכמה צעדים.
אחת היוזמות הקודמות בעניין הייתה ניסיון לגדל עדר פרות אדומות ברמת הגולן עד שתצמח ממנו פרה אדומה תמימה. התוכנית הזו, כקודמותיה, הסתיימה במפח נפש. "המחשבה שתצא משם פרה כשרה התבררה כהימור סטטיסטי מופרע לחלוטין", מודה הרב אריאל. "מחקר שנערך במכון המקדש העריך שרק אחת מ־20 אלף פרות שהמראה הכללי שלהן הוא אדום מגיעה לרף שמצריך בדיקה לברר אם היא אדומה תמימה.
"במקרה הנוכחי, המרכז לחקר פרה אדומה הלך בדרך אחרת: הוא יצר קשרים עם המון בעלי חוות אמריקנים והם שלפו למענו את הרלוונטיות ביותר מתוך אלפי ראשי בקר עוד לפני שניקבו את אוזניהן כדי לסמן אותן, צעד שמטיל בהן מום ופוסל אותן.
"יש מי ששוקלים כעת גם מחקר גנטי שיבהיר את הסיכויים להגיע לתוצאה של פרה אדומה תמימה. עניין הגנים השולטים בצבע לא נחקר מעולם, פשוט כי הוא לא עניין אף אחד מבחינה כלכלית. בכל מיני תחומים של הנדסה גנטית נעשים מחקרים שנועדו להשביח תכונות מסוימות בפרות הרצויות לרפתן. מכיוון שהצבע של הפרות לא עניין עד כה אף אחד – לא בדקו את הנושא הזה. הובהר לנו שנדרש מחקר לכל זן פרות בפני עצמו".
העניין הכלכלי הוא הפיל שבאמצע החדר – או בעצם הפרה. "עשיית הפרה" באה מכספי הציבור בעבר, מכיוון שהיא נושא ציבורי מובהק. רק במציאות המשונה של ימינו היא נעשתה שיגעון של כמה גורמים שוליים במימון פרטי. המדינה עצמה הייתה צריכה לממן ולקדם ביד רחבה מהחל ועד כלה את המחקר הנדרש בדרך הארוכה להפקת המיזם היהודי־היסטורי הזה, באמצעות המשרד לשירותי דת או משרד המורשת. לא גורמים פרטיים צריכים להרים את הכפפה.
העובדה שהמרכז ההולך ונבנה בתל שילה ימומן בחלקו בידי המדינה היא כבר התחלה טובה. מי יודע, אולי בממשלה הנוכחית קיים יותר קשב לנושא.
