קצת מאתגר לראיין את עופר ברקוביץ בבית קפה ירושלמי. בכל רגע מישהו עוצר לשוחח איתו, ונדמה שהכול מזהים אותו וחשים צורך להגיב על החלטתו שלא להתמודד על ראשות העיר בבחירות המוניציפליות, ולפרוש מתפקידו כיו“ר תנועת התעוררות אחרי 15 שנה.
התנועה בראשותו, שהוקמה בשנת 2008 "להבטחת עתידה הציוני הסובלני והיצרני של ירושלים", ולמנוע בין השאר את ההגירה השלילית של תושביה החילונים והציוניים, הגיעה רחוק יותר מכפי שציפו לה בהתחלה. בשנת 2013, מונה ברקוביץ לסגנו של ראש העיר דאז ניר ברקת. בבחירות 2018 ניסה להתמודד מול משה ליאון על ראשות העיר והגיע לישורת האחרונה, אך הפסיד לו בסיבוב השני בהפרש זעום. המפלגה בראשותו הגיעה אז לשיא פוליטי עם שבעה מנדטים אך נותרה באופוזיציה.
למה החלטת לפרוש?
“יותר נכון לומר שאני לוקח פסק זמן. אני עושה את זה כבר 15 שנה. הקמתי את התנועה אחרי שהשתחררתי מהצבא בגיל 24, ואני לא מכיר את עצמי בתור אדם מבוגר שעושה משהו אחר. אחרי שלוש מערכות בחירות הרגשתי שיש מקום להתחדשות. הסיבה השנייה קשורה כמובן בהערכת המצב הפוליטית, מבחינת היכולת לשתף פעולה עם ראש העיר המכהן, וישנן גם נסיבות אישיות. בסוף, כשאתה הולך לתחום מוניציפלי, יש מחירים שאתה משלם. מתוך 15 שנה אני עובד 11 שנה בהתנדבות מלאה, גם בתיק של התעוררות וגם של העירייה ומועצת העיר. יש פה פגיעה כלכלית ומשפחתית ואישית, והרגשתי שהמחירים מתחילים להיות כבדים“.
"צריך לעבוד יותר קשה במזרח העיר על אכיפת החוק, וגם על חיזוק התשתיות ומתן שירותים. יד אחת מחזקת את האוכלוסייה המתונה, ויד שנייה נלחמת בטרור ובאלימות"
לצד חבריו לתנועה, ברקוביץ חתום על כמה מהלכים ששינו את פניה של ירושלים והצליחו למצב אותה מחדש כעיר שיש לה מה להציע לצעירים, לפחות לתקופות מסוימות. “יש שלושה דברים שאני גאה בהם“, הוא מצהיר. “קודם כול, עצם הקמתו של כוח אקטיביסטי ציוני ומתון, או כמו שד“ר מיכה גודמן קורא להם 'הקיצוניים של המתונים'. בעצם הקמתה של התעוררות שינינו את פניה של ירושלים. שינינו את השיח ויצרנו חיבור של ימין שמאל, חילונים ודתיים, תחת חזון שלדעתי יכולים להסכים עליו היום גם ברמה הארצית. הגדלנו את מספר החברות הטכנולוגיות מ־200 ל־512, עשינו מהפכה בשוק מחנה יהודה, בתרבות, בפעילות במרחב הציבורי. שינינו את הדימוי של ירושלים, הבאנו להורים העובדים את קייטנות אוגוסט, יצרנו התחדשות אורבנית במרכז העיר שנראה אחרת לחלוטין – קמפוס בצלאל, wework, קמפוס מנורה לאומנויות, חידוש כיכר ציון, פירקנו את המונופול של אגד. אני מרגיש שהתנועה הזו הצליחה להוביל שינויים אמיתיים, והיא מודל לאופן שבו צריכה להיראות פוליטיקה ישראלית“.
ובכל זאת, את השנים האחרונות בילה ברקוביץ עם חבריו באופוזיציה, ולאחר הודעת הפרישה עתידה לוט בערפל.
יכול להיות שלתנועה "נגמר הסוס"?
“ממש לא. אני חושב שאנחנו תנועה חזקה ותמיד אמרתי שזה לא 'וואן מן שואו'. אחרי הבחירות הראשונות נתתי למירב כהן (לימים חברת כנסת מטעם יש עתיד; רמ"ב) להוביל חצי קדנציה כדי להראות שהתנועה יותר רחבה. יש היום תקיעוּת מסוימת במערכת, וליאון לא שש לשתף פעולה. אני חושב שיש עוד אנשים שיכולים להביא משהו חדש ואנרגיה אחרת“.
מתוך התנועה יצאו לא מעט מנהיגים בולטים שהמשיכו בעשייה הפוליטית והחברתית. חנן רובין, דן אילוז, אלעד מלכא ומירב כהן.
אתה מרגיש שנשארת מאחור, או שאולי לא עזבת בזמן?
“אני שלם לגמרי עם הדרך שלי. נכון שעשר השנים הראשונות היו נסיקה ותחושה של התקדמות חזקה וגידול משני מנדטים לארבעה והפיכה לתנועה הגדולה בעיר; אבל בשנים האחרונות אנחנו באופוזיציה. אני אדם קונסטרוקטיבי, באתי כדי לבנות. מילאתי את תפקידי להגן על ירושלים, לנסות למנוע תהליכים שליליים ולהציע הצעות יצירתיות. אין ספק שהשנים האחרונות היו שונות“.
באיזה מובן?
“אין דמוקרטיה בשלטון המקומי. זו פסאדה דמוקרטית. היועצים המשפטיים עושים את מה שראש העיר אומר ודורסים את נורמות השלטון התקין ובדרך לוקחים סמכויות. המציאות הזו בהחלט מקשה, ואז עולה השאלה אם לא צריך לבחור בנתיבים אחרים כדי להשפיע“.
בבחירות הקודמות נעשה ניסיון כזה, כאשר ברקוביץ רץ במפלגת תקווה חדשה אך לא הצליח להיכנס לכנסת. “ארבעה חודשים אחרי הבחירות המוניציפליות ב־2018, רוב ראשי המפלגות היו אצלי בבית כדי לגייס אותי, ולא הסכמתי. הייתי מחויב לתושבי ירושלים. בהמשך הבנתי שהאופוזיציה בעייתית, ושאולי הגעה מכיוון הכנסת וממשרדי הממשלה וכוחות אחרים תסייע יותר לירושלים. זה לא צלח. הם לא קיבלו מספיק מנדטים. אבל לא התפטרתי לרגע. המשכתי כל הזמן לעבוד למען ירושלים“.
דרושה הסתכלות אסטרטגית
עופר ברקוביץ (39) נולד בירושלים וגדל כל חייו בשכונות הגבעה־הצרפתית, רמת־שרת וקריית־היובל במשפחה חובבת מסורת. אביו שמואל הוא דוקטור למשפטים ומומחה למקומות הקדושים בירושלים, ואימו אילנה היא עובדת סוציאלית שניהלה את מחלקת הגיל השלישי בעירייה. לאחר שסיים את לימודיו בתיכון ליד האוניברסיטה התגייס לקורס טיס, ובהמשך פנה ליחידה מובחרת בחיל התותחנים. עם שחרורו החל להשתלב בפוליטיקה הירושלמית. יש לו תואר ראשון מהחוג לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ“מ) באוניברסיטה העברית והוא רב־סרן במילואים.
כעת, כך הוא מצהיר, הוא פונה לעולם העסקי, אך מבהיר שגם שם לא ייטוש את האידיאולוגיה. “לקחתי תפקיד בחברת נופר, שהיא החברה השלישית בגודלה לענייני אנרגיה מתחדשת בישראל. אני לוקח את הידע המוניציפלי שצברתי ומתרגם אותו למהלך שייצר מנוע צמיחה כלכלית לרשויות המקומיות, יביא ביטחון כלכלי ואנרגטי ואולי גם יוריד את מחירי החשמל. מבחינתי זה מהלך בחברה עסקית שהוא גם מהלך לאומי“.
“אני לוקח פסק זמן.הקמתי את התנועה בגיל 24, ואני לא מכיר את עצמי בתור אדם מבוגר שעושה משהו אחר. אחרי שלוש מערכות בחירות הרגשתי שיש מקום להתחדשות"
לאחר פעילות ציבורית של עשור וחצי בירושלים, לברקוביץ יש פרספקטיבה על שני ראשי הערים שעבד לצידם – ניר ברקת ומשה ליאון. "יש פה שני קצוות הפוכים. לניר ברקת הייתה אסטרטגיה במאקרו שהייתה מאוד משמעותית לעיר. מהתקופה שלו, כשעבדנו יחד, אפשר לראות פרויקטים אסטרטגיים כמו עמק הצבאים, פארק המסילה, מתחם התחנה, יס פלנט, המהפכה בשוק מחנה יהודה, קמפוס בצלאל – אני יכול לציין עשרות פרויקטים.
"ליאון תפס את הסיפור של הניקיון והגננות והנראות של העיר ושדרוג הרחובות. בעניין הזה אני יכול לפרגן לו ולהגיד שהוא עשה שם עבודה מצוינת, הרבה יותר טובה ממה שהיה בעבר. מצד שני, הוא מתקשה להתמודד עם האתגרים האסטרטגיים של ירושלים – ההגירה השלילית גואה, ממינוס 6,000 בשנה עלינו למינוס עשרת אלפים. גם בנושא הכלכלי – יש פער עצום בין ירושלים למרכז. לא מייצרים פעולות שיווקיות, לא מושכים לכאן חברות. נתוני התעסוקה של נשים ערביות וגברים חרדים הם נוראיים. אני מדבר על 23 אחוז אצל הערביות ו־51 אחוז אצל הגברים החרדים. הממשלה מנשימה את ירושלים במיליארד שקל בכל שנה. ממשיכים להעלות את הארנונה לקהל העובד והוא בורח מירושלים, האוכלוסיות העניות יותר גדלות בקצב מהיר יותר ואין הסתכלות אסטרטגית“.
הייתם שם כל השנים האלה. בתחילת הדרך נלחמתם על פתיחת הסינמה סיטי בשבת, היום חילונים מתלוננים שאין לאן לצאת בשבת. יכול להיות שנכשלתם בעניין הזה?
“הבחירות ב־2018 היו דרמטיות ביותר. צריך לומר בהגינות – הפסדנו בהן. השלטון עבר לצד החרדי, הקואליציה חרדית, שישה או שבעה סגנים הם חרדים או חרד“לים, אין דרך לייפות את המציאות. חשבתי שכמו שברקת הציע לש“ס ודגל התורה להצטרף אליו אחרי שהפסידו, נכון גם שאני וליאון נשתף פעולה, אבל למרות הניסיונות המרובים הוא השאיר אותנו לפעול מהאופוזיציה. מובן שיש משמעות לאופוזיציה, אבל לכל דבר אתה צריך לגייס כסף. אם אתה רוצה להילחם ולהגיש עתירה – מאיפה אתה מביא את הכסף הזה, מהבית? מהמשכורת שאתה לא מקבל? אז כן, ודאי שירושלים נפגעה.
“הצביון בשכונות כמו קריית־היובל ופסגת־זאב משתנה, בפעם הראשונה סוגרים בריכה בשבת ומשנים את הסטטוס קוו לרעה. מחליטים לאמץ תוכנית שלנו לבתי קפה בפארקים ציבוריים כמו שעשינו בגן העצמאות ובגן סאקר, ומורידים הנחיה שהם יהיו סגורים בשבת. אבל הסטטוס קוו אומר שעינוג מותר בשבת ומסחר לא, חוק העזר העירוני אומר שהם יכולים לפעול בשבת, אז למה אתה מונע את זה ומשנה לרעה את הסטטוס קוו?"
שותפות עם החרדים
מעבר לסוגיות החברתיות של ירושלים, עלתה באחרונה גם השאלה על תפקידה בנושא הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
יש היום שכונות בירושלים שיהודים לא יכולים להסתובב בהן בלי חשש. יצא לך להידרש לזה בכלל?
“אני מאוד מזדהה עם העניין של איבוד תחושת הביטחון. אנחנו רואים תמונות של אנשים שהולכים לזרוק אבנים בהר־חומה, ורצח במחסום שועפאט וניסיונות דקירה – אלו אירועים קשים ביותר. הסכסוך קיים ברמה הכללית הלאומית, וישנן הסוגיות שקשורות גם בעירייה ובקברניטיה. אני חושב שצריך לעבוד יותר קשה במזרח העיר על אכיפת החוק, וגם על חיזוק התשתיות ועל מתן שירותים. יד אחת מחזקת את האוכלוסייה האזרחית המתונה, ויד שנייה נלחמת בהרבה יותר רצינות בטרור, בקינים של הקיצוניים שמסיתים לאלימות ובאלימות עצמה. הדברים האלה לא קורים מספיק. זה לא קשור רק לעירייה, אלא גם למשטרה שלנו ולתקציבים שניתנים שם.
“יש מחדל אחד אסטרטגי והוא הנושא של שכונות חוץ־גדר. מחדל הזוי של שרון. ההחלטה להציב חומה ולייצר שכונות ירושלמיות מחוץ לגדר שאי אפשר לפעול בהן, אין דין ואין דיין, בונים מגדלים שעלולים להתרסק ואנחנו נהיה מואשמים שם בדברים קשים מאוד. יש שם עבריינות, טרור, סוחרי סמים, זליגה מהרשות הפלסטינית, וברור שזה מאיים על ירושלים. היה צריך להקים שם רשות אחרת עם צה“ל, שגם מטפלת ונותנת מענה לאזרחים האלה, וגם שומרת על הביטחון, ואולי גם גדר שמונעת זליגה מהרשות הפלסטינית. צריך להקים מנהלת אחרת, לא תחת ירושלים, שמטפלת במקומות האלה עם הבנת עומק של מה שהולך שם“.
בתוך כך עולות השאלות גם על עתידה של תנועת התעוררות, שתפסה חלק מרכזי מאוד בפוליטיקה המקומית.
יכול להיות שהשאיפה שלך לשמור על ירושלים ציונית ולהשאיר בה את החילונים היא סיפור אבוד מראש מול הנתונים הדמוגרפיים?
“ב־2008, כשהקמנו את התעוררות, היה פה ייאוש מוחלט. החרדים היו פה באחוזים אחרים לגמרי ואנשים התייאשו. אז לא, תמיד אפשר להציע שותפות. כשרצתי ב־2018 לא תכננתי לנהל את העיר הזאת לבד, תכננתי לעשות את זה בשותפות עם החרדים. לא תכננתי להפוך את ירושלים לתל־אביב, כי ירושלים היא לא תל־אביב, ועדיין יש לה ערכים ויכולות ודברים מיוחדים שאין בשום מקום אחר. אחרי הודעת הפרישה שלי הלכתי עם העיתונאי עקיבא נוביק לטשולנטייה של בשכונת רוממה והיה לי סבבה. באתי לשם בסוף יום דרמטי כדי להירגע, וזו ירושלים מבחינתי. אפשר לעשות את זה, ומצד שני גם ללכת לטבע של ירושלים, לעמק הצבאים, ליהנות מהכדורגל ומהמקומות הרוחניים והקדושים שלה ומהסצנה השוקקת בשוק. אין הרבה ערים שמסוגלות להציע חוויה כזאת. לצערי היום אני לא מרגיש שהעיר מציעה איזשהו חזון ומנוהלת בצורה שמספיק פונה לציבור החילוני, ואנחנו רואים את זה במספרים. רואים את העזיבה“.
הפגישה שלנו מתקיימת ממש ביום הבחירות, דקות אחרי שברקוביץ פקד את הקלפי הסמוכה לביתו. את המפלגה שלה הצביע הוא מעדיף לשמור לעצמו.
נראה שאתה מקפיד על עמימות פוליטית, אבל אפשר לנחש שלא הצבעת לנתניהו או לסמוטריץ'. מותר לחזות שנראה אותך משתלב בפוליטיקה באחת ממפלגות המרכז־שמאל?
“נתחיל במה שאני אומר בקול ברור – אני מרכז עם נטייה ימינה. כשמסתכלים על שני הוויכוחים המרכזיים, גם על הוויכוח המדיני וגם על הוויכוח הכלכלי, אני חושב שדווקא העמדה הימנית יותר במידה מסוימת ניצחה. אני יותר מתקרב לעמדה של שוק חופשי עם המ“מים של ז'בוטינסקי, לאחריות חברתית לצד שוק חופשי. ברור לי שכלכלה חופשית ויזמות והסרת בירוקרטיה ומה שאביר קארה עושה אלו מהלכים מאוד חשובים לישראל. ברמה המדינית, אני לא רואה כאן כרגע שום היתכנות לאיזשהו מהלך. אנחנו בשכונה לא פשוטה, ואני חושב שההבדלים האידיאולוגיים היום קטנים מאוד גם בין יש עתיד לליכוד. הייתה צריכה לקום ממשלה ציונית מרכזית שמחברת את העם, ויש אמיתות בכל הצדדים.
“לא, אני לא מצביע לסמוטריץ', אבל הוא היה שר תחבורה מצוין ואני יודע להגיד את זה בקלות. ואני חושב שבצד השמאלי יש אנשים טובים שבאים לבנות את המדינה. כשהרב קוק מדבר על כוחות פוליטיים הוא מדבר על הלאומיות, הדת וההומניות, ואומר שתמיד צריך את שלושתם. אני 100% הרב קוק בעניין הזה. יש נושאים שבהם אני אלך יותר שמאלה, למשל כשיש כשל שוק וצריך התערבות של המדינה, ויש נושאים שאני חושב שצריך להיות בהם יותר אקטיביסט ויותר ביטחוני וצריך להגן על תושבי ירושלים ביד קשה בלי להתבלבל. האם תמצאי אותי מתישהו בפוליטיקה הארצית? אמרתי שאני יוצא לפסק זמן; אבל אני רוצה לחזור לחיים הציבוריים, לא סיימתי את השליחות הציבורית שלי“.
