הקיץ הוא הזמן הכי יפה בשנה ברפובליקות הבלטיות. אגמים ירוקים ויערות עמוסים בפירות יער מושכים אלפי מטיילים מכל רחבי אירופה. זה הזמן שבו תושבי הערים יוצאים לסופי שבוע ארוכים בדאצ'ות הכפריות ומגדלים ירקות קיץ, פרחים ופירות. בערים הגדולות זו עונת הפסטיבלים. אין זמן טוב מזה לטיולים. אפשר לקחת מעבורת לסוף שבוע בהלסינקי או לתפוס רכבת למסע קניות בוורשה.
החיים בקצה האיחוד האירופי, בגבולה המזרחי של ברית נאט"ו, מעולם לא היו טובים יותר. אבל כפי שתושבי ליטא, לטביה ואסטוניה יודעים, מתחת לאידיליה האירופית השלווה רוחש איום מתמיד. הדוב לעולם אינו ישן. וכמו שהעולם כבר למד בדרך הקשה שוולדימיר פוטין מעולם לא השלים עם עצמאות אוקראינה, כעת עומדת למבחן השאלה אם הרפובליקות הבלטיות הן הבאות בתור.
כן, משבר חדש מאיים על שלוותה של אירופה, מאיים לפרוץ את גבולות המלחמה באוקראינה ולהשמיע קריאת תיגר רוסית על התחייבותה של ברית נאט"ו להפעיל את סעיף 5 הידוע, שלפיו כל התקפה על אחת ממדינות הברית היא התקפה על הברית כולה.
המשבר, צריך לומר, לא בא בהפתעה. כמעט מלכתחילה היה ברור שיגיע הרגע שבו אחת המדינות הבלטיות תצטרך להרים ראש ולעמוד באומץ בהתחייבויותיה כחברה באיחוד האירופי ובברית נאט"ו, גם אם המשמעות היא לעורר את הדוב מרבצו. הרגע הזה הגיע בשבת שעברה. במסגרת סבבי הסנקציות שמפעיל המערב על רוסיה בעקבות הפלישה לאוקראינה, הודיעה ממשלת ליטא כי מעתה והלאה לא תאפשר עוד מעבר יבשתי של סחורות ונפט מרוסיה דרך שטחה למובלעת קלינינגרד.
ההיגיון אומר שלרוסיה אין אינטרס בעימות כולל מול המערב, אבל זה גם מה שחשבו ערב המלחמה באוקראינה. מאז למדנו שלעולם אל תאמר לעולם לא
המובלעת השוכנת לחופי הים הבלטי היא יצירה היסטורית מאוחרת. תוצר של ועידת פוטסדאם, שהייתה חלק מסדרת ועידות היסטוריות שבהן בעלות הברית חילקו ביניהן את אירופה אחרי כניעתה של גרמניה הנאצית. סטלין היה נחוש לקבל את השטח לחוף הים הבלטי שעד אז נודע כקניגסברג, עירו של הפילוסוף עמנואל קאנט וחלק בלתי נפרד מממלכת פרוסיה. המטרה הייתה להשיג דריסת רגל באותו חלק של הים הבלטי שאינו קופא ונשאר פתוח כל השנה. סטלין, שכוחותיו כבר היו פזורים ברחבי מזרח אירופה, היה נחוש. צ'רצ'יל ורוזוולט קיבלו את הדין. בהמשך עזבו (או גורשו) תושבי קניגסברג הגרמנים למזרח גרמניה, ומאות אלפי אזרחים סובייטים הובאו להתיישב במה שהיה פעם חלק מפרוסיה, בהם רבים מאנשי הצבא האדום. כך קמה מובלעת רוסית לחוף הים הבלטי, מרחק 700 מייל מהבירה מוסקבה.
כעת, האנומליה ההיסטורית הזו מרימה ראש. אף שאספקה רוסית יכולה להגיע לקלינינגרד מסנט־פטרסבורג דרך הים הבלטי, רובה הגדול מגיע ברכבות מרוסיה, דרך בלארוס ומעבר סובלקי הנמצא בשטחה של ליטא. כשברית המועצות עדיין הייתה אימפריה התקיים רצף יבשתי בין קלינינגרד לרוסיה, ולא הייתה שום בעיה במעבר סחורות. אך מרגע שברית ורשה קרסה, והרפובליקות הבלטיות ועימן גם פולין הפכו למדינות עצמאיות – תושבי קלינינגרד מצאו עצמם מנותקים מכוכב האם הרוסי, נתונים במעין סנדוויץ' גיאוגרפי בין ליטא מצפון ומזרח ופולין ממערב.
מעבר סובלקי הפך לקו החיים בין המובלעת לספינת האם הרוסית. ולא מדובר רק במעבר סחורות, אלא גם בצינור הנפט היחיד מרוסיה שמזין את המובלעת. המושל של מחוז קלינינגרד העריך השבוע כי החלטתה של ליטא לאסור מעבר סחורות ונפט מרוסיה בשטחה תמנע מעבר של לא פחות ממחצית האספקה שהמובלעת מקבלת מרוסיה. לא מכה קלה בכנף. במיוחד לאחר שעוד קודם לכן נחסמה תנועת אנשים וסחורות בדרך האוויר, בעקבות צו איסור טיסה שהכריזו מדינות האיחוד האירופי ובכללן ליטא על רוסיה. המתיחות שררה שם עוד קודם, כשכל רכבת רוסית שנכנסה לליטא מרוסיה זכתה לליווי מעופף של מסוקים ליטאיים.
מעבר לבעיית האספקה, קריאת התיגר של ליטא הקטנה על רוסיה הגדולה מייצרת מבוכה וזעם במוסקבה. כיצד מדינה זערורית, שפעם הייתה חלק מבריה"מ, מעיזה להרים ראש ולהחציף מול הקרמלין? תוהים שם. בפרט כשמדובר בטריטוריה שהיא גם ביתו של הצי הרוסי הבלטי, ומוצב גרעיני קדמי של הקרמלין.
ואם באוקראינה הרוסים טוענים שיש בעיה של נאצים, את אותה טענה אפשר להשמיע גם ביחס לליטאים. וכשם שנמל סבסטופול בים השחור חשוב לרוסים ברמה האסטרטגית, כך גם לקלינינגרד יש חשיבות אסטרטגית בעבור הצי הרוסי. מיקומה של המובלעת חוסך לאוניות הצי הרוסי את הצורך להקיף את מדינות סקנדינביה בדרכן לאזור הארקטי.
לא פחות חשוב: המובלעת מאפשרת לרוסים להציב את אוניות הצי שלהם, ומערכות טילים קונבנציונליים וגרעיניים, בנקודה המערבית ביותר מול מדינות אירופה. במקרה של מתקפת טילים גרעינית על אירופה, המיקום הזה נותן לרוסים יתרון יחסי במתקפה מקדימה. ואם עד המלחמה באוקראינה נדמה היה שמתקפות גרעיניות הן עניין שנשאר מאחור, לצד המלחמה הקרה, כעת הביטחון שכל זה מאחורינו כבר אינו חד־משמעי כל כך. ככלות הכול, אחד הדברים הראשונים שעשו הרוסים במלחמה באוקראינה היה העלאת רמת הכוננות של כוחות הגרעין שלהם, בטענה שנאט"ו מאיימת על שלמותה הטריטוריאלית של רוסיה.
החזון המשיחי של פוטין
השאלה הגדולה כעת היא מה יעשו הרוסים. האם יחזרו על הרטוריקה שלפיה גם הרפובליקות הבלטיות הן סוג של ישות מזויפת שאין לה זכות קיום? ואם כן, האם יגיבו בכוח או ינסו לנתב את האיום לדיאלוג מול נאט"ו והאיחוד האירופי, שיאפשר להם לנהל מו"מ על היקף הסנקציות?
על פי הפתגם הסיני הידוע, כל משבר הוא גם הזדמנות. ואם הרוסים ידעו למנף את המשבר כדי להיכנס לסוג של דיאלוג בונה עם המערב על הסכמות בקשר לאוקראינה כחלק מפתרון המשבר בליטא, זה יכול להיות ניצחון לכל הצדדים. אבל כאמור, איש במערב אינו יודע לומר בשלב זה אם פוטין בכלל שוקל מהלך כזה. רק השבוע הכריז נשיא רוסיה כי כלכלת ארצו חזקה ויכולה לעמוד בסנקציות המערביות עליה. מצד שני, חסימת מעבר הסחורות בליטא הצליחה להקפיץ את הקרמלין. הרוסים הבהירו השבוע באופן הברור ביותר שאינם מתכוונים להשלים עם המצב. הם איימו כי תושבי ליטא ישלמו מחיר כואב על הצעד הזה, אולם לא פירטו מה בכוונתם לעשות.
כדי להבהיר עד כמה הם נחושים הגיע השבוע ראש המועצה הביטחונית העליונה של רוסיה ניקולאי פטרושב, אחד האנשים הכי קרובים לפוטין, לישיבת הזדהות מיוחדת בקלינינגרד. וכמו במלחמה באוקראינה, הטרמינולוגיה שנקטו הרוסים בעניין שאובה מהרפרטואר של מלחמת העולם השנייה. את חסימת מעבר הסחורות כינו "בלוקדה" – רפרנס מובהק למצור על לנינגרד שמיליונים קיפחו בו את חייהם במאבק נגד הנאצים.
מאידך גיסא, האם יש היתכנות להפעלת כוח צבאי בידי הרוסים? כפי שהפלישה לקרים והמלחמה באוקראינה הוכיחו, הגישה היא לעולם אל תאמר לעולם לא. ההיגיון אומר אמנם שלרוסיה אין אינטרס למצוא את עצמה בעימות כולל מול המערב. אבל זה גם מה שחשבו ערב המלחמה באוקראינה; שזה פשוט בלתי אפשרי, שאין היתכנות. אבל זה קרה. המלחמה חשפה חזון דתי־משיחי של פוטין. לא רק להקים מחדש את בריה"מ, אלא לשחזר את ימי גדולתה של האימפריה הרוסית. בחזון הזה אין לאוקראינה עצמאית מקום. היא כלל איננה מדינה. וכאמור, אותו קו מחשבה נכון כנראה גם במקרה של הרפובליקות הבלטיות.
אבל בכל זאת יש הבדל. אוקראינה אינה חברה בנאט"ו, ליטא היא חלק מהברית. כל ניסיון רוסי להפעיל כוח צבאי כלפיה ייחשב כמתקפה על הברית כולה, וצפוי להפעיל את סעיף 5 הידוע. והמשמעות הנגזרת היא היווצרות אפשרית של מצב חדש באירופה, שבו רוסיה נלחמת בכל מדינות ברית נאט"ו. אם למי שיושב בקרמלין ומקבל החלטות אין נטיות אובדניות, זה כנראה לא יקרה. זה נכון גם לצד השני; גם ארה"ב ומדינות נאט"ו נזהרו מאוד לכל אורך חודשי המלחמה באוקראינה שלא לחצות קו אדום, ונמנעו מאספקת נשק מתקדם לאוקראינה כדי לא להיגרר לעימות כולל. בפני הרוסים פתוחה אפשרות נוספת, לטעון כי ה"בלוקדה" מנוגדת להסכמים שנחתמו אחרי נפילת בריה"מ. אם ילכו בכיוון הזה יש מקום לפתיחת דיאלוג בעל אופי לגלי עם ליטא, שבמסגרתו מדינות האיחוד יאפשרו אולי החרגה מסוימת של ליטא מהסנקציות על רוסיה.
הליטאים מצידם הפגינו השבוע נחישות, אבל באותה נשימה הבהירו שפניהם אינן להתגרות במוסקבה. מעבר סחורות ואנשים שאינם מוגבלים בסנקציות יימשך כרגיל, הבהירו. בסוף השבוע אמורה הנהגת האיחוד האירופי לקבל כמה החלטות חשובות. כפי שזה נראה כרגע, מסתמן קיץ חם מהרגיל. ולא בגלל משבר האקלים, אלא משבר מעשה ידי אדם. לרוסים יש כמה וכמה אופציות, בעיקר בתחום הסייבר, שיכולות להכאיב לליטאים מאוד. לפני שנים אחדות הם כבר ניהלו מלחמת סייבר כזו, שזרעה הרבה מאוד כאוס ברפובליקות הבלטיות. הם בהחלט עשויים לעלות מדרגה בלי לקבל אחריות, מה שיאפשר למערב להניח לליטאים לספוג את המכה בלי שיהיה צורך להכריז מלחמה כוללת על רוסיה. את הפיצויים על עמידתם בפרץ יצטרך המערב לספק כנראה בדרכים אחרות. ועדיין, עקב המתיחות הגדולה יש הסתברות גבוהה למה שמכונה מיסקלקולציה.
