תסביך רדיפה: העיתונאים הפלסטינים נגד אבו מאזן

שעות הבוקר ב־5 ביולי הופצה ברשתות החברתיות הודעה של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים: "הלילה לא נרחם. כל מי שיתקרב לכיכר אל־מנארה ייעצר". המסר יצא לקראת יום נוסף של הפגנות ברמאללה במחאה על רצח ניזאר בנאת, שמתח ביקורת על הנהגת הרשות במשך שנים, ואחרי שנעצר ב־24 ביוני לא זכה להגיע בחיים אפילו למתקן החקירות. הוא לא היה עיתונאי, אומנם, אבל העיתונאים הפלסטינים הכירו אותו כפרובוקטור שלא מפחד לומר שום דבר, החליטו שהרשות הפלסטינית הכריזה מלחמה על חופש הביטוי, והתגייסו למאבק לצד משפחתו של בנאת. ההפגנות תפחו וסערו, והרשות הפלסטינית נערכה להגיב. בשעות הצהריים המוקדמות התחילו אנשי מנגנוני הביטחון לזרום לכיכר המיועדת להפגנה, וגם "המסתערבים" הפלסטינים, המכונים "השביחה של אבו־מאזן", ניגשו לפעילותם: הם נטמעו בבגדים אזרחיים בין המפגינים המתאספים, במטרה לערוך מעצרי פתע מתוך ההמון.

אחרי שהחלה ההפגנה עצמה, בשעות הערב, עיתונאית שסיקרה את האירוע – לבושה בווסט עיתונות ואוחזת מיקרופון – הותקפה בידי אדם לבוש בגדים אזרחיים שחורים. בתחילה הוא רק דחף אותה שוב ושוב, אבל אחרי הדחיפה השלישית הוא שלף אלת עץ והחל להכות אותה נמרצות. האירוע תועד במצלמות עמיתיה העיתונאים, והתיעוד הופץ ברשתות החברתיות. לצופים ברשת המסר היה ברור: הסיקור אסור.

ברשת ובאמצעי התקשורת ברחבי הרשות צצו עוד ועוד סיפורים של עיתונאים ובעיקר עיתונאיות שסבלו מאלימותם של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. "בשעה שש וחצי בערך התקדמתי לעבר מוקד ההפגנות", סיפרה העיתונאית שדי חמאד לערוץ פלסטין אל־יום. "הוכיתי בידי אנשי ביטחון בלבוש אזרחי. הם גם חטפו את הטלפון שלי ולאחר מכן זרקו אותו על האדמה במטרה לשבור אותו. מסביבי היו עיתונאים נוספים שהותקפו באופן שנראה מתוכנן ומתוזמן. אחרי כמה דקות של מאבק נזרק לעברי רימון גז מדמיע, והוא פגע מתחת לעין שלי. אני לא זוכרת הרבה מרגע הפיצוץ. העבירו אותי לבית החולים לטיפול רפואי".

טארק, עיתונאי בערוצי המפרץ: "האלימות הפלסטינית נגד עיתונאים אינה חדשה. בימי ערפאת שלחו אלינו למשרד קבוצה של שוהדא אל־אקצה. מוחמד דחלאן לא אהב כמה מהכתבות. הם נכנסו עם נשק, דחפו אותי ועוד כמה עיתונאים לקיר, והצמידו לנו רובים לחזה. השוטרים האחרים ריסקו את המשרד"

עדותה של העיתונאית סגי אל־עלמי כוללת גם חטיפה: "הייתי באזור ההפגנות כשלפתע התקרבו אליי שני אנשים, תפסו אותי ומשכו אותי לאחד הבניינים הסמוכים. אדם שהמתין בבניין תפס אותי וניסה לקחת לי את הטלפון. הוא הודיע לי שאני עצורה. אמרתי שאני דורשת לראות עורך דין או לקרוא לאחד מבני המשפחה שלי. אחרי שעה שהוחזקתי בבניין ללא רצוני, הגיע אחד מעמיתיי עם אנשים נוספים. הם עשו בלגן והצליחו לשחרר אותי מהמעצר".

העיתונאית פיחא חנפר העלתה לרשת סרטון שהיא נראית בו חבושה בגבס. "הייתי בכיכר עם חבריי העיתונאים ולאחר מכן התקדמנו עם המפגינים", היא סיפרה. "כוחות הביטחון היו רבים ואיתם גם מכוניות ביטחון. היו כאלו שלבשו בגדים אזרחיים. אני לא יודעת מה היה להם בידיים אבל ברגע שהתחיל הבלגן מישהו הרביץ לי והטיח אותי ברצפה. הרגשתי מיד שנפגעתי בכתף. הוא ניסה למשוך אותי. שמרתי על הטלפון שלי".

הווסט הכחול הנושא את המילה PRESS בלבן משמש מעין אפוד מגן מדומיין לעיתונאים בכל העולם. הוא נועד להבדיל בין האוחזים במצלמה, במכשיר הקלטה או בעט ובין המציאות בשטח, ולהציב אותם בבועה מוגנת אל מול כוחות הביטחון או המפגינים המתפרעים, כדי שיוכלו לתעד את המתרחש למען הקהל הרחב. אבל ברשות הפלסטינית הכריזו על הווסט הזה מלחמה. בכירי הרשות במוקטעה נהנים בתקופה האחרונה מתמיכה מעבר לים, בשעה שארה"ב שולחת חבילות סיוע דרך אונר"א, והקונספציה של ימי אובמה הממוקדת בחידוש המשא ומתן עם ישראל שבה לתחייה. אבל בקרב נתיניהם המחאה גוברת, ומנגנוני הביטחון הפלסטיניים נשלחים לסתום פיות. העיתונאי הפך לאויב מספר אחת, והמצלמה או הטלפון הסלולרי – לנשק בלתי חוקי.

בוגדים, כופרים, פרוצות

הפעיל הפוליטי ניזאר בנאת, תושב חברון, נרצח בידי אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ב־24 ביוני. במשך שנים הוא העלה לרשת סרטונים המופנים נגד הרשות הפלסטינית, ומותחים ביקורת על שחיתותה והנפוטיזם הפושה בה, ולאחרונה גם על הטיפול שלה במגפת הקורונה. הוא הגיש את מועמדותו לבחירות הפלסטיניות כשאבו־מאזן הכריז עליהן בינואר 2020, והתאכזב כשבוטלו כמה חודשים לאחר מכן. בהמשך לגלג על התוכנית לרכישת חיסונים ישראליים שתוקפם עומד לפוג, ואף נקב בשמותיהם של ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד אשתיה, ראש המודיעין הפלסטיני מאג'ד פארג' ואחרים; בכך הוא כאילו סימן סביב ראשו עיגול אדום.

בנאת שכן בדירתו של בן דודו באזור H2 בחברון, שכל פעילות פלסטינית בו דורשת תיאום מראש עם ישראל. ב־24 ביוני, מתוך דירת המסתור, הוא כתב בדף הפייסבוק שלו שבכוונתו לפנות לבית המשפט האירופי כדי לבקש שישעה את התמיכה הכספית לרשות הפלסטינית בשל דחיית הבחירות. זה היה הפרסום האחרון שלו: בתוך כמה שעות הגיעו לבית אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, בלבוש אזרחי, ועצרו אותו. הם הפשיטו אותו מבגדיו, היכו אותו באלות ובקתות רובים, כיסו את עיניו ולקחו אותו איתם. במצלמות נראו עשרה אנשים שגוררים את המבוקש היחיד. חמש שעות אחרי המעצר קיבלה משפחתו של בנאת הודעה על מותו: "הידרדרות" חלה במצבו הרפואי במהלך החקירה, מסרה הרשות.

בעקבות לחצים בינלאומיים וביקורת פנימית, הוקמה ועדת בדיקה ונאמר שמסקנותיה יועברו לידי בתי המשפט. אך כשתמונות גופתו של בנאת פורסמו ברשתות החברתיות, הן קברו את המאמצים להעלים את הסיפור מתחת לבירוקרטיית החקירה המסודרת. שרידי מכות הרצח שחטף ניכרו בבירור על גולגולתו. "הם באו לרצוח אותו, לא לעצור אותו", אמר בן דודו של בנאת. "הם מתנהגים כמו חיות וגרועים יותר מהכיבוש (צה"ל – א"ג). כשכוחות הכיבוש מגיעים יש להם גבולות והם עובדים לפי חוקים. להם אין חוקים".

מרווה, שם בדוי: "מבחינתם כל מי שמעז למתוח ביקורת על הרשות הפלסטינית משתף פעולה עם האויב הציוני. אני בנאדם שמדבר, וזה הכניס אותי לא פעם לצרות. קיבלתי איומים על חיי ואפילו שרפו לי את הרכב פעם, כדי להשתיק אותי. אני לא רוצה לתת להם סיבה להתנכל לי: ברגע שאתראיין יסמנו אותי. האנשים האלו משוגעים"

המחאה העממית שפרצה קיבלה רוח גבית מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי. בנאת עצמו היה איש החזית העממית; לפי מקור פלסטיני שהכיר אותו, "הוא היה אדם אמיץ שהולך עם האמת שלו, אבל צריך לזכור שהוא עשה זאת באמצעות סרטונים מלוכלכים, ניבולי פה ומתקפה אישית נגד ראשי הרשות הפלסטינית. הוא היה איש אופוזיציה שפעל נגד התיאום הביטחוני ונגד נורמליזציה עם ישראל".

ההפגנות הלכו וגברו, וזכו לסיקור נרחב בתקשורת; גם התגובה של מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית רק הלכה והתעצמה. בעקבות המתקפה נגד העיתונאים בהפגנות ב־5 ביולי, נציגיהם פנו לאו"ם בקריאה פומבית להגן עליהם. "18 שנה אני עיתונאית. זאת הפעם הראשונה בחיי שאני פונה לאו"ם בבקשה שיספק הגנה אישית מיידית לעיתונאים ולעיתונאיות הפלסטינים", אמרה נציגת העיתונאים נאאל חליל, כתבת העיתון אל־ערב, במסיבת עיתונאים ברמאללה למחרת ההפגנה. "בימים האחרונים חופש העיתונות נרמס ברגל גסה ונתון בסכנה ממשית. עיתונאים רבים נתונים תחת מעקב והטרדות. הם סובלים ממכות, ממעצרים, מתקיפות פיזיות שמסתיימות בפציעות ומירי רימוני גז מדמיע וכדורי גומי מטווח אפס ובכינון ישיר, וכל זאת כדי למנוע מהם לסקר את האירועים בשטח. המצלמות והטלפונים הפכו למטרה ועילה להתנפלות ולתקיפה. התקיפות האלו נעשות בידי אנשים שלובשים בגדים אזרחיים ללא זיהוי. איננו יודעים מי הם ומה תפקידם של האנשים שמאיימים על חיינו ופוגעים בנו, בזמן שכוחות המשטרה והביטחון צופים בהם ולא עושים דבר".

העיתונאים הפלסטינים חוששים לשוחח עם התקשורת בכלל, ובמיוחד עם התקשורת הישראלית. מרווה, עיתונאית ותיקה, מבהירה לפני הריאיון כי שמה האמיתי חייב להישמר במערכת. "בגלל המצב המתוח, כל מי שמדבר עכשיו – מקללים אותו", היא אומרת. "העיתונאים מוצגים בתור בוגדים וכופרים, העיתונאיות כמובן פרוצות. מבחינתם כל מי שמעז למתוח ביקורת על הרשות הפלסטינית הוא משתף פעולה עם האויב הציוני, שפוגע במאמץ הלאומי. אני בנאדם שמדבר, וזה הכניס אותי לא פעם לצרות. קיבלתי איומים על חיי ואפילו שרפו לי את הרכב פעם, כדי להשתיק אותי. אני לא רוצה לתת להם סיבה להתנכל לי: ברגע שאתראיין הם יסמנו אותי. האנשים האלו משוגעים ואכזריים. התגובות שלהם וההתנהלות נגד מפגינים בכלל ועיתונאים בפרט היא אלימה, ללא גבולות".

"ההטרדות כלפי העיתונאים יצרו תופעה של צנזורה עצמית", הסביר מוסא רימאווי, מנהל הארגון הלא ממשלתי "המרכז הפלסטיני לעיתונות חופשית", בשיחה עם ארגון משמר זכויות האדם. "עיתונאים התרגלו להימנע מעבודה על נושאים שהם יודעים שלא ימצאו חן בעיני הרשות. הם נמנעים מלפרסם או אפילו להתייחס למידע שיש להם נגדה, מחשש שאם יכתבו על הנושאים האלו הם יהיו תחת מתקפה שעלולה להתבטא אפילו בפגיעה פיזית".

חבר לשכת העיתונות הפלסטינית נאבח חרישי אמר ש"כמו שאר הפלסטינים שחיים בגדה המערבית, העיתונאים חסרי כוח להתמודד עם האלימות של מנגנוני הביטחון. הארגונים האזרחיים שדוגלים בחופש ביטוי, כולל ארגוני זכויות אדם, הם חסרי מעמד חוקי, ואין להם יכולת לסייע לעיתונאים שסובלים מהתעללות". לשכת העיתונות הפלסטינית עצמה נחשבת למשתפת פעולה עם הממשל, והעיתונאים נוקטים צעדים הפגנתיים כדי לבטא זאת. אחמד אל־בודירי מערוץ הטלוויזיה אל־ראד חתך את תעודת העיתונאי שלו, צילם את התעודה החתוכה והעלה את התמונה לטוויטר ולפייסבוק; עיתונאים רבים הלכו בעקבותיו, ותמונות תעודות העיתונאי הגזורות הפכו למחאת רשת ויראלית נגד סתימת הפיות.

העיתונאית אריקה זידאן חשפה את המתחולל מאחורי הקלעים של התקשורת הפלסטינית כשהתפטרה בשידור חי בתחנת הרדיו הפרטית מאוואל, שאמורה לשדר באופן חופשי ללא כל תכתיבים, ובדברי הפרידה שלה שיתפה את המאזינים בהוראה שקיבלה מהנהלת הרדיו: לא לעסוק בפרשת רצח ניזאר בנאת ובדיכוי ההפגנות. "נשארו לי שתי דקות עד תום השידור, ורציתי לנצל אותן כדי לשתף אתכם המאזינים בכך שהנהלת הערוץ התקשרה אליי שלוש פעמים כדי שאפסיק לעדכן במה שמתרחש בשטח הפלסטיני. אם מנהל התחנה לא מוכן לקבל ששדרנית שלו תנצל את השידור כדי להביא את קול העם ברחוב, אני לא מתכוונת להמשיך בתפקידי. אני מאחלת לרדיו הצלחה".

"התקשורת של הרשות הפלסטינית נחשבת בעיני הפלסטינים לבלתי אמינה", מבהיר הפרשן הפוליטי חאלד דמירי, תושב חברון. "כשלא מדברים על רצח בנאת ולא כותבים על אנשים מושחתים כמו השר האחראי על הקשר עם ישראל חוסיין א־שייח' או כמו אבו־מאזן בעצמו, ולא מראים את הפשעים של הרשות בחברון, ברמאללה ובשכם – ההשפעה על הצופים הפוכה. הקהל מבין שלרשות יש הרבה מה להסתיר והרבה במה להתבייש".

לשכת הבריונות הממשלתית

הרשתות החברתיות העניקו לאדם הפרטי את הכוח לחשוף שחיתויות ולהוציא לאור עוולות ומעשים בלתי חוקיים; כל אדם עם טלפון חכם יכול לתעד פעילות שהממשל לא ירצה שיתעד. העובדה הזאת מפריעה לרשות הפלסטינית, וכך גם תופעת העיתונאים העצמאים. "בעבר העיתונאים היו עובדים ישירות מול הרשות הפלסטינית", אומר דמירי. "במוקטעה השקיעו בעיתונאים שישמרו על סיקור אוהד, והעיתונאים שעבדו בכלי התקשורת הרשמיים היו מזוהים עם פת"ח וגויסו על ידי הרשות ואש"ף. אבל עכשיו יש דור חדש של עיתונאים שאינם מזוהים פוליטית. הם ברובם צלמים או פעילים ברשתות החברתיות שמוכרים את הדיווחים שלהם לתקשורת הזרה. המעסיקים שלהם דורשים אובייקטיביות, ודוחים כל קשר עם הרשות הפלסטינית. הם לא רוצים שמי שמספק להם את החומרים מהשטח יהיה 'עכבר של אבו־מאזן' והממשלה שלו.

"מצד שני, התגמול של העיתונאי הפלסטיני שעובד ברשתות הזרות מתקבל רק אם החומר מתפרסם, ולכן הוא יחפש את הנושאים הנושכים. לכן הרשות הפלסטינית מתנהגת בברוטליות נגד העיתונאים האלו, ומתייחסת אליהם כאל אויב".

מרווה מסבירה שהרשות הפלסטינית שולטת בכל כלי התקשורת בשטחה. "גופי התקשורת הממלכתיים נתונים כמובן תחת פיקוח של המוקטעה, אבל גם ערוצים פרטיים לא יכולים לפעול בחופשיות כי הם תלויים בפרסומים של חברות שהרשות הפלסטינית שולטת בהן. כלומר, היא יכולה פשוט לחסום כל פרסום בגוף תקשורת שלא מיישר קו, עד שגוף התקשורת הזה יקרוס. גם על סוכנויות העיתונות הזרה, הרשות יכולה להטיל סנקציות ולהשבית אותן. בשורה התחתונה הם שולטים בהכול, והחוק שייך להם.

חאלד דמירי, פרשן פוליטי: "הדור החדש של העיתונאים אינו מזוהה פוליטית. הם צלמים שמוכרים לתקשורת הזרה. המעסיקים שלהם דורשים אובייקטיביות, ולא רוצים שמי שמספק את החומרים יהיה 'עכבר של אבו־מאזן' והממשלה שלו. מצד שני, התגמול מתקבל רק אם החומר מתפרסם, ולכן העיתונאי יחפש את הנושאים הנושכים"

"גופי המודיעין של הרשות הפלסטינית מגויסים למשטרת סתימת הפיות. הם עוקבים אחרי טלפונים של עיתונאים ואחרי התנועה שלהם. בהפגנות האחרונות הם החרימו טלפונים של עיתונאים כדי להשתמש במידע שבהם, כולל מידע אישי, לצורך סחיטה. הם לא רוצים שאנשים יצלמו באמצעות הטלפונים, אבל הם גם רוצים לסחוט אנשים. זה מקובל מאוד אצל המודיעין הפלסטיני. טלפון של עיתונאי הוא נכס טוב מאוד בעבורם".

"האלימות הפלסטינית נגד עיתונאים אינה חדשה", מסביר טארק, עיתונאי באחד הערוצים מהמפרץ שעבד בעבר ברמאללה. "אני זוכר שבימי ערפאת שלחו אלינו למשרד קבוצה של שוהדא אל־אקצה. היה ויכוח עם מוחמד דחלאן, שלא אהב כמה מהכתבות ששודרו, והמקורבים שלו התחילו לאיים – ופתאום הגיעו אנשים למערכת. הם נכנסו עם נשק, דחפו אותי ועוד כמה עיתונאים לקיר, והצמידו לנו רובים לחזה. השוטרים האחרים ריסקו את המשרד. הם לא השאירו קיר אחד שלם. הם אפילו לא דיברו איתנו. זה נועד להעביר מסר: אסור לפרסם דברים שפוגעים ברשות.

"אחרי התקיפה הזו ערפאת טען שהתקיפה לא הייתה בידיעתו ושהיא לא מקובלת עליו. אבל זה היה כלאם פאדי. גם ערפאת לא אהב עיתונות חופשית, בלשון המעטה. הוא הורה לחקור את התקיפה, אבל החקירה לא העלתה דבר".

בימי ערפאת מעצר העיתונאים לא היה קשור בשיוך מפלגתי, אומר טארק. "הוא היה נוהג לעצור עיתונאים בלי שום סיבה. לא משנה אם אתה עיתונאי שמזוהה עם חמאס, הג'יהאד האסלאמי, החזית העממית או הפת"ח, אם היו רוצים היו שולחים אותך לכלא. אחד המקרים המפורסמים היה מעצרו של יוסוף א־שהיב, עיתונאי שסיקר את תחום התרבות בעיתון אל־איאם. פעם הוא נתקל במידע על פרשיית שחיתות באחת השגרירויות של הרשות בעולם, ציטט מקור במשרד החוץ הפלסטיני שסיפר את הסיפור, ואחרי הפרסום עצרו אותו והוא נכנס לכלא. משפחתו לא ידעה על המעצר, לא דיברו איתה. הבנאדם פשוט נעלם. רק אחרי תקופה ארוכה שחררו אותו.

"גם אני קיבלת מסרונים מאיימים מאחד מראשי המנגנונים, שנכתב בהם שאם לא איישר קו אזכה לטיפול הולם. תקיפת עיתונאים בשטחי הרשות היא עניין של מה בכך. זה בסיסי. זה הדיפולט. זה היה תמיד, ואני משער שימשיך להיות. אפשר בהחלט לומר שבשבועות האחרונים יש החרפה, ויש דגש על פגיעה דווקא בעיתונאיות".

בדו"ח ארגון אמנסטי על ביטחונם של העיתונאים ברשות הפלסטינית, שחובר לפני עשור, צוין שעל פי החוק הפלסטיני שתוקן ב־2003 לכל אדם יש זכות להביע את דעתו בפומבי, בעל פה, בכתב או בכל צורה אחרת, ואין להטיל צנזורה על כלי התקשורת או להגביל את פעילותם ולהחרים את הציוד שלהם. החוק מציין גם כי אסור לעצור מישהו שמביע את דעתו, ואם הוא נעצר יש להבהיר לו מיד את הסיבה למעצרו. החוק הפלסטיני אוסר גם על עינויים, וגם זה לא בדיוק מסתדר עם המציאות בשטח. בדו"ח דרש אמנסטי להעניש אנשי ביטחון שאחראים לפגיעה בעיתונאים, וכן לחוקק חוק שמאפשר לבתי המשפט להעמיד לדין אנשי ביטחון שהשתמשו לרעה בסמכותם.

סלאח חיג'אזי, נציג אמנסטי ברמאללה, עובד בתחום זכויות האדם מאז 2008. בעברו היה פעיל במשמר זכויות האדם ועבד בתור עיתונאי בלונדון. ב־2018 חזר לרמאללה. "אני בהחלט רואה פעילות עקבית נגד עיתונאים גם בהשוואה לעולם", הוא אומר. "העיתונאים הפלסטינים סובלים משני הצדדים, גם מהישראלים וגם מהרשות הפלסטינית. זה אזור מסוכן לעבוד בו. אני זוכר שכבר ב־2010 בדקנו איך הרשות הפלסטינית מנסה להשתיק עיתונאים, אבל מה שאנחנו רואים בשבועות האחרונים הוא בהחלט הסלמה. יש הרבה יותר מקרים. העיתונאים נמצאים בקו הראשון והם הראשונים לספוג את האלימות".

היתר בינלאומי לאלימות

בעיני חיג'אזי, החרמת הטלפונים של העיתונאים היא אחת ההפרות החמורות ביותר של חופש העיתונות וזכויות הפרט. "הייתי במוקדי ההפגנות וראיתי איך הטלפונים והמצלמות הופכים למטרה של כוחות הביטחון", הוא אומר. "אחרי כן קיבלתי תלונות, בעיקר מעיתונאיות שלקחו להן את הטלפון ואחר כך הן קיבלו הודעות מאיימות ממספרים שהן לא מכירות. בהודעות הבהירו שאם הן לא יפסיקו לסקר את ההפגנות ולפרסם דברים נגד הרשות הפלסטינית, יודלף מידע מהטלפונים שלהן לרשתות החברתיות".

פטמה, עיתונאית שהסכימה לדבר איתנו, ביקשה גם היא לשמור על שמה האמיתי במערכת. היא הבהירה את החשש של נפילת הטלפון האישי בידי מנגנוני הביטחון: "מעבר למספרי טלפון, הקלטות וחומרים של העבודה שלי, יש לי בטלפון דברים אישיים, כמו לכל אחד. אני מגדירה את עצמי דתייה ועוטה חיג'אב המכסה את שערות ראשי, ואני מנסה ככל האפשר לחיות בצניעות על פי האסלאם. אבל יש לי בטלפון תמונות וסרטונים שלי עם חברות, במצבים שאני מרגישה חופשייה יותר, ואני כמובן לא רוצה שהם יתפרסמו בציבור. דיברתי עם חברות שלי וגם אצלן החשש הזה קיים".

העיתונאי עלאא אל־רימאווי, שהוחזק במעצר בידי המודיעין הפלסטיני, שוחרר לאחר ששבת שביתת רעב, ובעקבות לחצים שעוררו מחאת המונים למען שחרורו ודרישות של גורמים חיצוניים. לאחר שחרורו הוא התפלא לראות צילומי מסך של שיחות ואטסאפ כביכול בינו ובין ח'ליל אל־חיה, בכיר בחמאס. השיחות נועדו לקשור בינו ובין ארגון הטרור השולט בעזה, ולספק עילה למעצר והוכחה לכך שהוא אכן חותר תחת הרשות הפלסטינית.

אל־רימאווי הכחיש כמובן את התכתובות, שבהן הוא לכאורה מבהיר לבכיר חמאס שהעיתונאים יעשו ככל יכולתם כדי לפגוע ב"כוח דייטון", הכינוי שנתן חמאס לכוחות הביטחון הפלסטיניים שפותחו במתכונתם הנוכחית בסיועו של הגנרל האמריקני קית' דייטון. "יש להילחם בבוגדים של הרשות הפלסטינית שמנהלים תיאום ביטחוני עם הכיבוש, במיוחד אחרי מבצע שומר החומות", נאמר בהתכתבות. אל־חיה מחזק את ידו של העיתונאי, ואל־רימאווי מספר לו על חטיפת הטלפונים בידי מנגנוני הביטחון, ומביע חשש מכך שהדבר ירתיע אנשים ובמיוחד נשים מלהגיע להפגנות. בכיר חמאס בתגובה הבטיח לו שחמאס יפיץ חומרים נגד הרשות וינהל קמפיין נגד חטיפת הטלפונים.

פטמה, עיתונאית, חוששת שהטלפון שלה ייפול לידי מנגנוני הביטחון: "מעבר למספרי טלפון, הקלטות וחומרים של העבודה, יש לי בטלפון דברים אישיים. אני דתייה ועוטה חיג'אב, ואני מנסה ככל האפשר לחיות בצניעות. אבל יש לי תמונות וסרטונים עם חברות במצבים שאני חופשייה יותר, ואני לא רוצה שהם יתפרסמו"

החשש מחטיפת הטלפונים הוביל לדיונים בפייסבוק שעסקו בדרכים למנוע את הדלפת החומרים מהטלפונים החטופים: בין השאר הומלץ שם לשנות סיסמאות, לא לשמור על חיבור אוטומטי של הטלפון לחשבונות ברשתות החברתיות, למחוק שיחות ואטסאפ ולהתנהל בחשדנות כלפי כל הודעה ממספר חסוי.

ההפגנות ברשות הפלסטינית עדיין מתקיימות: גם בשבת שעברה הייתה הפגנה גדולה למדי ברמאללה, נגד התנהלות הרשות בפרשת ניזאר בנאת. בהתחשב באיומים על המפגינים, אומר לי אחד ממארגני ההפגנות, הנוכחות בהחלט מרשימה. סף הפחד מאבו־מאזן ומאנשיו ירד, הוא טוען. "אני חושבת שההפגנות נגד סתימת הפיות של הרשות וההתנהלות הברוטלית של מנגנוני הביטחון לא ייעלמו כל כך מהר", מקווה מרווה. "זה כמו כדור שלג שמתגלגל. הם לא יוכלו לחמוק מהעונש שהם צריכים לקבל על התנהלותם. הדרך היחידה לצאת מהמשבר היא התפטרות הממשלה, אבל זה לא עתיד לקרות בקרוב".

לדברי דמירי, דווקא בגלל חילופי הממשל בארה"ב הרשות יכולה לנקוט יד קשה יותר נגד יריבים מבית. "מאז שהלך דונלד טראמפ והגיע ג'ו ביידן, לבכירי הרשות הפלסטינית לא אכפת מאף אחד. הם לא מתעניינים בדעת הקהל ולא מתחשבים בה. אין להם תקווה להשיג פופולריות בחברה הפלסטינית, אבל בעבר בכירי הרשות חששו מהדימוי הבינלאומי שלהם. עכשיו הם לא מזהים צורך כזה, ומרשים לעצמם להתנהל בלי בושה.

"בוושינגטון יושב עכשיו משטר דמוקרטי, שמחזר אחריה. הרשות הפלסטינית רוצחת מתנגד משטר, מבטלת את הבחירות, ועדיין מחוזרת בידי האמריקנים וממשיכה את התיאום הביטחוני עם ישראל. אני לא חושב שלמחאת העיתונאים יכולה להיות השפעה על הרשות הפלסטינית. רק לאמריקנים, לישראלים ולאירופים יכול להיות אכפת, וכל עוד שלושתם לא מתלוננים, ברמאללה מפרשים זאת כאור ירוק להמשיך להתנהל בברוטליות, לבטל את זכות ההצבעה ולגזול את חופש הביטוי והעיתונות. הם משכנעים את הפלסטינים שהם צריכים לקבל את המצב הנוכחי, שבו הם מדוכאים ואפילו מחוסלים בידי כוחות הביטחון בלי שלאף אחד יהיה אכפת". 0

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il