ניגונו של המדבר יוצר מרחב של שקט עוצמתי ומעורר את הלב להקשיב. השממה המדברית הייתה יכולה להישמע לאוזן גסה כדממה נטולת קולות, אלא שהמקשיב בעדינות יכול להבחין בשאלה הבוקעת מתוך השקט והשממה: שם – מה?, כאשר מושא השאלה הוא הארץ המובטחת, נקודת הציון אשר בהר המוריה, המקום שבו אפשר יהיה סוף סוף לחוש בבית, לגדל ולהצמיח ואז לשמוט ולהניח.
הכניסה אל הארץ היא שיבה אל הבית, אך בה בעת היא מפגש עם זיכרונות שאבדו ויש לנסות ולהחיותם מחדש. הבית ממתין שנשוב אליו, אך זרועותיו אינן פתוחות לרווחה. שעריו נעולים במנעולי יושביו, וההתנגשות היא בלתי נמנעת.
על כן צריך להתכונן. יש לערוך מפקד צבאי גדול ולהבין מה יש לנו בידיים:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן (במדבר א, א־ג).
לכל איש יש סיפור
כשעורכים מפקד, מנסים לקבל תמונת מצב כללית. השאלה המרכזית שמניעה את הפעולה היא השאלה המספרית: מהו הסכום הסופי? ככל שיש יותר ראשים כך הצבא יותר גדול, ועם הגודל תבוא העוצמה. צפוי היה אפוא שמשה יוריד את ההנחיה לראשי השבטים, שיפעלו וימנו בתוך מרחב פעולתם המוכר ויביאו לפניו את התוצאות החשובות. אך להפתעתנו לא כך הוא. מי שאמון על פעולת הפקידה הם משה ואהרן בכבודם ובעצמם:
אמר לו הקב"ה למנותם בכבוד ובגדולה לכל אחד ואחד. לא תהיה אומר לראש המשפחה "כמה במשפחתך", "כמה בנים יש לך", אלא כולהון יהון עוברים לפניך באימה ובכבוד ואתה מונה אותם (רמב"ן על פסוק מה).
לא רק שמשה ואהרון בעצמם הם המנויים על הספירה, אלא שאסור להם לנקוט קיצורי דרך מכל סוג שהוא. עליהם לפגוש פנים אל פנים את האנשים ולמנותם. תיאור זה, הנראה כדרך פעולה מסורבלת ואיטית, מלמדנו נקודה חשובה בדבר תכלית המפקד: נכון הוא שכמו בכל מפקד גם כאן יש להגיע אל המספר המסכם את סך הנספרים, אך אוי לנו מלשכוח, כפי שמלמד הרמב"ן, כי מאחורי המספרים טמונים סיפורים. מאחורי המספרים ישנם אנשים עם פנים ושמות. מתוך כך מתבקשים משה ואהרן לפגוש את הפקודים בזה אחר זה, להישיר מבט, לשאול מה נשמע, לתת טפיחה על השכם, להוסיף צבע ופנים לתפילותיהם שעוד יבואו.
תוך שהם מונים יכול להתרחש הפלא והנמנים עשויים להפוך לממונים, לבעלי אחריות ותפקיד. תוך שהם סופרים יכולים לחוש הפקודים כיצד הופכים לחלק בלתי נפרד מן הסיפור הגדול. בסופו של התהליך עוד יתקבל המספר המיוחל, אך בדרך אליו יתקיים המפגש המעצים שבין ראשי האומה ובין אלה שיישלחו לחזית לחרף נפשם בעבורה.
פירושו של הרמב"ן מלמדנו שרגע כינון הצבא הישראלי הוא רגע מלא באנושיות עדינה, מפגש של לב ועיניים, שלעיתים מתמטיקה היא קודם כול פונקציה של כימיה, ושעוצמת הצבא איננה ביטוי פשוט של מספרו הכולל אלא של מכלול סיפוריו.
שיעור באהבת ישראל
אם כך, מסעם של משה ואהרן לפקוד שישים ריבוא מישראל הוא מסע להעצמת הכלל דרך העצמת הפרט. אך רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, סנגורם הגדול של ישראל, מבקש להציע קומה נוספת ובה לא רק הנמנים מועצמים אלא גם המונים, משה ואהרן בעצמם.
רבי לוי יצחק מזהה בפרשתנו פסוק המסכם את התהליך אך מפתיע במבנהו: "כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וַיִּפְקְדֵם בְּמִדְבַּר סִינָי" (במדבר א, יט). וכך הוא מפרשו בחיבורו קדושת לוי:
יש לדקדק, הוי ליה למימר (=היה לו לומר) ויפקדם במדבר סיני כאשר צוה ה' את משה? ונראה, דהנה השם יתברך נתן התורה לישראל, ונשמת ישראל הם גוף התורה, כי ישראל הם שישים ריבוא אותיות לתורה. נמצא ישראל הם התורה, כי כל אחד מישראל הוא אות מהתורה. נמצא מה שפקד משה את ישראל למד את התורה. וזהו הרמז כאשר צווה ה' את משה, הרמז שציווי התורה אשר צווה ה' את משה הוא בעצמו מה שספר את ישראל.
פירושו של רבי לוי יצחק מבהיל ומרגש בעוצמתו. הפסוק המתואר היה אמור להיות כתוב בסדר הפוך, כלומר שמשה פוקד את העם כשם שנצטווה על ידי ה'. אלא שרבי לוי יצחק מזהה גם פה, כדרכו בקודש, הזדמנות לשיעור עצום באהבת ישראל. הוא מלמד שאופן הפקידה של האומה היה אותו האופן שבו קיבל משה את הציווי מה'. הווה אומר, משה סופר את הפקודים באותה אהבה והשתוקקות של קבלת אותיותיה המתוקות של התורה בסיני. לפגוש את בני האומה המתגייסים זוהי הזדמנות לקבל תורה.
לא רק העצמה של הפקודים יש בפנינו, אלא גם העצמה של הפוקדים עצמם. מי שזוכה לפגוש את אוכלוסיית ישראל מברך "ברוך חכם הרזים". כלומר הוא זוכה לפגוש את רזי התורה, את אותיותיה המתוקות. יש תורה שבכתב ויש תורה שבעל פה, אך יש גם את תורת הסודות, שאותה ניתן ללמוד מהמפגש עם בני ישראל המוכנים למסור את נפשם עבור האומה. גם זוהי תורה הנושאת את רוחו האינסופית של מעמד הר סיני.
אנו מודים לתניה רגב על עיוניה המעמיקים בספר ויקרא, ומקדמים בברכה את שלומי טמסות, המלמד במדרשת נשמת ובמכינות שונות, שיכתוב על ספר במדבר
