נזק היקפי: תושבי העיר העתיקה מתנערים מטרור הטיקטוק

שילוב של אלימות, גזענות ואפליקציה פופולרית, הפך לתופעה המאפיינת של חודש הרמדאן הנוכחי. רצף סרטוני טיקטוק שבהם נראים ערבים סוטרים לחרדים בירושלים ומשפילים אותם, הצטרף לסרטונים של ירי זיקוקים לעבר שוטרים בשער שכם והשחתת ניידות משטרה בעיר. עם זאת, התושבים הערבים באזור שבו צולמו הסרטונים, העיר העתיקה בירושלים, מתנערים מהמעשים ומבהירים: הסרטונים האלה פוגעים בסופו של דבר בנו.

שני צעירים ערבים נעצרו בידי המשטרה בעקבות סרטונים שהפיצו. אחד מהם, תושב שכונת שועפאט, צולם על ידי חבריו בעודו סוטר לצעיר חרדי ברכבת הקלה. צעיר אחר, מעיסאוויה, צולם כשהוא עוקב אחר יהודי חובש כיפה ושופך עליו קפה חם. במקרים נוספים, מכונית שבה נסעו חרדים לכותל נרגמה באבנים בידי ערבים, שהפיצו אף הם את תיעוד המעשה. כובעו של חרדי אחר הועף בידי צעיר ערבי, שאף בעט בו מספר פעמים כשביקש להרים את הכובע מהרצפה. חרדי נוסף הותקף עד זוב דם סמוך לחומות העיר העתיקה, באירוע שעלה גם הוא לטיקטוק.

האירועים המתועדים זכו למספר גבוה של צפיות וגררו חיקויים בדמות עוד עוד השפלות מצולמות של חרדים, שזכו ללייקים והודעות תמיכה של ערבים מכל העולם. כך גם בנוגע לסרטוני עימותים מול כוחות המשטרה וניפוץ שמשות של ניידות, שהוגדרו בטיקטוק כ"מלחמת ירושלים".

לעומת התמיכה הווירטואלית בקרב שונאי ישראל בעולם, אצל התושבים הערבים בעיר העתיקה קשה למצוא מי שסימן בלייק את הסרטונים הללו. הם מסכימים להגדרה שניתנה לתופעה בתקשורת, "טרור הטיקטוק", אך מבהירים כי המעשים, שמבצעיהם הם צעירים מהשכונות שמחוץ לעיר העתיקה, פוגעים בראש ובראשונה בהם.

"זה גועל נפש"

"אלה צעירים משועממים שרוצים להוכיח שהם שווים משהו, מעלים סרטונים שבהם הם פוגעים באדם אחר. מי לימד אותם שלפגוע בכבוד של האדם מביא כבוד? זו תרבות הלייקים", קובע ראדי סלאימה, בעל דוכן בשער יפו. "בערבית יש מילה אחת שמגדירה את היחס שלנו לטיקטוק הזה. 'עיב', בושה. אני לא יודע איזו מחלה יש לצעירים האלו. זו מחלה לרצות להיות מפורסמים על חשבון אנשים אחרים. אין להם ביטחון עצמי, אז הם מחפשים את ההכרה שהם שווים משהו בלייקים של אנשים אחרים".

אני מצטט באוזני סלאימה שיחה שקיימתי עם דאוד, המתגורר בשכונת ואדי־ג'וז. לדבריו ישראל היא האשמה, שכן בניגוד לשנים עברו, עיריית ירושלים לא השקיעה כספים בקישוט השכונות הערביות לקראת הרמדאן ולא דאגה לפעילויות לאחר שעות הצום. כך נותר לצעירים המשועממים זמן פנוי לעשות שטויות. גורם המעורה בפרטים ביטל את הטענות והבהיר כי העירייה העבירה כספים לגורמים מקומיים כדי שיפיקו אירועים לרגל הרמדאן, בשל סירובם של התושבים הערבים לקבל עזרה ישירה מהעירייה. גם בעניין קישוט השכונות אמר הגורם כי פעילות ישירה נתקלה בתגובה שלילית.

סלאימה מתנגד לקביעה כי עודף הזמן הפנוי הוא שמוביל לאלימות. "מה זאת אומרת אין לצעירים מה לעשות עם הזמן? שימצאו משהו יותר טוב מהשטויות האלה. רוב הצעירים לא מצלמים טיקטוקים ולא יוצאים לרחובות להתעמת עם המשטרה. לשבת ולבכות כל היום שאין לך מה לעשות זה קל מאוד. מי שרוצה להעסיק את עצמו מוצא דרך. אנחנו נמצאים בחודש הרמדאן, אנשים אמורים לשמור על הכבוד של האחר".

אבו־נג'יב: "הצעירים האלה בכלל לא אכפת להם מהתפילות אלא רק מטיקטוק, עוקבים ולייקים. אנשים מבוגרים שמגיעים למסגד אל־אקצה צריכים לעשות סיבוב ולהיכנס משערים אחרים כדי לא להיכנס לתוך העימותים"

גם דאוד מגנה את הסרטונים. "זה גועל נפש", אמר לי. "בדת שלנו לא מוכנים לקבל את התופעות האלה בשום פנים ואופן. ילדים שאין להם תעסוקה ואין להם מה לעשות עושים טוקטוק (טיקטוק). עכשיו אנחנו צפויים לפעולות נקמה של משוגעים מהצד השני. ערבים שירצו לצאת לעבודה יקבלו בחזרה תגובות מיהודים בגלל השטויות של הצעירים האלו. מה זה נותן, בלגן בגלל רשתות חברתיות. שני הצדדים סובלים".

בצידו השני של שער יפו אני פוגש בעבד, בן 20, ששקוע עם חבר בטלפון הנייד. כשאני שואל מה הם חושבים על סרטוני הטיקטוק, אני מקבל תשובה מפתיעה: "עד אתמול חשבתי שזו תופעה שלילית שאסור שתקרה, אבל אחרי מה שקיבלתי אתמול בראש והתגובה של המשטרה, שיניתי את הדעה שלי", אומר עבד ומצביע על התפרים בראשו. "אני עובד עירייה, ברמדאן אנחנו עובדים כל הלילה כדי לאסוף את הזבל שאנשים מייצרים. פתאום הגיעו אלינו צעירים יהודים, אחד מהם דפק לי בקבוק זכוכית בראש. אחרים ריססו עלינו גז פלפל, התחיל בלגן. המשטרה עצרה אותנו ורק אחרי הרבה זמן פינו אותי להדסה הר הצופים שיתפרו לי את הראש".

עבד, תושב העיר העתיקה, מראה לי פרסום שהופץ ברשתות הערביות על ההפגנה היהודית ביום חמישי, כתגובה לתקיפות הטיקטוק. תוך כדי שיחתנו אני שם לב לקעקוע רובה על זרועו. האם אלימות היא הפתרון? אני שואל. "זה סתם קעקוע", הוא מתגונן. "אני אומר לך, בתוך הלב שלי אני לא אוהב את מה שעושים וברור שאלימות זה לא הפתרון. אני לא יודע מי התחיל עם כל מלחמת הטיקטוקים האלו, אבל אני חושב שהמשטרה מפלה אותנו על פני היהודים. אני לא מתכוון להחזיר לאף אחד, בטח שלא לצלם את זה באיזה טיקטוק. צריך לגמור עם זה מהר".

אליאס, נוצרי ממזרח העיר, מדבר על התחרות הסמויה שניצתה בעקבות סרטוני הפגיעה. "אני לא חושב שהצעירים בני 14 או 20 יודעים שהם מצלמים דווקא חרדים. הם לא מודעים לזרמים השונים בישראל, ושהחרדים בכלל לא מתגייסים לצה"ל. הם מחפשים כיפות או כל דבר שיזהה את המצולם כיהודי, כדי לקבל כמה שיותר לייקים מהעולם. מבחינתם כל ישראלי הוא מתנחל, כזה שנכנס לסילואן וקונה מהם את הבתים שלהם".

בכיר לשעבר בשב"כ, ששירת שנים רבות באזור ירושלים, סבור שמדובר ביוזמה של צעירים שאיננה מקבלת גיבוי מהרחוב. "אני לא רואה משהו מסוים שהתרחש שמצדיק פעולות כאלו. לא הגבלת הפולחן בחודש הרמדאן, או מניעת הישיבה המסורתית של הצעירים על המדרגות ליד שער שכם. זה לא מניע מספיק חזק להיכנס לכזה אקשן. אין גם גיבוי מסוחרי העיר העתיקה".

לדעת בן שיחי, ספק אם כדאי להגיב לאירועים הללו באופן מסיבי. "זו תופעת רשת שנועדה לעורר תשומת לב", הוא אומר. "צריך כמובן לטפל בצעירים האלה ולבצע מעצרים. אבל כשרואים שמדובר בעימותים שמתנהלים במשך שעה בערב, אחרי סיום הצום, מבינים שזו תופעה שלא תחזיק מעמד. צריך גם להתייחס לאירועים בפרופורציות הנכונות. אף אחד לא שלף סכין או ירה במישהו. נכון שזה משפיל, אבל לא מדובר בטרור".

הממתקים ילכו לפח

משער יפו אני ממשיך אל השוק המרכזי של העיר העתיקה ומשם לרחוב בית הבד הסמוך לשער שכם, מוקד עימותים קבוע מאז תחילת הרמדאן. בקפה אזחימאן, הפועל כאן משנת 1921, אני פוגש את הבעלים מחמוד. הוא מספר לי על קורותיו של בית הקפה ומצטלם כשמאחוריו תצלומי אביו ודודו בשחור לבן. כשאני שואל אותו על סרטוני הטיקטוק, החיוך מתחת לשפמו נעלם. "אותם צעירים שחושבים שהם זוכים לכבוד כשהם מצלמים את עצמם מרביצים לדתיים תמימים, לא מכבדים אף אחד. החודש הזה שייך למוסלמים, והם פוגעים במוסלמים. במקום ללכת לתפילה הם מרביצים לדתיים ומתעמתים עם שוטרים".

בחנות הסמוכה עומד ודיע, מהסוחרים המרכזיים בשוק, וממתין לקונים הלא־רבים שפוקדים אותו בימים אלה. איש לבוש בלבן שואל על מחירה של קופסת סיגריות. הוא שומע את המחיר, שמונה שקלים, מהרהר קצת והולך. "אנחנו מודים לאללה שיש שוב תנועה בשוק ואנשים הולכים ובאים, אבל צריך לזכור שאנחנו אחרי שנה של קורונה שבה הכול היה סגור. אתה מבין, לאנשים אין כסף לקנות סיגריות בשמונה שקלים", הוא אומר וממהר להציע לבחור כמה סיגריות בשקית בחמישה שקלים, ללא הצלחה. "הרמדאן הוא חודש של קניות. בשנים עברו משפחות היו מגיעות ומפזרות פה כסף בדוכנים השונים. קונים משחקים, בגדים, אוכל וממתקים לסוף הצום. הייתה תנועה. וכשהקורונה סוף סוף מסתיימת, כמה נערים שבכלל לא גרים בעיר העתיקה מתחילים להתסיס את השטח ועושים לנו בעיות בשביל כמה לייקים בטיקטוק. זה רמדאן אחי, חודש קדוש. זה מה שהם עושים במקום להתפלל ולכבד את בני האדם, מחפשים יהודים עם כיפות כדי להרביץ להם ולהשפיל אותם".

ודיע שולף את הטלפון שלו ומציג לי תכתובות בקבוצות ווטסאפ מקומיות. באחת הקבוצות, בשם "השייח'ים של העיר העתיקה בירושלים", נכבדי העיר מגנים את הסרטונים האלימים ואת העימותים הליליים בשער שכם. "כל לילה מיד אחרי שבירת הצום הם מתחילים עם השטויות שלהם", קובל וואדי. "יורים זיקוקים על החיילים, שוברים מכוניות משטרה ועושים בלגן. זה פוגע בראש ובראשונה בנו. תבין, אתה נמצא פה על הדרך המובילה למסגד אל־אקצה. בסוף יום הצום אנשים רוצים לשבת לאכול משהו מתוק ולשתות תה או קפה, לפני שהם הולכים לתפילת הלילה הארוכה יותר. ואז במקום שיהיה להם שקט ולסוחרים פרנסה, יש מהומות, משטרה, מכות ומעצרים".

ממול שוכנת הבסטה הגדולה של אבו־נג'יב, שמוכר לחם וממתקים מסוכרים הנמכרים במיוחד ברמדאן. סומסום, חלווה, קוקוס מסוכר וכמובן כנאפה, קטאייף ממולא בחמאה, כדורי עוואמה, פיסליה, קעק אל־עיד ועוד.

"בכל שנה אנחנו פתוחים ברמדאן 24 שעות ביממה. לא מספיקים להוציא את האוכל, ואנשים כבר קונים. השנה, הצעירים שעושים פה בלגן הרסו לנו את העסקים", מתלונן אבו־נג'יב. "אתה רואה את הממתקים האלו? קונים אותם רק ברמדאן. אם אני לא מוכר אותם עכשיו, אני יכול לזרוק אותם לפח". אני שואל מה הוא מתכוון לעשות, והוא מחייך. "מה אתה רוצה שאני אעשה? אני יכול להרביץ לשוטרים או לנערים? חשבנו שאחרי השנה של הקורונה סוף סוף החיים יחזרו להיות רגילים ונוכל להרוויח ברמדאן, במקום זה אנחנו צריכים לסגור מוקדם בגלל המהומות".

ובכל זאת, אבו־נג'יב בטוח שבקרוב יתרחש שינוי. "הייתה קריאה של האנשים המכובדים להפסיק את האלימות, גם בגלל קדושת החודש וגם בגלל הפגיעה הקשה בפרנסה של סוחרי העיר והתושבים. בגלל העימותים בשעם שכם אי אפשר לעבור פה כדי להגיע לאל־אקצה, וזה השער המרכזי למסגד. אנשים מבוגרים, חולים, צריכים לעשות סיבוב ולהיכנס משערים אחרים כדי לא להיכנס לתוך העימותים שמנהלים הצעירים. אלה בכלל לא אכפת להם מהתפילות אלא רק מטיקטוק, עוקבים ולייקים. אבל אני בטוח שזה ילך ויסתיים. ראינו שבלילה הראשון הייתה התלהבות סביב העימותים והיו פה הרבה אנשים, לאט לאט זה יורד. גם ההתלהבות סביב התקיפות של החרדים שצילמו בטיקטוק תרד. ככה זה הצעירים האלה. מתלהבים ממשהו אחד, ואחר כך עוברים להתלהבות הבאה".