ההכרזה על נרמול היחסים בין ישראל למרוקו התקבלה בשמחה אצל רבים. יוצאי מרוקו בישראל פצחו בריקודים וצילומיהם נראו היטב גם ברבאט ומרקש. במרוקו עצמה חגגו את ההכרה האמריקנית בריבונות המרוקנית על סהרה המערבית – אזור שמסמל יותר מכול את השחרור של מרוקו מהשלטון הקולוניאלי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סיפוח עכשיו: במרוקו חוגגים ניצחון בסהרה המערבית
– בלי ברכה מהשמים גם ליוסף אין מה למכור לפרעה
– דיסטל וברדוגו מוכיחים: הימין התחיל להפנים את משמעות השלטון
"סהרה המערבית נחשבת לאזור עם היסטוריה שורשית ועמוקה", אומרת עינת לוי, חוקרת במכון מתווים ובפורום לחשיבה אזורית. "מסוף המאה ה־19 ועד 1975 האזור היה בשליטת ספרד הקולוניאליסטית ונקרא סהרה הספרדית. אחרי תהליך ארוך, ספרד שהייתה שם בעיקר בגלל הפוספטים שבאדמה והמוצא הימי הנוסף לאוקיינוס האטלנטי ולאפריקה, נאלצה לצאת. לפני שהיא יצאה, השליט הפשיסטי בספרד פרנסיס פרנקו הבטיח לתושבי הסהרה עצמאות. זה לא קרה. מה שכן קרה הוא חלוקה של השטח בין מרוקו למאוריטניה השכנה.
"על בסיס הבטחתו של פרנקו, הסהראווים, תושבי המקום שמוצאם מחצי האי ערב, דרשו הכרה בעצמאותם. בשנת 1970 קמה תנועת מורדים בשם חזית הפוליסריו שדרשה עצמאות ופתחה במלחמה נגד מרוקו. הצעה לאוטונומיה ופתרונות נוספים שהציע מלך מרוקו לסהראווים, לא נשאו פרי. מרוקו מכירה בסהראווים כמיעוט, בדומה להכרתה ביהודים ובברברים".
בשנת 1975, כדי להמחיש את הקשר של מרוקו לשטח ולציין את סיומו של הקולוניאליזם הספרדי, הורה המלך חסן השני לאזרחיו לצעוד לעבר הסהרה. כ־300 אלף איש עשו כמצוותו וצעדו עם דגלים ופרחים, בלי נשק, כדי לקבוע עובדות בשטח. הצעדה זכתה לכינוי "הצעדה הירוקה". היא מצוינת במרוקו בכל שנה ומונצחת בשמות של רחובות ראשיים במדינה.
"המרוקנים סבלו מהכיבוש הצרפתי ומהספרדים, ועד היום יש שתי ערים בצפון מרוקו שנתונות לשליטה ספרדית אף על פי שהן במרוקו", אומרת לוי. "לכן אזור הסהרה חשוב למרוקאים ובמובן מסוים נחשב כמו ירושלים אצלנו, ערך מקודש שמהווה מרכיב בזהות הלאומית ובהתגבשות המודרנית שלהם אחרי הקולוניאליזם הספרדי. לכן בכל שנה מציינים את יום 'הצעדה הירוקה', וממחיזים אותה בבתי הספר כדי להחדיר את ההיסטוריה הזאת לדור הצעיר. היא סמל לאומי".
ב־1991, אחרי 16 שנות מלחמה שהביאו לעשרות אלפי הרוגים ופליטים, הוכרזה הפסקת אש בין מרוקו לפוליסריו והתקבלה החלטה בינלאומית שעתיד האזור יוכרע במשאל עם. כיום מרוקו שולטת על שני שלישים מהאזור, ובשליש הנוסף התנועה הבדלנית הכריזה על מדינה בשם "רפובליקת הסהרה הערבית הדמוקרטית". מי שתומכת בתנועה ומסייעת לה היא אלג'יריה, שבינה ובין מרוקו שוררים באופן היסטורי יחסים מתוחים. במחאה על אותה "צעדה ירוקה" לדוגמה, אלג'יריה גירשה משטחה כ־300 אלף מרוקנים. עד היום, בסוגיות רבות בעולם הערבי אלג'יריה מגנה את מרוקו כמעט בכל הזדמנות שנקרית בדרכה.
גם הפעם, אחרי ההצהרה האמריקנית על הכרה במערב סהרה כשטח מרוקני ועל כינון יחסים בין ישראל למרוקו, אלג'יריה מיהרה לגנות. נאנא לבאת א־רשיד, יועצת הנשיא הסהראווי אברהים ראלי, תקפה בעיתון אל־אחבאר המרוקני את הצעד של ארה"ב, והשוותה בין הכיבוש של מרוקו ל"כיבוש" בישראל. "מרוקו, כמו ישראל, מנסה לתפוס בעלות על אדמות שאינן שייכות לה ופוגעת במיעוטים. ישראל מנסה לקבל לגיטימציה בשטחים הפלסטיניים באמצעות העברת שגרירות ארה"ב ודוחפת לנורמליזציה, ומרוקו עושה אותו דבר כשהיא מבקשת הכרה על השטח שלקחה מהעם הסהראווי", אמרה היועצת.
אלהיבה אדי, סהראווי שעומד בראש מכון מחקר שעוסק בסהרה, דוחה את הדברים: "הם ניסו להכשיל את ההתקדמות של מרוקו ובנייתה כדמוקרטיה מערבית, אבל לא הצליחו. היום האזור נמצא כל הזמן בהתפתחות חיובית ובבנייה. ישנה שותפות בכל התחומים בין הסהראווים לבין מרוקו גם ברמה הפוליטית וההשתתפות בהליכים הפוליטיים. כדאי לקחת את כל מה שאומרת אלג'יריה ואומרים נציגים של הפוליסריו בעירבון מוגבל. רוב האנשים בסהרה בחרו כבר מזמן להיות קשורים למרוקו מבחינה פוליטית וגם דתית".
להרוויח מכל הצדדים
ההכרזה של מרוקו על נרמול היחסים עם ישראל עברה בשקט יחסי גם בקרב מדינות ערב. הסיבה לשתיקה היא דווקא הסכסוך המדובר בין מרוקו לאלג'יריה. מכיוון שהליגה הערבית לא מעוניינת להתפלג ולצדד באחת משתי המדינות, חברותיה מעדיפות שלא להעלות את הנושא להצבעה ולחסוך עימותים פנים־ערביים.
בינתיים מרוקו קיבלה את תמיכתן של כ־20 מדינות אל מול 40 שהכירו במדינת סהרה העצמאית. לתומכות הצטרפה לא מכבר כעת איחוד האמירויות, שפתחה שם קונסוליה לא מזמן, וכעת נוספה ארה"ב ותמיכתה רבת־המשמעות. אגב, המדינות התומכות בעצמאות סהרה עושות זאת בעיקר בשביל הקשרים עם אלג'יריה, לוב ומדינות נוספות. "מרוקו מבינה שבמערכת האזורית הבין־ערבית היא לא תצליח להשיג תמיכה והכרה באזור הסהרה כמרוקני, ולכן היא פונה למדינות באפריקה כדי לקבל תמיכה ולחזק את אחיזתה", אומרת עינת לוי. "יש למדינות ערב אינטרסים רבים ומורכבים, והגישה המרוקנית היא לנסות להרוויח כמה שיותר מכל הצדדים, בכך שלא תופסים צד ולא מחרימים אף אחד".
אלהיבה אדי מבטל מכול וכול את ההקשר בין הסוגיה המרוקנית לזו הפלסטינית. בשיחה מרבאט הוא אומר כי "אין שום קשר בין הסוגיות, וכל השוואה בעניין היא מטעה או אף מכוונת לפגוע במרוקו. המצב בסהרה הוא תוצאה של התערבות חיצונית. הבעיה של סהרה וחזית פוליסריו, שהיא תנועה לא חוקית וחסרת לגיטימיות, החלה בתחילת שנות ה־70 כחלק מהמאבק בין האיחוד הסובייטי לארה"ב ולמערב. מרוקו נקלעה לסכסוך כי היא שאפה להיות בקשר עם מדינות המערב. הסובייטים, שלוב ואלג'יריה ייצגו אותם באזור באותה העת, ניסו ללחוץ על מרוקו באמצעות תמיכה בקבוצות אלימות כמו הפוליסריו".
באשר להתחממות היחסים בין ישראל למרוקו, אומר אלהיבה, שהיה ממקימי המפלגה המרוקנית הדמוקרטית PAM, כי הוא מאושר שהחיבור בין המדינות הופך להיות ישיר ורשמי. "היהודים הם חלק מהזהות המרוקנית. מבחינתנו יהודי מרוקו שחיים בישראל הם השגרירים שלנו, והם חלק בלתי נפרד מהחברה והתרבות שלנו. המצב בינינו היה טוב ויהיה עוד יותר טוב. אנחנו מזמינים אתכם לבקר אצלנו, מרוקו היא מדינתכם".
מוחמד בניס, איש עסקים מקזבלנקה, התייחס גם הוא בשיחה עימנו לנרמול היחסים. "אנחנו לא מדברים על קשרים חדשים אלא על שיקום הקשרים שהתקיימו עד לפני האינתיפאדה בשנת 2000. בניגוד למדינות ערב אחרות, הכרנו בישראל מזמן וקיימנו יחסים חמים איתה. אני בטוח שהדבר ישפיע על חיזוק הקשרים בין המדינות".
הוא מציין כי בשנה החולפת, שנת הקורונה, התיירות אמנם נעלמה, אבל לפניה, מספר הישראלים שהגיע למרוקו היה מכובד בהחלט. "אנחנו מדברים על כ־70 אלף תיירים ישראלים בשנה, וזה כאשר ישראלים היו צריכים להגיע אלינו דרך טורקיה, צרפת או מדינה אחרת ולרכוש ויזה יקרה. היחסים המתחדשים יאפשרו טיסה של חמש שעות בלבד מתל־אביב למרוקו, וגם ביקורים של אזרחים מרוקנים בישראל, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי".
בניס מספר שביקר כמה פעמים בישראל, והתרשם מהיחס של ישראל לערבים החיים בתוכה, למרות הפרסום השלילי כלפי ישראל בתקשורת. "רוב המרוקנים מבסוטים מההחלטה על נרמול היחסים. יש מיעוט של מתנגדים, כי הם חושבים שזה פוגע בפלסטינים. בין מבקרי ההסכם יש אנשים שסוחרים בסוגיה הפלסטינית ומתפרנסים ממנה. האינטרס שלהם הוא שהסכסוך יימשך כדי שהם ימשיכו לקבל כספים מגורמים שונים. הם לא נציגים של שום דבר מלבד של הכיס שלהם. הם משגעים את ירדן ואת העולם כולו, מלבים את השנאה ומתפרנסים ממנה, אנחנו לא מפחדים מהם. האינטרס שלהם הוא המשך המלחמה והטרור. אני חושב שהמצב בדיוק הפוך. שההסכם בין ישראל למרוקו יסייע למשא ומתן לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
"אנחנו רואים שהמצב שונה והעולם מגיב אחרת לדברים. רואים את זה יום יום. אני ביקרתי אצלכם כמה פעמים וראיתי את הערבים שחיים בישראל, איך רובם מרוצים. אנחנו מקווים שמרוקו, שהיא בעלת השפעה אזורית, תוביל להפחתת האלימות והתוקפנות שמזיקה לכולם והחיים באזור יהיו טובים יותר".
