בימים כתיקונם, כאשר טיסות לחו"ל הן עניין שגרתי, רגילים נוסעי ישראל להמריא מנתב"ג לכיוון מערב. לראות מחלונות המטוס את חופי הארץ נעלמים במהרה תחתיהם, בדרך ליעד הנכסף. ביום ראשון בבוקר המריאה טיסת אל על מספר 973 (הקידומת הבינלאומית של בחריין) עם הרוח לכיוון המוכר, ואז פנתה מזרחה בתנועת פרסה מרשימה. משום מה, שבירת הכיוון הזאת הוסיפה לתחושת ההרפתקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האיחוד האירופי אישר העברת כספים לארגונים תומכי טרור
– בעזה מאותתים לישראל: השקט עומד להסתיים
– הזקנים שביננו: הקורונה העלתה את המודעות לאוכלוסייה המבוגרת
"ישראל כבר אינה סמטה ללא מוצא", שב ואומר ראש הממשלה נתניהו בימים האחרונים. ההסכמים החדשים עם איחוד האמירויות ועם בחריין, והאישור הסעודי למטוסים ישראליים לחלוף מעל שטחה של מדינת המדבר הענקית, הביאו לכך שאפשר לצאת מכאן אווירית לכיוונים חדשים. לולא הקורונה, זה היה קורה ממש בקרוב. ביום שלישי, עם ביקורה בישראל של משלחת רשמית מאיחוד האמירויות, נחתם הסכם ולפיו אזרחי ישראל ואזרחי האמירויות לא יידרשו לאשרה כדי לבקר אלה במדינתם של אלה.
רק שעתיים ועשר דקות ארכה הטיסה ביום ראשון אל בחריין. משלחת ישראלית רשמית ראשונה מלווה במשלחת אמריקנית יצאה אל הממלכה זעירת־הממדים, היושבת על אי לא רחוק מחופי סעודיה. במהלך הטיסה הספיקו ראשיה האמריקנים של המשלחת, מזכיר האוצר סטיב מנוצ'ין ויועץ הנשיא טראמפ אבי ברקוביץ', לשוחח כמה דקות עם הכתבים. מנוצ'ין אמר כי לדעתו בעוד עשרים שנים מהיום יהיה ברור כי ההסכמים עם מדינות המפרץ שינו את המזרח התיכון הרבה יותר מאשר הסכם השלום עם מצרים למשל. כלכלית וביטחונית, המציאות תהיה שונה לחלוטין. מנוצ'ין נשאל גם על עתיד הנורמליזציה במזרח התיכון אם טראמפ לא ייבחר לכהונה נוספת. הוא הביע תקווה כמובן שהנשיא כן ייבחר, ואמר כי הוא מקווה שהגל הנוכחי של הסכמי השלום לא ייעצר. לדבריו, הוא רצה לכלול במסע הנוכחי גם ביקור בסעודיה, "אבל הם עסוקים בהכנות לוועידת ה־G20". לעומת הישראלים ששבו ארצה ביום ראשון בערב, האמריקנים המשיכו אל איחוד האמירויות, ושבו משם לישראל עם המשלחת המקומית ביום שלישי בבוקר.
יש לציין שגורמים מדיניים ישראלים, שמודים כמובן לאמריקנים בכל הזדמנות על מעורבותם, מנתחים שהמוכנות הערבית לשלום עם ישראל מבוססת בין היתר גם על העובדה שארה"ב מצמצמת את נוכחותה באזור. כך עולה החשיבות של ישראל כבת ברית מול איראן השיעית והקיצוניות הסונית.
ביום ראשון נחתם בבחריין מסמך "כינון קשרי דיפלומטיה, שלום וידידות". לא מדובר בחוזה שלום מלא כפי שנחתם עם האמירויות, אולי כי בשל הביקורת הפנימית הבחריינים מעדיפים לצעוד לאט יותר
בבחריין ממתינים לאורך השטיח האדום חברי המשלחת בראשות שר החוץ, עבד א־לטיף א־זיאני. בתי המגורים המקיפים את אזור נמל התעופה מזכירים קצת עיירות ערביות בארץ. ראש המל"ל מאיר בן־שבת, מברך את המארחים בערבית, וממשיך לנאום בעברית בהגייה מוקפדת. "יום גדול הוא היום הזה, יום שבו פרק נוסף בחזון השלום הופך למציאות. בין ישראל ובחריין דמיון רב, שתי המדינות קטנות באדמה ובאוכלוסייה – אך שתיהן נמצאות בצומת אסטרטגי מבחינה כלכלית, מדינית וביטחונית. שני העמים מקדשים שלום, סובלנות דתית והטרוגניות תרבותית. לשתי המדינות אופי חלוצי, בחריין הוכיחה זאת פעם נוספת כאשר אירחה את הוועדה הכלכלית ביוני 2019, שבה הוצג חזון הנשיא טראמפ לפתרון הסכסוך באזורנו". בתום טקס קבלת הפנים הקצר, שיירה של מכוניות פאר שחורות ומצוחצחות מובילה את האורחים אל מלון ריץ־קרלטון שבו יתקיימו הדיונים.
רבים מהמארחים לבושים בגלביות צחורות שעליהן עבאיות שחורות, חבושי כאפיות. אחרי מבטים נבוכים ראשוניים, האווירה נינוחה לחלוטין. גם בפטפוט העיתונאי עם אנשי תקשורת מקומיים, האווירה חמה ולבבית הרבה יותר מאשר בביקורים מדיניים ברבות מבירות אירופה הצוננות. הם סקרנים ורוצים להכיר, ומעניין אותם מאוד להידבר. לאחר שמחמאה מעיתונאית מקומית על כיסוי הראש הופכת מהר מאוד לשיחת עומק על נשים, מסורת ועיתונאות, התחושה היא שאכן – יש לנו לא מעט מן המשותף עם התושבים כאן.
"זה הדבר האמיתי"
צריך לומר – בבחריין יש שלטון מלוכני ומיעוט סוני ששולט על רוב שיעי. יש כאן גם מחאה וביקורת על חימום היחסים ושיתוף הפעולה הזה עם ישראל. אבל שום עוינות או ריחוק לא הורגשו במהלך הביקור, שארך שעות ספורות. בשנים האחרונות התקיימו בין שתי המדינות קשרים מודיעיניים, ובחריין נקטה כמה צעדים מובילים, כמו היותה המדינה הערבית הראשונה שהכירה כי חיזבאללה הוא ארגון טרור. ועדיין, ליציאת היחסים אל האור משמעות רבה.
נדמה היה כי אדישות ציבורית אפפה את הביקור החד־יומי בבחריין. אולי זו הקורונה, שדוחקת הצידה כל עניין שאינו נוגע לתעוקת היום־יום, אבל ההסכמים שנחתמו ביום ראשון במנאמה הם בהחלט ציון דרך. וההתקדמות מהירה: ישראל כבר הגישה בקשה רשמית לפתוח שגרירות, וההערכה היא כי בעלי דרכונים ישראליים יוכלו לבקר במדינה כבר בעוד כחודשיים, עד סוף שנת 2020. "בחריין הייתה בשלה זה זמן לנורמליות עם ישראל, אבל לא היינו יכולים לעשות את הצעד ראשונים כי אנחנו מדינה קטנה", אומרת דיפלומטית מקומית.
מבחינה אדריכלית, בחריין כוללת גרסה צנועה יותר של מגדלי הענק הראוותניים המזוהים עם איחוד האמירויות. תופסים את העיניים גם המסגדים הניבטים מחלונות המכונית, שהם צנועים בממדיהם אפילו מאלו שאפשר למצוא בעיירות ביו"ש – מה שמצביע בעיקר על מימון החוץ שמגיע למסגדי יו"ש, במטרה להפוך אותם לבולטים בשטח.
הכוונה לנרמל יחסים בין בחריין וישראל התפרסמה לפני מעט יותר מחודש, רק ארבעה ימים קודם לטקס בוושינגטון, ולכן לא התגבשה לכדי חוזה שלום כמו עם איחוד האמירויות. מאז התקדמו הדיונים בין שתי המדינות לאט ובאופן וירטואלי, ללא פגישות ישירות פנים אל פנים. ביום ראשון בערב נחתם בבחריין מסמך "כינון קשרי דיפלומטיה, שלום וידידות". מבחינה משפטית, לא מדובר בחוזה שלום מלא כפי שנחתם עם האמירויות, אולי כי בשל הביקורת הפנימית הבחריינים מעדיפים לצעוד לאט יותר. כשנשאל על כך מנוצ'ין, השיב – "זה הדבר האמיתי לגמרי".
מטעם ישראל חתמו על ההסכם מאיר בן־שבת ומנכ"ל משרד החוץ אלון אושפיז, ומולם שר החוץ של בחריין. שום מילה המתייחסת לפלסטינים אינה כלולה בנוסח ההסכם. הוא כן מפרט כי בין העקרונות שעליו מבוססת הידידות נמצא גם "כבוד לעקרון השוויון בין המדינות, הריבונות הלאומית, העצמאות, השלמות הטריטוריאלית ואי־ההתערבות בעניינים הפנימיים של המדינות האחרות". במציאות הנוכחית יהיה קצת מרחיק לכת לחשוב כי הסעיף מאפשר החלת ריבונות ישראלית בטווח הזמן הקרוב, אבל בעתיד – לא נראה שיש כאן שלילה של העניין.
עיתונאית מקומית שנולדה בירדן אומרת כי בעיניה, בעשרים השנים האחרונות השתנה בבחריין השיח בכל הנוגע לפלסטינים. היא מבקשת שלא להיות מצוטטת בשמה, כשהיא אומרת שהתחושה היא שהם שקרנים שמעוניינים רק בכסף מהמפרץ. "גם את ירדן שבה גדלתי הפלסטינים הופכים למקום קיצוני יותר שכבר לא נעים לחיות בו". המסר ארוך־השנים של הפלסטינים כי הם מגינים על מסגד אל־אקצה שבפאתי הר הבית מידי ישראל, הולך ונסדק עם כל השפלה פלסטינית של מבקרים מהמפרץ, דוגמת הסרטונים שנראו בשבוע שעבר. שאלתי את העומד בראש "מרכז הסובלנות הדתית" במדינה, ד"ר שייח' חאליד בן חליפה אל־חליפה, אם עניין אל־אקצה משמעותי כאן. "כולם צריכים להיות יכולים להתפלל בכל מקום", הוא השיב.
עדיין אין מניין
בשעות שלפני טקס החתימה, כאשר אנשי המשלחת – ובהם שבעה מנכ"לי משרדים ממשלתיים ישראליים – התכנסו לדון עם עמיתיהם המקומיים על פרטי ההסכמים, הוזמנו נציגי התקשורת לביקור בבית הכנסת של בחריין.
מדובר במבנה שבו חדר אחד, לא גדול במיוחד, הנמצא בלב השוק של מנאמה. אזור הרבה פחות זוהר מבית המלון המפואר שעל שפת הים שבו התכנסה המשלחת. מקדש המעט הזה עלה לכותרות כאשר ביוני 2019, כשהעיר אירחה את הוועידה הכלכלית שהייתה הסנונית הראשונה בחשיפת תוכנית טראמפ, הגיעו אליו נציגים אמריקנים וישראלים, ובהם יועץ הנשיא ג'ייסון גרינבלט – לתפילת שחרית חגיגית. מאז לא התקיימה פה תפילה במניין.
את פני הבאים קיבלו איברהים נונו, ראש הקהילה היהודית המקומית, וקרובת משפחתו הודא נונו. שניהם שימשו חברי פרלמנט בבחריין, והודא הייתה האישה היהודייה הראשונה שכיהנה בתפקיד שגרירה מטעם מדינה ערבית, כשנשלחה בידי מלך בחריין לייצג את ארצו בוושינגטון ובהמשך גם בקנדה. הם מתארים חיים יהודיים שוקקים שהיו כאן בתחילת המאה ה־20, וקהילה שמוצאה מיהודים שהיגרו מעיראק והיו סוחרים מצליחים. השניים משתדלים לצבוע בצבעים ורודים של סובלנות ושכנות טובה את כל שנות קיומה של הקהילה כאן. איברהים מתאר כי גל ההגירה המשמעותי של יהודים מבחריין היה בין היתר בשל קושי למצוא בני זוג יהודים לדור הבא בתוך הקהילה הקטנה. ובכל זאת, אי־אפשר להתעלם מהימים הקשים שידעה הקהילה כאן, במיוחד ב־1948 עם הקמת מדינת ישראל, אז הותקף בית הכנסת וגם בתי מגורים של יהודים. הדיירים מצאו מקלט אצל שכנים מוסלמים.
על הבימה בבית הכנסת ניצבים חנוכייה גדולה, שופר ותמונה של הרבי מלובביץ'. על הקיר תלויה תמונה של ג'ארד קושנר, יועץ הנשיא טראמפ, עם מלך בחריין וספר התורה שהעניק לו קושנר במתנה בספטמבר האחרון. ספר התורה המקורי של הקהילה כאן נשדד במהומות 48', הוחזר לאחר שנים, בתחילת שנות ה־90', ונשלח אז לתיקון בלונדון. בינתיים הוא שם, משמש בית ספר יהודי, עד שיבוא היום שבו יתגבש פה מניין לתפילה. כרגע, מקהילת בחריין, שרוב תושביה היגרו עם השנים לארה"ב ולאנגליה או עלו ארצה, נותרו עשרות בודדות של קשישים, שאינם פוקדים את בית הכנסת. בכל מקרה, הם אומרים, ההסכם עם ישראל הוא צעד חיובי מאוד שמשקף לדעתם את הרוח הבחריינית הסובלנית, המכילה, שמקבלת את בני כל הלאומים והדתות.
בשמונה בערב, לאחר כמה שעות דיונים בחדרים נפרדים, התכנסו הנוכחים לאולם גדול ומוזהב במלון ריץ־קרלטון לטקס החתימה. נחתם המסמך בדבר כינון היחסים, ובנוסף, מנכ"לי משרדי הממשלה הישראלים חתמו עם עמיתיהם הבחריינים על הסכמים הנוגעים לשיתוף פעולה כלכלי ושיתוף פעולה בין משרדי האוצר, לשכות המסחר והתעופה האזרחית, שיתוף פעולה בתחומי הטלפוניה, טכנולוגיות מידע ושירותי דואר, שת"פ בתחום החקלאות ופטור מאשרות לדיפלומטים.
מנכ"לית משרד התקשורת לירן אבישר בן־חורין הסבירה כי בתחום הדואר, למשל, הדיונים עסקו באפשרות שחבילות שנשלחות לארץ מהמזרח הרחוק יעברו מעתה גם דרך בחריין. נפח ההזמנות מסוג זה עלה מאוד בשנים האחרונות עם התפתחות ההזמנות הווירטואליות, ומעבר דרך המפרץ יקצר את זמן ההמתנה ואולי גם יוזיל את המשלוחים.
מבחינת ההסכם הנחתם בין לשכות המסחר – לבחריין יש הסכם סחר חופשי עם ארה"ב, ואפשר לייצר שם בעלות נמוכה ולייצא לארה"ב, או אפילו לשוק המסקרן מאוד מבחינת תעשיינים ישראלים – ערב הסעודית.
בהצהרות שנישאו בתום טקס החתימה אמר בן־שבת: "התחלנו את היום הזה כידידים, אנחנו מסיימים אותו כשותפים וכבני משפחה אחת". ואכן, האווירה ששררה בקרב אנשי המשלחת ומלוויה הייתה לבבית ומלאת סקרנות הדדית. המארחים הביעו צער כי בשל מגבלות הקורונה נמשך הביקור רק שעות ספורות, ולדבריהם המשתתפים לא הספיקו להכיר באמת את בחריין.
