הרבנית מרים לוינגר, אלמנתו של הרב משה לוינגר, הלכה אמש לעולמה. בנה, מלאכי, לשעבר ראש מועצת קרית-ארבע, כתב בפייסבוק כי אמו שנמנתה על מחדשי היישוב היהודי בחברון, הייתה "כל כולה אמונה ומסירות נפש למען ארץ ישראל ועם ישראל. כל חייה חיה חיים של כלל, מתוך אחריות עצומה להמשך תהליך הגאולה של עם ישראל בארץ ישראל".
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
הקפאת בנייה שקטה: במועצת יש"ע מתקשים להאמין להבטחות נתניהו
כנגד ארבעה בנים: הציר בו הוכרע גורל המדינה
גבול הטעם הטוב: פסק הדין נגד הרב אליהו סביר בהחלט
לפני חמש שנים, במהלך השבעה על בעלה, תיארה לנו הרבנית לוינגר את הכניסה לבית הדסה בעיר, בה הובילה היא את מאבק נשות המקום:
זה קרה בשנת 1979, במהלך הניסיונות לאפשר התיישבות יהודית בחברון עצמה ולא רק בקרית- ארבע, שנבנתה בידי גרעין המתיישבים שהגיעו לליל הסדר במלון פארק בחברון ב-1968, ונשארו. קבוצת נשים על ילדיהן, בהנהגתה של לוינגר נכנסה אז באישון ליל למבנה בית הדסה בחברון, שתושביו המקוריים נרצחו באכזריות במאורעות תרפ"ט. התנאים במבנה היו קשים ביותר. הוא היה מוזנח מאוד, מלוכלך, ללא מים זורמים, שורץ עכברושים המתרוצצים באין מפריע. התכנון המקורי היה להישאר במקום יומיים או שלושה. להפגין נוכחות בשאיפה שזו תביא לשינוי מדיניות ההתיישבות. גילוי הימצאותן של הנשים בבית למחרת בבוקר, עוררה כצפוי מהומה. ראש הממשלה דאז מנחם בגין, לא שלח להן כנהוג היום, יחידות יס"מ לפינוי, אך הטיל עליהן עוצר. איש לא הורשה להיכנס או לצאת מהבית. בסופו של דבר, התגוררו שם הנשים והילדים במשך חודשים ארוכים בתנאים לא תנאים. רק לאחר פיגוע דמים שאירע בסמוך בו נרצחו שישה בחורים, הותרו המגורים בבית הדסה והממשלה אישרה התיישבות יהודים בעיר חברון.
"התנאים בבית הדסה היו לא קלים" תיארה לנו לוינגר. "היה שם מוזנח ולא נעים. אבל אני ידעתי מהשנים בהן גרנו כל המשפחה בחדר אחד בבניין הממשל הצבאי בחברון, שבדיעבד, זו הייתה התקופה עם הזיכרונות הכי יפים של הילדים. הבנתי שאין לי ממה לפחד".
11 ילדים גידלו בני הזוג לוינגר, עשרות נכדים ולא מעט נינים. כולם ממשיכים בדרכי ההורים, רובם מתגוררים ביישובי יו"ש השונים. מכך, הייתה לשניים נחת גדולה. במהלך השנים בחברון, ניהלו השניים בית פשוט שהיה תמיד פתוח לאורחים. "צריך להבין, אני גדלתי באמריקה בתוך משבר תרבות. המשפחה הגיעה מהונגריה בשנת 1927, וזמן קצר אחר כך פרץ שם המיתון הגדול. אבא שלי היה שומר שבת, ולמי ששמר שבת לא היה סיכוי למצוא עבודה. אז הוא היה חזן. היה עומד ומתחזן ליד התורים לקבלת מרק, ואנשים זרקו לו כמה מטבעת של פני" היא מתארת. "המצב הכלכלי של המשפחה היה מאוד קשה. לא היה כסף לנעליים חדשות, אז דחפו נייר עיתון בסוליות שהתבלו. דחפו דפי נייר בתוך הבגדים בחורף, כדי להתגונן מפני הקור. האחים שלי אמרו אז שאם זה המחיר של שמירת הדת, אין להם עניין להיות דתיים יותר. הם עזבו הכול. זו הייתה טרגדיה גדולה, ואני גדלתי בתוך הבלגן הזה. למדתי בבית ספר של גויים, ובגיל תיכון החברות שלי היו כולן גויות. הן היו מגיעות אליי הביתה, ואבא שלי היה מאוד לא מרוצה. אבא התעניין אז אצל חבר שהתפלל אתו בשטיבל, ושאל אם לבת שלו יש חברים יהודיים. החבר ענה שכן. 'איך?' אבא שאל, 'מבני עקיבא', הוא ענה. 'תגיד לבת שלך לבוא לקחת את הבת שלי לבני עקיבא' הוא ביקש".
בשבת שלאחר מכן, צעדה מרים בת ה-16 לפעילות הראשונה שלה בסניף בני עקיבא המקומי. "בשבת הראשונה הם היו נראים לי מאוד מוזר. אבל כשהם סיימו לאכול, השתרר שקט ומישהו אמר – 'רבותי נברך'. השקט הזה קסם לי, בהמשך גם התפילה שבתה את ליבי וגם שירי ארץ ישראל ששרו במוצאי שבת. באתי מבית מוזיקלי, וזה נשמע לי מאוד יפה. אחרי השבת הראשונה כבר סיימתי עם כל החברות הגויות ונהייתי 'שרופה' על בני עקיבא. גדלתי בעולם מאוד הישגי וחומרי, שבו מדברים בשולחן ארוחת הערב על ציונים טובים ועל כסף, ופתאום גיליתי מקום שמדברים בו על ערכים רוחניים, מדברים על ארץ ישראל. זה שבה את ליבי".
מתי החלטת לעלות ארצה?
"ראיתי שאם נשארים באמריקה אחרי גיל 18, מתיישבים. שאחרי גיל 18 אתה כבר פחות מסתייג מדרך החיים שם. רציתי מאוד לעלות לארץ, ונקרתה לי הזדמנות בצורת לימודי אחיות בשערי צדק. לא חשבתי מעולם לפני כן ללמוד סיעוד, אבל העובדה שהציעו תכנית במסגרתה יהיה לי שם מקום לישון והלימודים יהיו תמורת עבודה, ללא תשלום – התאימה לי מאוד, כי לא היה לי כסף. עבדתי כמה חודשים כדי לממן כרטיס לאנייה לארץ ישראל. ונסעתי. הגעתי לכאן בלי לדבר עברית של ממש, ואחרי תקופה קצרה בקיבוץ שלוחות וקורס מזורז בעברית בירושלים, התחלתי בשערי צדק".
איך הכרת את בעלך?
"התלמידות בבית הספר לאחיות, היו הולכות בשמחת תורה לראות את ההקפות, את הריקודים בישיבות השונות כמו ישיבת חברון, מיר, סלונים. כולם היו שם מסודרים כאלו עם חליפות. ופתאום הגענו במהלך סיור ההקפות גם למרכז הרב. מקום מרופט, בחורים עם חולצות לבנות פשוטות, קסקטים. רוקדים בהתלהבות בשמחת תורה. היה שם רב זקן, הרב צבי יהודה, שראה חייל במדים עומד בצד. הוא לקח אותו ביד ורקד אתו במרכז המעגל. זה היה אז מאוד יוצא דופן. אחרי החומריות של אמריקה, הפשטות של 'מרכז' שבתה אותי. הרגשתי שזה המקום שלי, ואמרתי שאתחתן רק עם בחור ממרכז הרב".
לאחר סיום לימודי האחיות, הרב אליעזר ולדמן, אותו הכירה מסניף בני עקיבא בארה"ב, הציע לה להכיר חבר שלו. "נפגשתי עם משה, ואחרי חודש התארסנו. התחתנו ב-ל' בסיוון. אני באתי ממשפחה הונגרית, והוא היה ממשפחה ייקית. המנטליות הייתה מאוד שונה. חמי היה פסיכיאטר במקצועו, אך מכיוון שלא היה לו אישור לעבוד בארץ, חמותי למדה לבשל ופתחה בדירה שלהם פנסיון. כל המשפחה הייתה ישנה בסלון, ובחדרים היו ישנים אורחי הפנסיון".
אחד האורחים המפורסמים שהתגוררו בפנסיון של לוינגר, היה הסופר ש"י עגנון, שמצא שם מפלט בתקופה בה הופגזה שכונת תלפיות. לימים, מתארת לוינגר, כאשר ביקש משה לעבור עם משפחתו לחברון, ביקשה אמו המודאגת מהסופר המפורסם שיכתוב לו דברי ברכה. עגנון כתב: "עתידין הדורות לכתוב את מעשיך בספר שהחזרת בנים לעיר אבותיהם והרחבת את גבול ישראל ופתחת פתח לבאים, שדבר זה צריך להיות ברור לכל אדם מישראל וממילא לאומות העולם, שאי אפשר לה לארץ ישראל שיהיה בה עיר או כפר שאין חס וחלילה מקום בו לבן ישראל".
"כל השנים היינו כל הזמן עסוקים בענייני ארץ ישראל", היא מתמצתת שנים של הקרבה אישית, ומוסיפה שגם תורה היו לומדים יחד. "בעלי היה מסביר לי דברים בלימוד, ואלו תמיד היו דברי אמת נכוחים".
