לפני מאה שנים בדיוק, בתוך זמן קצר, עבר הרב אברהם יצחק הכהן קוק שינוי מקצה לקצה, מתמיכה נלהבת בהקמת המקדש מחדש להסתפקות בציפייה סבילה לכך, כולל שלילה מוחלטת של העלייה להר הבית. את זאת מגלה פרופ' אייל בן־אליהו, ראש החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה, במאמר מקיף בכתב העת "קתדרה" 128.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כיצד יראו חגי תשרי בצל הקורונה?
– בסיוע המנהל האזרחי: הרש"פ סללה כביש בשטח C
– הציבור האמוני חזר לקדמת הבמה
הצהרת בלפור בשלהי 1917 הסעירה כידוע את העולם היהודי ועוררה גל של ציפיות משיחיות, שמתברר שגם הרב קוק נסחף עמן. וביהדות, כשנשמע דנדון פעמוני הגאולה עולה מיד שאלת חידוש המקדש והקרבת הקורבנות. ב־1918, בתשובה לרב בשם מנשה גרוסברג ששהה באותה עת בלונדון כמותו, כתב הרב קוק שבהחלט יש מקום להקים מחדש את המקדש בהר הבית ולחדש בו את הקרבת הקורבנות וזאת אף שאין בנמצא פרה אדומה ולמרות חוסר הוודאות בייחוסם של הכוהנים: "בכל אופן לעניות דעתי אם יהיה רצון ה' שנבנה בית המקדש גם קודם שיבוא משיח ותתגלה הנבואה ויראו הנפלאות לא יהיה כל כך עיכוב בדבר".
ב־1920-21, לעומת זאת, הרב קוק היה כבר הרבה פחות נלהב. נביא פה שתי דוגמאות. ב־1920 כתב הרב קוק מאמר הלכתי ארוך ומנומק שכותרתו "קדושת מקום מקדשנו בזמן הזה" (מופיע בשו"ת משפט כהן צ"ו) ומסקנתו היא אימוץ עמדה סבילה: איסור כניסה למקום המקדש גם בזמן חורבנו. בן־אליהו מציין שההבחנה בין הר הבית לבין מקום המקדש לא עלתה בדיונים ההלכתיים לפני מלחמת ששת הימים, וכשהרב קוק אסר כניסה למקום המקדש הוא למעשה אסר כליל את העלייה להר הבית. למעשה זו הייתה עמדת היישוב הישן מקדמת דנא.
באותו אופן, כשייסד את ישיבת "תורת כהנים" בעיר העתיקה שכוהנים ולויים למדו בה את הלכות המקדש והקורבנות (כיום שוכנת במבנה ישיבת עטרת כהנים, מעוז ההתנגדות לפעילות מעשית להקמת המקדש ולעלייה להר הבית), כתב הרב קוק בסוף שנת 1920 על "דבר גדולת הערך של התלמוד המיוחד אשר לסדר קודשים", ובן־אליהו מצביע על ההיעדר הבולט של כל קריאה לפעולה מעשית בעניין, בהתמקדות בעיסוק עיוני מופשט.
לדעת פרופ' בן־אליהו, מניע אפשרי לשינוי הכיוון של הרב קוק היה מכתב ששלח לו הרב חיים הירשנזון ב־1919, ראשית תר"ף, ובו הצעה לפעול להקמת מקדש נטול־קורבנות בהר הבית שייקרא "היכל השלום" ויסתפקו בו בהשמעת שירה ונגינה, ומנגד ייוסד בו בית דין בין־לאומי בדומה לזה שקיים היום בהאג. הרב חיים הירשנזון היה רב שבימינו היה מסווג כדתי לאומי מהסוג היותר ליברלי. הוא נולד בצפת והתגורר שנים רבות בירושלים, אולם מאז 1903 מונה לשמש רב בקהילת הובקן שבניו־ג'רזי, ושימש שם ברבנות עד לפטירתו ב־1935. הוא היה ציוני נלהב ומראשוני תנועת המזרחי, ובשנים שאחרי הצהרת בלפור פרסם חיבור בן שישה חלקים בשם "מלכי בקודש" שבו דן בדרכי ההתאמה בין ההלכה לבין המדינה היהודית העתידה לקום.
הרב הירשנזון הציע בספרו לעלות בהמונים להר הבית בהסתמכות על דעת הראב"ד – רבי אברהם בן דוד מפושקיירה בן המאה ה־12, שקדושת המקום בטלה בעת חורבנו. יש לציין שרוב מוחלט של שומרי המצוות העולים להר כיום אינם מסתמכים על דעת הראב"ד, אלא יוצאים מנקודת ההנחה שהמקום קדוש גם בזמן חורבנו. לכן הם נמנעים מלעלות אל מקום המקדש עצמו המותר בכניסה רק לאחר טוהרה באפר פרה אדומה.
אולם הרב הירשנזון הציע כאמור הרבה יותר מעלייה חופשית להר – להקים בו מקדש אך כזה שלא יוקרבו בו קורבנות – וזאת מכיוון שלדעתו אין רוח התקופה מתאימה לקורבנות. "הנסגור את המקום הזה?", תהה הרב הירשנזון בעניין הר הבית, "או הנניח שועלים ללכת בו גם בעת אשר שב ה' שיבת ציון? הלא לשחוק ולקלסה נהיה בזה לכל העמים".
הרב הירשנזון נימק את קריאתו לגשת מיד לבניית המקדש, ותהה: "הגר אשר בקרבנו יעלה מעלה מעלה בהר ה' ויקום במקום קודשו, ואנחנו אשר הארץ שבה אלינו נרד מטה מטה אל העמק אשר אצל שער האשפה, אשר ישבנו גם בכינו בימי גלותנו בשיורי כותל הר הבית במעון עניי המוגרבים אשר רקקו על פנינו ושחקו על משבתנו?", כתב כשהוא מכוון להסתפקות בכותל המערבי – זו ששרירה וקיימת גם ב־2020.
הוא כינה כאמור את המקדש העתידי שייבנה בהר הבית "היכל השלום", מה שמסגיר את המקור שממנו שאב את רעיונותיו בעניין ההר. היכל השלום מוזכר בתיאור הר הבית העתידי של הרצל בספרו "אלטנוילנד", ושם אכן נזכר מקדש נטול קורבנות שמתמקדים בו בשירה ובנגינה. נראה שמכך בדיוק חשש הרב קוק ואולי גם בכך טמון ההסבר למהפך התפיסתי שעבר בנושא.
הרב הירשנזון שלח את ספרו "מלכי בקודש" אל הרב קוק, ובי"ד בכסלו תר"ף (1919) כתב לו הרב קוק מכתב תשובה. בו, לראשונה, גילה הרב קוק התנגדות נחרצת לעלייה להר הבית וגם למקדש בדגם שהציע הרב הירשנזון. כפתרון חלופי הציע לו הרב קוק לבנות "בית כנסת אחת גדולה ומפוארה בכל פאר והידור סמוך לכותל המערבי", כלומר מחוץ להר.
כפי שהוזכר, הרב קוק התנגד גם להצעת הרב הירשנזון לבנות היכל בלא הקרבת קורבנות, ועקץ מעט את האחרון כשכתב על הסתייגותו של הרב הירשנזון מקורבנות בזמן הזה מכיוון שאינם מתקבלים יפה בעולם המערבי – ש"לא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית". עד כאן, לכאורה, נראה שהרב קוק צידד בהקמת המקדש מלא־מלא ולא ויתר גם על הסעיפים הפחות נוחים לדעת הרב הירשנזון, אולם האמת שונה. למעשה דחה הרב קוק בתשובתו את הקמת המקדש – שבעיני הרב הירשנזון היה חזון ממשי ועכשווי לחלוטין – לאחרית ימים בלתי מושגת.
לדברי בן־אליהו, זיהה הרב קוק בהצעה זיקה הדוקה מדי לחזונו של בנימין זאב הרצל באלטנוילנד להקים לא את המקדש על הר הבית אלא מעין "טמפל" רפורמי, וחשש מאוד שהציונות החילונית לו אך תניח את ידיה ורגליה על הר הבית תחלן גם את דרישת המקדש היהודי. ממילא בחר הרב לאמץ את הגישה החרדית בעניין – גישה שמקובלת על לא מעט מתלמידיו מאה שנים לאחר מעשה, כשהר הבית בידי ישראל וכשהוסר כל חשש שזו תנסה להקים בו היכל מחוּלן־משהו כהצעת חוזה המדינה.
בן־אליהו מזכיר חוקרים שסברו שהתפנית בטעמו של הרב קוק נבעה גם ממינויו לרב ראשי לארץ ישראל בתרפ"א (1921). הוא מצטט מאמר שמצביע על השינוי שחל בעמדותיו של הרב קוק בין השנים שבהן היה רב ביפו לבין השנים שבהן כיהן כרב הראשי ליהודי ארץ ישראל. על פי המאמר מסתמנת בכתבי הרב קוק מראשית שנות העשרים הסתייגות מפסיקה משיחית ומפולמוס עם החרדים, והדבר נומק במינויו לרב הראשי ובתפיסתו הממלכתית את תפקידו. גם חוקרים אחרים הצביעו על העובדה שבמהלך השנים חלה אצל הרב קוק נסיגה מתמשכת מרעיון חידוש הסמיכה והקמת הסנהדרין. בעוד שמיד אחרי הקונגרס הציוני הראשון ב־1897 נקט הרב קוק "גישה משיחית פעילה", הוא נסוג ממנה בתהליך ארוך שבאופן הפוך מהמצופה החל דווקא עם בואו ארצה והתגבר עם מינויו לתפקיד הממלכתי של הרב הראשי.
בן־אליהו מצביע במיוחד על שנת תרפ"א (1920-21) כשנת התפכחות כואבת מבחינת הרב קוק מהאופוריה שליוותה את הצהרת בלפור, וזאת בין השאר כתוצאה מהפרעות בשנת 1920-1921 שהביאו אותו להכרה שהערבים יעשו כל שיוכלו למנוע את הקמתו של הבית הלאומי לעם היהודי בארץ. בנסיבות הללו הוא חשש שפעולות יהודיות בהר הבית יסכנו הישגים מדיניים שכבר השיג היישוב. מעבר לכך, הבין הרב קוק שעמדות כאלו שלו יעוררו התנגדות קשה לעצם הקמת הרבנות הן מצד האגף השמרני של היישוב הישן הן מצד האגף השמאלי בתנועה הציונית.
הרב הירשנזון, בכל אופן, דחה מכול וכול את ההצעה להסתפק בבית כנסת מפואר ליד הכותל כתחליף – זמני כביכול – למקדש שבהר הבית. במילים עדינות הוא האשים את הרב קוק באימוץ של מעין תוכנית אוגנדה בנוגע להר הבית, כלומר בהחלפת המוקד היהודי באתר שולי ומשני: "רעיון כבוד תורתו לבנות מקדש מעט שלא במקומו רק במערבית הכותל המערבי, זה לא ירפא את פצעי לבבנו כל עת אשר שועלים בהמקדש עצמו וזה כמו רעיון אוגנדא טרם נחלנו את ארצנו".
"בהפוך על הפוך", ציין פרופ' בן־אליהו בשיחה איתי, "הרב קוק חזר בסופו של דבר להצעתו של הרב הירשנזון, ובעולת ראי"ה הוא מדבר על מקדש נטול קורבנות מן החי. זה בדיוק הפער שבין הפעולות של הרב קוק כאיש מעשה לבין כתביו בעולת ראי"ה, שם הוא מדבר כהוגה וכנביא".
כך או אחרת, מאה שנים אחרי, אין ספק שעמדת הרב קוק השוללת "מקדש עכשיו" אומצה ואילו עמדת הרב הירשנזון, שהיא בעצם גם עמדת חוזה המדינה, הושלכה לפח הטיוטות של ההיסטוריה. נראה שעוד הרבה לפני מלחמת ששת הימים הוכרעה הסוגיה לדורות: הר הבית מחוץ לתחום, וכל התוכניות לגביו ימתינו בסבלנות לאחרית הימים.
מאה שנים אחרי, אין ספק שעמדת הרב קוק השוללת "מקדש עכשיו" אומצה ואילו עמדת הרב הירשנזון, שהיא בעצם גם עמדת חוזה המדינה, הושלכה לפח הטיוטות של ההיסטוריה. נראה שעוד הרבה לפני מלחמת ששת הימים הוכרעה הסוגיה לדורות: הר הבית מחוץ לתחום, וכל התוכניות לגביו ימתינו בסבלנות לאחרית הימים.
