הסקרים של השבוע האחרון לפני בחירות מרץ 2020 תופסים את כולנו הרבה יותר חשדניים. מעבר של מנדטים בין גושים מתקבל בהרמת גבה, וכל התקרבות אל מספר הקסם 61, נראית כמו הטיה שלא מרמזת דבר על התוצאות הסופיות. ועדיין, אם למדנו משהו משתי המערכות הקודמות, הוא להפסיק לקנות את השקר שנקרא גוש מרכז-ערבים. ערוצי הטלוויזיה מראים לנו תמונה די דומה של גושים. האחת של הימין, ומולה מתייצבים יחד מפלגות העבודה, כחול לבן והרשימה המשותפת.
בכל ראיון אפשרי בחודש האחרון אמרו בכירי מפלגת כחול לבן כי אין בכוונתם להסתמך על הצבעת הרשימה המשותפת. אז למה הסוקרים מתעקשים להכניס אותם יחד לאותה מגירה? אם כבר, נכון היה לכלול בגוש אחד את כחול לבן, העבודה-גשר-מרצ וישראל ביתנו, לאחר שליברמן הביע נכונות לשבת איתם ולהשאיר את הרשימה המשותפת בחוץ. גוש כזה, שנקרא לו שמאל-ליברמן, מונה על פי הסקרים בערך חמישים מנדטים. הרחק מאחורי גוש הימין, שטיפס השבוע ל-57-56 מנדטים.
בכחול לבן מפחדים מאוד מהמצב, שמרחיק מהם את תמונת הניצחון של המפלגה הגדולה ביותר מול הליכוד, ובהתאמה גם את היכולת להרכיב ממשלה בלי תמיכה בפועל של הרשימה המשותפת, שגם ליברמן וגם גנץ מתנערים ממנה. זה נכון שעדיין חסרים לנו נתונים מהותיים שייקבעו רק ביום הבחירות, והעיקרי שבהם: אחוזי ההצבעה. אם הימין אכן יצליח להוציא עשרות אלפי מצביעים מהבתים, הוא יכול להגיע קרוב מאוד ל61 מנדטים. אבל אם המומנטום יעבור לשמאל, ושם יעלו אחוזי ההצבעה, התחרות תהיה צמודה מאוד.
בגוש שמאל-ליברמן צריכים לצמצם את הפער בחמישה מנדטים כדי לנסות בכלל להרכיב ממשלה. בכנות, זה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אבל אם ניכנס לתוך כחול לבן, מדובר במבחן מנהיגותי אחרון לגנץ. בקוקפיט שלו יש אולי כבר מי שממתין מעבר לסיבוב לכישלון אפשרי, כדי לקחת חזרה את המושכות. במצב של חוסר הכרעה בין ימין לשמאל, גנץ יידרש אז לקבל הכרעה לא קלה משל עצמו: ללכת לבחירות רביעיות ולהסתכן בהדחה מהמקום הראשון, או להיכנס – בניגוד לכל ההבטחות שנתן – לממשלת נתניהו.
