גרשון סלומון מיואש. האיש שבמשך שלושים שנה החזיק את הר הבית הנטוש בתודעה היהודית חש שההר נשכח מלב. את כולם נשא הרוח, את כולם סחף האור, והכיפות הסרוגות צועדות בריקודגלים לרחבת הכותל ולא אל ההר. בחורף הותר לו לשוב ולעלות להר הבית אחרי 28 שנות הרחקה והתעמרות, אבל בפסח המשטרה כבר חששה להתיר לו לעלות להר בשנית – שמא הדבר יביא להתפרעויות של מוסלמים.
זהו חשש מופרך ומגוחך. כדי שמראהו של סלומון בהר יחולל את הזעם שבמשטרה חוששים מפניו, ראשית על המתפרעים לזהות אדם שפניו לא נראו במקום הקדוש כמעט שלושה עשורים. שנית – על הפורעים־בכוח להיות משכילים במיוחד ולהכיר את תולדות הפעילות של סלומון בנוגע להר לפני שנים רבות. למשטרה, מכל מקום, זה מספיק כדי לגזור על אדם בן 84 את המשך הגלות ממוקד חייו.
אותה תבהלה שלטונית עלולה להביא לסגירתו של הר הבית בפני יהודים ביום ראשון הבא, יום שחרור ירושלים, בשל מועד סיום הרמדאן. מחאה ציבורית בעצימות גבוהה הביאה אמנם את המשטרה לשנות כיוון ולהודיע שתעשה "כל שניתן" כדי להותיר אותו פתוח, אבל זאת – חשוב לשים לב גם לכוכביות – "בכפוף להערכת מצב בזמן אמת". הערכת המצב הזו היא למעשה הזמנה פתוחה לצד המוסלמי בסיפור להתפרע באופן חופשי במתחם ולהטיל את חיתתו על הדרג המדיני בישראל. כך תוכל הממשלה לסגור את האתר המקודש בעולם בפני אלפי העולים ביום שחרור המקום – ולהימלט מאחריות בסיוע טיעוני הביטחון השחוקים. ככלות הכול, הם ישננו, מה לנו לשגות בדמיונות אוטופיים על גישה יהודית חופשית למקום, כשבפועל הר הגעש מאיים להתפרץ ולהבעיר את המזרח התיכון?
הרב חיים דרוקמן, כנראה המנהיג הבכיר ביותר בציונות הדתית כיום, הזדעזע השבוע מהידיעה שהר הבית עלול להיסגר לעליית יהודים ביום שחרורו: "זה לא ייאמן. מהי הסיבה לסגור אז את ההר ליהודים? גם אם חל חג מוסלמי כלשהו אז – מדוע עלייתם של יהודים להר מפריעה לחגיגות האסלאמיות? ומה זאת אומרת ש'המשטרה תעשה מאמץ לפתוח את ההר'? מדוע בכלל מדובר במאמץ?
"מיהו הריבון במדינת ישראל ובירושלים בירת ישראל?", הוסיף הרב דרוקמן להתרעם. "יש לדבר עם חברי הממשלה ולהסביר להם שסגירת ההר לעליית יהודים ביום ירושלים לא תעלה על הדעת. איך הגענו למצב הזה שבו אנחנו כל הזמן מניחים לאחרים לשלוט בהר הבית ולעשות שם כאוות נפשם?"
אז תרעומת סרוגה על המציאות בהר יש, והיא מתבטאת בין השאר גם במכתבים נזעמים ששיגר ח"כ סמוטריץ' לראש הממשלה בעניין פתיחת ההר ביום ירושלים ובעניין המסגד החדש בשער הרחמים – אבל את שעת הכושר לשינוי המציאות בהר הבית מן היסוד עומדים להחמיץ שם. שוב להחמיץ.
רשימת הדרישות הראשונית של איחוד מפלגות הימין לכניסה לקואליציה, זו שנשלחה לעיתונאים, כללה אמנם דרישות לגבי ההר. המפלגה תבעה להשיב את המצב בשער הרחמים לקדמותו וכן נכללה הדרישה הערטילאית למדי "להשיב את החוק והסדר להר הבית". כך או אחרת, הדרישות הללו ירדו עוד בשלב המוקדמות ועל פי מקורות שמעורים היטב במשא ומתן הקואליציוני, בשורה התחתונה אין כוונה להתעקש עליהן.
כשלא יתעקשו – מטבע הדברים גם לא יקבלו דבר בעניין, ופירושו של דבר שבהר הבית מה שהיה הוא גם מה שיוסיף להיות. בניגוד להצהרות השרים, בניגוד להודעת לשכת ראש הממשלה וגם בניגוד לחוק, המסגד בשער הרחמים יוסיף לפעול. גם לו הייתה מתממשת, השבת המצב בשער הרחמים לקדמותו היא לכל היותר בגדר כיבוי שריפה. גם המאבק לפתיחת שערי ההר ביום ירושלים, עם כל חשיבותו, הוא מאמץ (אדיר) למנוע את המשך הידרדרות המצב, אבל מה לגבי שינוי כולל במציאות בהר – פתיחה מוחלטת של השערים לעלייה חופשית ומתן חופש פולחן לכולם? מדוע מפלגת הציונות הדתית, שכבר מדברת על החלת ריבונות ביו"ש, על ריסון בג"ץ ועל ביטול חוק ההתנתקות, אינה דורשת לשנות את כללי המשחק המפלים גם במקום החשוב הזה? ואם לא בשעת הכושר הזו, אימתי?
מסמכים מצהיבים מארכיון המדינה שנחשפו לאחרונה מגלים שגם בעבר הרחוק מפלגתם של סרוגי הכיפות לא הפגינה עניין רב במיוחד בהגברת הזיקה היהודית למתחם הזה, מוקד חלומות כל הדורות. לשאיפות הצד המוסלמי במקום הזה, יש לציין, במפד"ל דווקא דאגו. בשמיני באפריל 1990, למשל, פנה מנכ"ל משרד הדתות דאז זבולון אורלב במכתב לסגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, וביקש ממנו לפטור ממכס 400 שטיחים בשטח כ־8,000 מטרים מרובעים, שנתרמו לכיפת הסלע ולמסגד אל־אקצה בידי מלך מרוקו דאז, חסן השני.
"דעתנו היא כי יש לעשות הכול במגמה להיענות בחיוב ובדחיפות לבקשה האמורה", כתב אורלב. "למותר לציין את החשיבות העצומה שאנו מייחסים לצעד זה. הדבר יכול להצביע על חופש הדת הקיים בישראל כלפי קודשי האסלאם", הוסיף בהתייחסו לשטיחים האסלאמיים שיוצבו על רצפת קודש הקודשים היהודי.
בידיעה בעיתון הצופה שפורסמה כעבור ימים אחדים נכתב שהעברת השטיחים ליעדם בהר הבית נעשית במהירות במטרה להספיק ולסיים זאת לפני תחילת חג עיד אל־פיטר, שחל אז באפריל. הכתב הוסיף ש"שר הדתות זבולון המר ציין כי ישראל שוקדת על חופש הפולחן וכי מעורבותה באה במסגרת השירותים שמעניקה ישראל לכלל תושביה על דתותיהם השונות".
לאינטרס של הדת היהודית בהר אנשי המפד"ל דאגו פחות. שנתיים קודם לכן נשאל השר המר בכנסת דווקא בידי איש אגודת ישראל אברהם שפירא, האם ידוע למשרדו על הרס עתיקות שמתחולל באורוות שלמה ועל הקמת מסגד חדש במקום. המר התחמק מאחריות והפנה את השואל לבג"ץ. הסוף ידוע: ההרס של העתיקות באורוות שלמה נמשך באין מפריע ואף התעצם לאורך השנים הבאות, ומסגד נוסד בו בשלהי 1996 וכיום הוא הגדול במזרח התיכון. המר, אורלב ושאר אנשי המפד"ל לא התאמצו לעצור זאת. לכל היותר דאגו לכסות את ההרס בשטיחים אסלאמיים יוקרתיים מתנת חסן מלך מרוקו.
במכתב אחר בארכיון, מה־13 באוקטובר 1983, ראש האגף לעדות דתיות במשרד הדתות, פרופ' נסים דנה – אף הוא בן הציונות הדתית – מפציר במחלקה להוצאה לפועל במוסד לביטוח לאומי להימנע מלהחרים ציוד של הווקף בהר הבית, אף שזה לא שילם את חובותיו: "בדרך מקרה נודע לי שיש או הייתה כוונה להפקיע נכסי הקדשות מוסלמיים בהר הבית, בגין חוב שחבה לכם המועצה המוסלמית העליונה. מפאת הרגישות העצומה של הנושא וההשלכות שיש לכך במישור הדתי־מוסלמי והבינלאומי, אנו מבקשים שלא לעשות כן".
ראש המחלקה להוצאה לפועל בביטוח הלאומי השיב במכתב לדנה כעבור שבועיים: "ידועה לנו הרגישות הגדולה הקיימת בנושא זה, אולם מה אתם מייעצים לנו לעשות כשאין הם ממלאים את הוראות החוק ואינם משלמים את דמי הביטוח המגיעים מהם?". תשובה מפרופ' דנה לשאלה הנוקבת, אם נשלחה כזו, לא אותרה בארכיון.
ובחזרה לימינו. אנשי הציונות הדתית אמנם פוקדים את הר הבית במספרים גדולים יותר מכל ציבור יהודי אחר בישראל, מספרים שגדלים והולכים ומונים כיום עשרות אלפים מדי שנה, אבל איזו אי הלימה בין הלך המחשבה בקרב ההנהגה ובין זה של הקהל הרחב מביאה לכך שאין למחאה הציבורית הזו כל השפעה על כיוון הדברים בפועל.
אולי כבר לא מזרימים אליו שטיחים ערביים, אבל גם לא ממש מתאמצים למנוע את המשך פרישתם על כל מטר פנוי בהר. מרוב שטיחי אסלאם, כבר כמעט לא נותר בו מקום ליהודים.
