חתונת הכסף

בהפוך על הפוך אני מבקש לנצל את ל"ג בעומר, חג החתונות שיחול השבוע, כדי לכתוב דווקא על הדחייה העקבית של גיל הנישואים במרוצת השנים, ועל המשמעות הכלכלית של התארכות חיי הרווקות העצמאיים והשלווים.

כמה ארוכים חיי הרווקות? הנה כמה מספרים שייתנו לנו מושג באיזה שינוי דרמטי מדובר. בשנת 1970, שיעור הרווקים היהודים בישראל בגיל 25 עד 29 עמד על 28%, מה שאומר ששבעה מכל עשרה גברים התחתנו לפני חגיגות השלושים להולדתם. בסוף שנת 2016, שיעור הרווקים בגילים הללו עמד על 62%. במילים אחרות: פחות מארבעה מכל עשרה גברים יהודים ישראלים מתחתנים כיום לפני תחילת העשור הרביעי לחייהם. אצל הנשים, שיעור היהודיות הרווקות בגיל 25 עד 29 עמד בשנת 1970 על 13% בלבד.

ב־2016, לעומת זאת, הוא נסק ל־46%, כמעט אחת מכל שתי נשים. בתל־אביב, בירת הרווקים הישראלית, שיעור הרווקים מבין התושבים בגיל 25 עד 29 כבר עומד על 84%. שיעור הרווקות התל־אביביות באותו גיל עומד על 72%.

הלאה. גילם הממוצע של יהודים תושבי ישראל הנישאים לראשונה הוא 28 אצל החתנים, ו־26 אצל הכלות. בשנת 1970, לפני פחות מחמישים שנה, גיל הנישואים הממוצע היה 25 לחתנים, וקצת פחות מגיל 22 לכלות. אגב, לא מדובר בתופעה ייחודית או מקומית, ובעולם המערבי היא חריפה אף יותר. באנגליה, בצרפת או בגרמניה גיל הנישואים הממוצע עומד כיום על 33 לחתנים ו־31 לכלות. באיטליה הגיל הוא 34 בממוצע לחתנים. בארה"ב, השמרנית יותר, הגברים מתחתנים בגיל 29 והנשים בגיל 27.

זו לא רק דחיית החתונה, אלא תחושה כללית של הצעירים ששום דבר לא בוער ואף אחד לא יברח לשום מקום. הגיוס לצה"ל נדחה היום בקלות בשנה־שנתיים, כבר לא רק אצל דתיים שהולכים ללמוד בישיבות. אחרי השחרור מהצבא הלימודים מחכים עד החזרה מהטיול הארוך, ואחריו כמה חודשי עבודה למימון אותו טיול, ובאופן כללי נדמה שצעירי ישראל מסתכלים ברחמים על המבוגרים סביבם ומעדיפים להמתין עם "החיים עצמם". חז"ל כבר התריעו לפני אלפי שנים מהמשמעות הכלכלית של נישואים בגיל צעיר:

"ריחיים על צווארו ויעסוק בתורה?". התפיסה המבוטאת במילים הללו הפכה לפופולרית במיוחד בימינו, ורבים מחכים עוד ועוד בטרם יטעינו על צווארם את אותן ריחיים כבדות וסימבוליות.

מאחר שמדובר בטור כלכלי, אין לי יומרה או מנדט להיכנס לניתוח המשמעויות החברתיות והדמוגרפיות של דחיית גיל הנישואין (לשם כך תצטרכו לפתוח את מוסף מוצש). מטרתי היא להציג השלכה כלכלית שלא מרבים לדבר עליה: חתונה, אם נכיר בכך ואם לא, מכניסה אותנו לראשונה למסלול חיים ארוך ומחייב – אותן "ריחיים" שחז"ל דיברו עליהן. החיים בזוג, שכוללים תוכניות וחלומות להקמת בית ומשפחה, גורמים לנו ומאלצים אותנו לחשוב גם על מונחים מבהילים כמו חיסכון ותכנון כלכלי לטווח ארוך. זאת לעומת חיי הרווקות הגמישים והמשוחררים, שלרוב מתמקדים בהווה קצר־הטווח (כמובן זוהי הכללה, אבל נראה שהיא מבוססת למדי במציאות).

הבעיה היא שלאותו עיתוי – מוקדם או מאוחר – שבו אנחנו מתחילים לחשוב "כמו מבוגרים" ולשמור כסף בצד, ישנה משמעות עתידית אדירה, בוודאי אם אנחנו מתחילים להפנים את תוחלת החיים ההולכת ומתארכת.

לאלברט איינשטיין מייחסים את הציטוט ש"ריבית דריבית היא הפלא השמיני בתבל, ומי שמבין את המשמעות שלה יכול להרוויח". אז אכן לא צריך להיות פיזיקאים דגולים כדי להבין את המשמעות של ריבית הצוברת בעצמה ריבית שנה אחרי שנה, אבל אין ספק שקשה לנו להבין ולהפנים עד הסוף את המשמעות הקריטית של תשואה מתגלגלת, שלאחר עשרות שנים הופכת כמה מאות שקלים זניחים לסכום ענק. זאת בתנאי שמסלול החיסכון היה ארוך דיו, ושהתחלנו לרוץ מספיק מוקדם כדי לצבור תאוצה.

 

המרוץ למיליון

הנה תרגיל לא מסובך מדי, שבודק כמה תצטרכו לשים בצד בכל חודש לחיסכון, על מנת לפרוש לפנסיה עם מיליון שקל בקופה. החישוב מניח שגיל היציאה לפנסיה יהיה 67 – גיל הפרישה כיום לגברים, וקרוב לוודאי שמתישהו זה יהיה גם גיל הפרישה לנשים (עד שגם את הקו הזה נצטרך להזיז כלפי מעלה). גם אם אתם חושבים שממילא תרצו ותוכלו לעבוד הרבה אחרי גיל 67, שהרי תוחלת החיים כבר עברה את גיל 80 והיא ממשיכה לעלות כל הזמן, כדאי שתיקחו בחשבון שהשינויים בשוק העבודה ומהפכת הטכנולוגיה שממשיכה להתקדם לא מבטיחים שיהיה גם מי שירצה להעסיק אתכם כשתהיו בני שישים פלוס, מה שאומר שכדאי להתכונן לחורף כבר מעכשיו.

התרגיל שלנו מניח שהכסף שמונח בצד מייצר לאורך זמן תשואה שנתית של 6%. בשנים האחרונות, כשהריבית בבנק אפסית, מדובר בתשואה כמעט דמיונית, אבל בטווח של עשרות שנים מדובר בציפייה סבירה למדי, אם מבט על ההיסטוריה יכול ללמד אותנו משהו.
עכשיו תחזיקו חזק: אם התחלתם "את החיים עצמם", כלומר החלטתם לשים כסף בצד בגיל 23, די בכך ששמתם בכל חודש 415 שקלים לחיסכון, כדי להגיע לגיל 67 עם מיליון שקל פנויים בבנק. בסך הכול תחסכו בעצמכם כמעט 220 אלף שקלים – אבל הכסף יעשה "מעצמו" עוד 780 אלף שקלים, במשך 45 שנה.

אבל עם יד על הלב, מי בגיל 23 חושב על פנסיה? מילא פעם, כשהחתונה והמשפחה היו באופק בתחילת גיל העשרים וניתן היה לחוש כבר בריחיים על הצוואר, אבל היום? בגיל 23 אנחנו מעדיפים לבזבז את אותם 415 שקלים, בהנחה שהצלחנו לגרד אותם, על עוד מסעדה מפנקת. החיסכון יחכה לשנים הבאות, כשגם המשכורת תהיה מפנקת הרבה יותר.

הבעיה היא שמי שיתחיל את החיסכון לאותה קופה קטנה בגיל 30, יצטרך לשים בצד 651 שקלים בכל חודש כדי להגיע ליעד של מיליון שקל בגיל 67. אם הוא יחכה לגיל 35, כי תנו ליהנות קצת מהשנים הראשונות של החתונה (אם בכלל הספקנו להתחתן) ולנצל את מעט החסכונות לטובת טיולים ובילויים פה ושם, הוא כבר יצטרך לשים בצד 912 שקלים בחודש כדי להגיע ליעד המדובר – יותר מפי שניים ממה שהיה צריך לשים בצד לו היה מתחיל 12 שנה קודם לכן.

לא מזמן ערכו ברשת NBC האמריקנית בדיקה מעניינת שבחנה כמה כסף יחכה לכם בגיל 67 אם תשימו בצד אלף דולר בכל חודש (אפשר כמובן לחשוב גם בשקלים, או סתם לחלק את הסכום החודשי כרצונכם, אבל גם התמורה הסופית תהיה לפי אותן פרופורציות). הבדיקה התייחסה לתשואה שנתית ממוצעת של 4% או של 6%. על פי בדיקתה של הכתבת אמי מרטין, אם התחלתם לשים אלף דולר בצד בגיל 25, תמצאו את עצמכם בגיל 67 עם 1.3 מיליון דולר במקרה שהכסף הניב תשואה של 4%, או עם 2.28 מיליון דולר אם התשואה עמדה על 6%. אם חיכיתם עם אותה הפרשה עד גיל 30, תמצאו את עצמכם בגיל 67 עם מיליון דולר "בלבד" במקרה של תשואה של 4%, או עם 1.64 מיליון דולר בהנחה שהכסף הניב לכם תשואה של 6%.

תקפצו רגע לגיל 40 – כי מי יכול ומי רוצה להתחיל לחסוך לפני גיל 40 – והגעתם לגיל 67 עם 584 אלף דולר בלבד אם הכסף שלכם עשה 4% מדי שנה, או עם 811 אלף דולר אם התשואה השנתית הממוצעת עמדה על 6%. כפי שהדגישה מרטין, החישוב הזה לא לוקח בחשבון הרבה מאוד פרמטרים שיכולים להשתנות במהלך הדרך כמו מחלות, פיטורים, קריסה של השווקים בתזמון אומלל ועוד, ואולם המספרים עדיין מדברים בעד עצמם ומבהירים את המשמעות הגדולה של אותה "ריבית דריבית" שאיינשטיין דיבר עליה.

המסקנה הברורה היא שכדאי להפריש כסף לחיסכון כמה שיותר מוקדם, שכן שקל אחד בגיל 23 שווה כמעט עוד ארבעה שקלים בגיל 67. אלא שאצל רובנו, שאלת החיסכון והאחריות הפיננסית תלויות לא מעט בשאלות האם כבר התחתנו והאם הקמנו משפחה.

וכשמדובר בנדל"ן, אותו חלום אולטימטיבי להגיע לדירה משלכם, המתמטיקה הפיננסית הזו לא פחות מבהילה. תקופת הפירעון הממוצעת כיום להלוואת משכנתא עומדת על כ־22 שנה, והתקופה המקסימלית להלוואה עבור רכישת דירה, על פי הוראות בנק ישראל, עומדת על 30 שנה.

במילים אחרות, מאחר שמחירי הדירות המטורפים מכריחים את מרבית הרוכשים למתוח עד כמה שניתן את חיי ההלוואה שהם נוטלים מהבנק (לא כדאי להתחייב להחזר חודשי הגבוה מ־30% מההכנסה הפנויה), מי שמתחתן אחרי גיל 30, ואולי גם מחכה כמה שנים כדי לחסוך הון עצמי שאיתו יוכל לקנות את דירתו הראשונה (25% לפחות ממחיר הדירה), וכדי להבין היכן הוא רוצה לקנות את דירת חלומותיו, עלול לגלות שפשוט לא נשארו לו מספיק שנות עבודה לשלם על הדירה.