כשנעמי שמחוני החלה להתעניין באדריכלות בתי כנסת בישראל, היא הייתה בטוחה שתמצא מבנים דלים, משעממים וצפויים מבחינה אסתטית. "הייתי במהלך לימודי התואר השני, חיפשתי נושא לכתוב עליו, והתלבטתי בין מוזיאונים לבתי כנסת", היא מספרת. "כשגיששתי סביב האפשרות האחרונה, חשבתי שהמבנים שאמצא יהיו ריקים מביטויים חזותיים מעניינים, שאני כאדריכלית רגילה לאהוב. די מהר התבדיתי".
שמחוני נכנסה לעבי הקורה, והחלה לעבוד על דוקטורט באוניברסיטה העברית שעסק באדריכלות של בתי כנסת בישראל. המחקר שלה הוליד גם את התערוכה "פולקלור קונקרטי", שאותה אצרה שמחוני יחד עם האדריכלית דנה גורדון. התערוכה, שהוצגה עד לאחרונה בבית האדריכל ביפו, התמקדה בחמישה בתי כנסת שנבנו בישראל במהלך שנות השישים והשבעים, ונחשבים לפנינים אדריכליות: "אוהל אהרון" בטכניון שבחיפה; בית הכנסת בבה"ד 1, שאינו פעיל כיום; "היכל יהודה" בתל־אביב; בית הכנסת המרכזי על שם חלאסצ'י בבאר־שבע, שיועד לעולי עיראק; ובית הכנסת המרכזי של נצרת־עילית.
חמשת בתי הכנסת הללו מוכרים ומוערכים בקהילייה האדריכלית, ולא תמצאו כמעט ספר על אדריכלות ישראלית שאין בו תמונות שלהם. אך מה שנותר סמוי מן העין הוא דווקא מה שקורה בתוכם – האופן שבו האדריכלים תכננו לא רק את השלד והמעטפת, אלא גם את הפנים. התערוכה ביקשה להציג מגוון תשובות לשאלה כיצד ניגשים לתכנן בית כנסת, והאם אפשר בכלל לסמן סגנון אדריכלי ייחודי למבני דת יהודיים. שמחוני וגורדון אומרות כי גם אם התשובות לשאלות הללו שנויות במחלוקת, התערוכה מעודדת את החשיבה על הנושא, ואת תשומת הלב לפרטים הקטנים – שבדרך כלל חומקים מאיתנו – של בתי התפילה.
חדש מפני ישן
את חמשת בתי הכנסת אפשר לחלק לשתי קבוצות: שלושה מהם נבנו בסוף שנות השישים – אלה שבנצרת־עילית, בבה"ד 1 ובטכניון – ואילו השניים הנותרים, בתל־אביב ובבאר־שבע, נחנכו בסוף שנות השבעים. "כל החמישה הם בנייני בטון", אומרת שמחוני. "בתי הכנסת המוקדמים מזוהים עם הברוטליזם והסטרוקטורליזם, זרמים באדריכלות המודרנית ששמו דגש על חשיפת הבטון ועיסוק בצורניות של המבנה. שלושת המבנים עסוקים בעיקר במאפיינים הקונסטרוקטיביים שנגזרים מהשימוש בחומר והצגת ה'בנייניות' שלהם. את המבנים המאוחרים יותר אפשר לזהות עם סגנון פוסט־מודרניסטי: הדימויים שלהם – אוהל בבאר־שבע וצורת צדף בתל־אביב – הרבה יותר ישירים".
איך בחרת את חמשת בתי הכנסת הללו?
"את כולם תכננו אדריכלים מוכרים בישראל, שהרבה מהמבנים שלהם זכו להצלחה. באופן אישי, בית הכנסת בתל־אביב מוכר לי משום שאני גרה קרוב אליו. האחרים זוכים לתהודה בכתבות בעיתונות על בתי כנסת מיוחדים ואהובים, או בספרות של אדריכלות ישראלית, תחת ערכים כמו 'ברוטליזם' ו'בטון'. בדרך כלל, בספרות המקצועית מראים את המבנים הללו מבחוץ, וכך רובנו מכירים אותם – אנחנו יודעים שאלה בתי כנסת מרשימים ארכיטקטונית, אבל אנחנו לא יודעים כמעט כלום על מה שיש בתוכם. ידענו שבנצרת נמצא 'בית הכנסת עם הכיפה ההפוכה', אבל לא ידענו מה מוצאים כשנכנסים אליו. אני הסתקרנתי להיכנס ולבחון את המקומות האלה מבפנים ולא רק מבחוץ".
"בתי הכנסת בתערוכה ייחודיים מאוד בשפה האדריכלית שלהם כלפי חוץ", מוסיפה גורדון. "ככל הנראה בגלל רוח התקופה, האדריכלים התאמצו כאן – אולי יותר מאשר במקומות אחרים – ליצור חללים שיש להם נגיעה אדריכלית מובהקת גם בחוץ וגם בפנים. אין במבנים האלה בהכרח פשטות, צניעות או מין ניקיון שהיית מצפה לראות בחללים מהסוג הזה. היד של האדריכלים נוכחת. ייתכן שהיום הם היו מתכננים מבנה ונותנים לקהילה לעצב את החלל הפנימי, אבל עדיין היה חשוב להם שגם הפנים יהיה חלק מהשפה העיצובית שלהם".
את בית הכנסת המרכזי בנצרת־עילית תכנן האדריכל נחום זולוטוב ב־1968. "בכל ההתייחסויות למבנה הזה, כיפת הבטון ההפוכה שבראשו היא תמיד הגיבורה הראשית", אומרת שמחוני. "היא הבולטת, היוצאת דופן, ההפוכה. היא מתריסה ומאתגרת אותנו. זולוטוב טען שהכיפה תוכננה כך משיקולים אקוסטיים, ושהיא נועדה לייצר מראה הפוכה של תוואי הגבעה שעליה עומד המבנה. הייתה במחווה הזו של היפוך הכיפה גם אמירה כלפי הסביבה של המבנה – אזור נצרת, שהוא מרובה כנסיות".
אך תשומת הלב שניתנה לכיפה דחקה אל מחוץ לתודעה אלמנטים נוספים במבנה, שניכרים במבט מקרוב. בחצר המתפללים של בית הכנסת, שנבנתה לחגי תשרי ולאירועים המוניים, שולבו שתי יצירות אמנות שנוצרו בדיאלוג עם האדריכל. האחת היא תבליט בטון שיצרה רות צרפתי כווריאציה של סמל המנורה, ולידה – כיור קטן עם פסלי יונים שיצר משה שטרנשוס. "אלה שני אמנים ידועים מאוד, מלומדים, בני התקופה", אומרת שמחוני. "יש כאן שתי עבודות שהאיכות שלהן כאמנות היא ברורה, ולא צריך להצדיק אותן. זהו מפגש מעניין בין תבליט בטון עדין לבין כיפה חשופה מבטון שנמצאת ממש מעליו, ונוצר מתח. תבליט המנורה הוא תגובה מעניינת לארכיטקטורה של המבנה כולו, וגם השילוב של התוכן הדתי מרומז ועדין".
ארבעים וחמש דקות נסיעה משם שוכן בית הכנסת המרכזי של הטכניון, מבנה שתוכנן על ידי אהרון קשטן ב־1969. "מבין המבנים בתערוכה, זה היחיד שנמצא בו דגם אדריכלי שלקוח מהמורשת היהודית ההיסטורית של תכנון בתי כנסת", אומרת שמחוני. "האדריכל קשטן היה היסטוריון של ארכיטקטורה, והוא ניגש לתכנון המבנה כשלרשותו ידע מקיף. באחד ממאמריו הוא מציג בית כנסת מן המאה ה־17 ובמרכזו ארבעה עמודים שנועדו להחזיק את גג המבנה, שהיה עשוי מאבן או מעץ. עם השנים, האלמנט הזה נחקק בזיכרון כאחד הביטויים המקוריים בהיסטוריה של האדריכלות היהודית. במאה ה־20, כשבונים מבטון, אין צורך בעמודים האלה, אבל קשטן שאב מהם השראה. הוא הציב באולם ארבעה עמודים, אך הרחיק אותם מהבימה ומיקם אותם בצדדים. יש כאן מקרה בולט של ביטוי אדריכלי דומיננטי שהוא ייחודי דווקא לבית כנסת".
מה עוד גילית בתוך בתי הכנסת?
"בבית הכנסת בבאר־שבע, שגם אותו תכנן זולוטוב, יש לוח 'שיוויתי השם לנגדי תמיד' שבעיניי הוא מרתק. בית הכנסת נבנה בשביל עולי עיראק שהתיישבו בעיר בשנות החמישים. הוא תוכנן בצורה של אוהל, לפי המסופר על יצחק בספר בראשית – 'ויעל משם באר־שבע… ויט שם אהלו'. והנה, מעל הדוכן של החזן יש לוח 'שיוויתי' שהוא בולט ואפילו חריג בעיצובו הפשוט ביחס לבטון החשוף של בית הכנסת. חוקרת אמנות יהודית ששוחחתי איתה לאחרונה, ביקרה בחריפות את העיצוב של הלוח הזה, אבל בעיניי יש כאן מפגש מעניין בין החומריות של הבטון לקומפוזיציה של האותיות שמרכיבות את הלוח. הוא מסמל את המתח בין העובדה שיש כאן אדריכל נחשב, שיוצר אמנות אדריכלית, ובין הצורך שלו, בסופו של דבר, לתכנן מבנה בשביל קהילה של מתפללים.
"יש גם ביטויים שמשתלבים באופן טבעי יותר עם בית הכנסת. למשל, בהיכל יהודה בתל־אביב יש חלונות ויטראז' שיצר יוסף שאלתיאל, וכל אחד מהם מוקדש לחג או לשבת. אין כאן ניסיון ליצור דימויים מורכבים, אלא דווקא משהו פשוט שלא עומד בסתירה לפשטות של בית הכנסת כולו. הדוגמה הקיצונית ביותר היא בית הכנסת של בה"ד 1, שאין בו בכלל יצירות אמנות, אבל הוא עצמו יצירת אמנות. תכננו אותו בשנת 1969 אלפרד נוימן וצבי הקר (שתכנן גם את שכונת הכוורת הירושלמית רמות־פולין – א"ה). צורתו צורת משושה, וכולו מבנה של משושים שמשתלבים זה בזה ומתכתבים עם צורת מגן דוד. הבימה נמצאת במרכז, והיא מוקפת מסגרת מתכת בצורת משושה משוכלל, שמחקה את התכנון של מרכיבי המעטפת. כך הבימה יוצקת בצורה האדריכלית משמעות דתית".
לאור הדוגמאות האלה, האם את יכולה לזהות מאפיינים או תכונות של סגנון שאפשר לקרוא לו "אדריכלות יהודית"?|
"היהודים חיו בהרבה מקומות, אימצו דפוסים וסגנונות מהסביבה שלהם, וכך קיבלנו הרבה מאוד דגמים של אדריכלות יהודית. השאלה היא מה קורה כשהיהודים חוזרים לארץ ישראל: האם הם ממשיכים לאמץ מן האדריכלות הבינלאומית בת התקופה, או ממציאים משהו חדש? התשובה ברורה: בבתי הכנסת שחקרתי אין כל כך המשך של מודל קודם, אלא בעיקר ניסיון לחדש, ליצור סגנון שהוא יהודי־ישראלי מקורי, ובו בזמן הוא גם מודרני ושומר על קשר עין עם מה שקורה בעולם.
"למדינת ישראל היה חשוב להגדיר את עצמה כמדינה חדשה ומודרנית, וכך גם לעצב את בתי הכנסת שלה. אני לא יכולה לסכם את חמשת המבנים האלה ולהגיד: 'כך נראה בית כנסת ישראלי'. אני מנסה לשאול מה נוצר כאן, איזו זהות יש לבתי כנסת ישראליים. גם אם הצורות הגיעו מרחבי העולם – מה קורה להן כשהן פה? באדריכלות יש כל הזמן השפעות וחיקויים, אבל החידוש שאני מזהה הוא המפגש שלהם עם היהדות. כאן יש דברים ייחודיים, כמו לוח 'שיוויתי' או ארבעת העמודים שמדגישים את הבימה. אלה ביטויים שאפשר לבקר אותם ואפשר לאהוב אותם, בכל מקרה הם שם".
"היהודים חיו בהרבה מקומות, אימצו דפוסים וסגנונות מהסביבה שלהם, וכך קיבלנו הרבה מאוד דגמים של אדריכלות יהודית. השאלה היא מה קורה כשהיהודים חוזרים לארץ ישראל: האם הם ממשיכים לאמץ מן האדריכלות הבינלאומית בת התקופה, או ממציאים משהו חדש?"
על דעת הקהל
הרדיקליות האדריכלית של חמשת בתי הכנסת, אומרת שמחוני, הלכה לא פעם לאיבוד בשיח הציבורי סביבם. "בתשובות שהאדריכלים נתנו לעיתונות, ובדברים שאמרו רבנים וראשי ערים בטקסים ובהנחות אבן פינה, כל הרדיקליות נכנסה למגירה. ניתנו כל מיני הסברים שקושרים את המבנים לשורשי עבר ולתחיית העם, והתעלמו מהמהפכנות ומהחדשנות שלהם כמבנים. זו שאלה שמעסיקה אותי: למה כשבאים לדבר על בתי הכנסת הללו, נזהרים מלומר שאולי זה מתריס, אולי זה רדיקלי? למה אי אפשר לקרוא לילד בשמו?
"המבנים האלה מייצגים נאמנה את מה שקרה בחברה הישראלית באותן שנים מבחינה אדריכלית, אבל בשיח הרשמי, הטקסי, לפעמים גם מצד האדריכלים עצמם, מתכחשים לכך. כשזולוטוב מדבר על הכיפה ההפוכה בנצרת־עילית – אלמנט שיש בו התרסה – הוא אומר שהוטרד בעיקר מהנושא האקוסטי, ושרצה ליצור אווירה של קדושה. אני מאמינה לו, ואני יודעת שזה באמת מה שהיה מונח על שולחנו, אבל יש כאן גם הרבה מעבר לזה".
כיצד בכלל ניגש אדריכל לתכנן בית כנסת? התשובה לשאלה הזו משתנה ממבנה למבנה. "באופן כללי, מקורות היהדות לא מפרטים בנושא הזה", אומרת שמחוני. "ההלכה משאירה הרבה מקום ליצירתיות. יש דברים שחייבים להיות בתוך בית הכנסת – ארון קודש שפונה לירושלים, חלונות, מושבים – אבל כשמגיעים לחזות החיצונית, האדריכל עומד בפני דף חלק. לפעמים זה נפלא, ולפעמים זה יוצר אפשרויות שהן שונות זו מזו עד כדי כך שמתעוררת השאלה איך אפשר בכלל לקרוא לכל המבנים האלה באותו שם. תוסיף את העובדה שהיהדות התפתחה בהרבה זמנים ומקומות, ותקבל ערב־רב של דוגמאות. זה לאו דווקא דבר רע, משום שכל בית כנסת מקבל את המקום שלו.
"יש גם מקרים של התכתבות עם המסורת של הקהילה. בבית הכנסת של עולי עיראק בבאר־שבע, בין עזרת הגברים לעזרת הנשים מפרידה מחיצת זכוכית שקופה ונמוכה, כמעט לא מורגשת. זו מחווה למסורת שהייתה נהוגה בקרב יהודי עיראק, כשנשים וגברים ישבו בסמיכות אלה לאלה בבית הכנסת. האדריכלים של בית הכנסת בתל־אביב טענו שצורת הצדף מזכירה את הצדפים בחוף הים של סלוניקי, וכך היא מרמזת להיסטוריה של הקהילה, שמוצאה משם. אפשר לשאול אם זה באמת מצליח, אם המבנה אכן יוצר את האסוציאציה, אבל זו הייתה הדרך שלהם להזכיר את העבר".
בבית הכנסת בטכניון ניתן גם לראות תכנון שנועד לסייע להתנהלות הפרקטית: מתחת למבנה קיים מעין בור ישיבה – מוטיב ייחודי שמספק עוד שטח מקורה לטובת התכנסויות המוניות. פרט לא שגרתי נוסף נמצא בתקרת המבנה: פתח שדרכו חודר אור יום, מה שמאפשר לשמר את מנהג הספרדים לקיים טקסי חופה תחת כיפת השמיים בתוך בית הכנסת.
סדרת העבודות של אלי סינגלובסקי, שהוצגה בתערוכה ומלווה את הכתבה הזו, צולמה בחמשת המבנים במהלך השנה האחרונה. התמונות נותנות לצופים מבטי־פנים באולמות התפילה, כשלכולן משותפת הפניית המבט לכיוון ארון הקודש. אף שבתי הכנסת מוצגים כשהם ריקים מאדם, עקבות הפעילות מורגשים בפרטים כמו ספרים ותשמישי קדושה הפזורים בחלל, וכן בתוספות ושינויים שנעשו לאורך השנים בכמה מהמבנים. התערוכה כללה גם עבודות של האמניות הילי גרינפלד ונעמה רוט, המציגות תגובות עכשוויות של אמנים פעילים לאותם מבנים.
"האדריכלים של בית הכנסת בתל־אביב טענו שצורת הצדף מזכירה את הצדפים בחוף הים של סלוניקי, וכך היא מרמזת להיסטוריה של הקהילה, שמוצאה משם. אפשר לשאול אם זה באמת מצליח, אם המבנה אכן יוצר את האסוציאציה, אבל זו הייתה הדרך שלהם להזכיר את העבר"
במסגרת המחקר פגשה שמחוני את המתפללים בכמה מבתי הכנסת, והופתעה לגלות שהאלמנטים שמרתקים אותה כאדריכלית זוכים לא פעם להתייחסות אדישה מצידם. "אני כותבת עכשיו מאמר על הכיפה ההפוכה בנצרת־עילית", היא מספרת. "אחרי שנים שאני מכירה את הדיון האדריכלי עליה, נסעתי לפגוש את רב בית הכנסת ואת חברי הקהילה, ושאלתי אותם איך הכיפה הזו מעצבת את החוויה הדתית שלהם. מהר מאוד הבנתי שהכיפה בתקרה היא דבר נחמד מאוד, אבל היא בכלל לא במוקד. גיליתי גם שלרוב הם מתפללים באולם סמוך, קטן יותר, שיועד לימי חול, ולכן הדומיננטיות של הכיפה בחייהם קטנה מאוד. גם בהיכל יהודה יש אולם קטן יותר, שמשרת את הקהילה ביומיום. ההפרדה בין הסמליות של המבנים ובין התפקוד היומיומי היא טבעית בעיניי. מראש המבנים נועדו לשמש גם בתפקיד מונומנטלי. הם לא רק משרתים את התפילה, אלא גם אומרים משהו בנוכחות שלהם בעיר, בגודל שלהם, בצורה".
וכשהתפילה כן מתקיימת באולם הגדול, המרכזי – האם המתפללים שמים לב לאלמנטים האדריכליים?
"תלוי מי מתבונן בהם. אני חושבת שבאופן גורף, אנשים נקשרים לבית הכנסת כי הוא שלהם – כמו שאנשים אוהבים את הבית שלהם, לפעמים בלי קשר לאדריכלות שלו. בכלל, יש מתח גדול בין השיחה האדריכלית ובין החיים. הסיפור של האדריכלים והסיפור של קהילת המתפללים אינם תמיד אותו סיפור. לפעמים שני הצדדים רואים את המבנה בדרכים שונות לגמרי. אפשר לראות בזה החמצה מצד האדריכל, שלא מתעמקים ביצירה שלו והרבה פעמים לא מבינים אותה, אבל זה גם מעיד על היכולת של כל יצירה להיתפס באופנים שונים. ברוב המקרים, הקהילות גאות במבנה שלהן. נדיר מאוד שהמתפללים מותחים ביקורת על האופן שבו בית הכנסת בנוי או מתוכנן".
שמעת ביקורת כזאת?
"כן, זה קיים. אדריכלות הברוטליזם, שחוזרת לאופנה בשנים האחרונות, עוררה הרבה טינה וסלידה במשך תקופה ארוכה. טענו שהבטון החשוף מכוער מאוד, ושהוא בוודאי לא מתאים למבנה דתי. שמעתי גם אמירות שלפיהן המבנים האלה הלכו רחוק מדי מבחינת התעוזה. צריך גם לזכור שיש הבדל בין בית כנסת של קהילה קבועה, כמו בנצרת־עילית או בתל־אביב, ובין בית כנסת שמשרת קהילה לא מוגדרת, כמו בטכניון או בבה"ד 1. שם הוא ממסדי הרבה יותר, ויש פחות קשר רגשי אליו".
המבנה בבה"ד 1 הוא היחיד מבין החמישה שאינו פעיל כיום; במקומו נחנך עבור הצוערים בית כנסת חדש, גדול יותר. "אנשים היו צריכים לבלות בבית הכנסת הישן בימי הקיץ בלי מזגן. המפגש של בטון עם שמש מזרח־תיכונית חזקה יכול להיות בלתי נסבל, וזו בעיה בכלל עם אדריכלות בטון בישראל. בסופו של דבר, מה שחשוב לקהילה הוא שיהיה נוח, שהחלל יהיה מהודר ושהמיזוג יעבוד. זה לא תמיד הולך יחד עם הרצון של האדריכל ליצור אמנות, וצריך לדעת לגשר על המתח הזה".
התורמים לא אוהבים בטון
לא בכדי עוסקת שמחוני בבתי כנסת משנות השישים והשבעים. כיום, היא אומרת, נדיר יותר למצוא מבני תפילה ישראליים בעלי מאפיינים אדריכליים רדיקליים, פורצי דרך. "מובן שיש יוצאי דופן", היא אומרת, "אבל ככלל, נראה פחות מבנים שהצורה שלהם קוראת תיגר על הדפוס שמקובל לזהות עם בנייה דתית. מנגד, יש יותר ויותר שימוש מופגן בצורות 'דתיות', כמו מבנים שמזכירים כבר בחוץ מגן דוד, ובכך מדגישים שמדובר בבית כנסת".
ויש עוד הבדל בין אז להיום: "בבתי הכנסת שמוצגים בתערוכה, רמת ההשקעה בפריטים והעיצוב הפרטיקולרי הם יוצאי דופן. אפשר למצוא שם ספסלים מוקפדים שנעשו בעבודת נגרות מיוחדת, על פי תכנון של האדריכלים. היום, לעומת זאת, עושים במקרים רבים שימוש ב'מוצרי מדף': פונים למפעל שמייצר רהיטים ומזמינים ממנו ספסלים. קרו גם שינויים חברתיים: היום, אם אתה רוצה לתרום לבית הכנסת ולהראות כמה כוח וכסף יש לך, כנראה לא תבחר לתרום תבליט מבטון חשוף".
ייתכן גם שהיום כל פְּנים בית הכנסת עובר לטיפול של מעצב פנים, ולא נשאר בידי האדריכלים עצמם כמו בעבר.
גורדון: "זה נכון. יש לנו היום תפיסה יותר דיכוטומית, שיוצרת הבחנה ברורה– החוץ שייך לאדריכל והפנים שייך למעצב הפנים. רוב האדריכלים שהתערוכה עוסקת בהם יגידו שמבחינתם הפנים והחוץ חד הם, וצריך לטפל בהם באופן קוהרנטי. אני באופן אישי מאמינה שאפשר להיעזר בבעלי מקצוע כמו מעצבי פנים, אבל ברור לי שגם הפנים וגם החוץ הם באחריותו של האדריכל. זו התפיסה שרצינו לבטא בתערוכה".
כבת למשפחה חילונית, שמחוני הכירה את אולמות התפילה מבפנים רק בשלב מאוחר יחסית בחייה. בילדותה, היא אומרת, כשחלפה על פני בתי כנסת, לא ממש ידעה מה יש בתוכם. "עד עכשיו אני מרגישה שזה מסע למקום שאיננו מוכר לי. אני פוגשת הרבה מאוד תכנים, הוויה, חשיבה, מערכת שלמה של משמעות שלא מושרשת במסורת החילונית שבה גדלתי. לתרבות החילונית יש מסורות משלה, וגם ליהדות יש ביטוי בתוכָן, אבל הביטויים האלה הם הרבה פעמים מין מוצר לוואי של התוכן היהודי המסורתי. הרגשתי שעושים כל מיני דברים – מדליקים נרות בחנוכה או אוכלים מצות בפסח – אבל לא מבינים בדיוק למה.
"כשעשיתי תואר שני בפילוסופיה, בחרתי לכתוב על הפילוסוף היהודי־גרמני פרנץ רוזנצווייג וספרו 'כוכב הגאולה', וזו הייתה תחילת המסע שלי: פגשתי מישהו בן גילי מלפני מאה שנה, שבאופן כלשהו חווה את אותו דבר בדיוק. רציתי לראות אם אני יכולה לגעת בתכנים כאלה, להתמודד איתם".
דנה גורדון אומרת שהעיסוק בבתי הכנסת אפילו דרש ממנה להתגבר על מחסום מסוים. "כאדריכלית חילונית שלא ביקרה הרבה בבתי כנסת, היה לי מעניין לעבור את המחסום הזה, להתייחס למבנים האלה כמו לכל בניין שאפשר לבחון ולנתח בהקשרים רחבים יותר – בית ספר, בית משפט – ולהסתכל עליהם במשקפיים אחרים. הרעיון בכל תערוכה אדריכלית הוא לגרום לצופה לחשוב איך הוא חי בבית שלו, איך הוא הולך ברחוב שלו או איך הוא מתפלל בבית הכנסת שלו. בכל פעם יש עיסוק בסוג שונה של מרחב, כאשר המטרה היא ליצור אפשרות להסתכל באופן אחר על הסביבה.
"אני חושבת שהמבט הזה מעשיר אותנו כבני אדם, כאזרחים, כחלק מהחברה. פתאום אתה שואל את עצמך איזה היבט אתה משרת או מפעיל בתוך המארג החברתי, בתוך החיים הציבוריים או הפרטיים, וכך נוסף רובד להבנה שלנו כבני אדם. זה נכון באדריכלות, בספרות ובכלכלה. בדרך זו אנו מסוגלים לפתח אחרת את מערכות היחסים שלנו, ולהבין בצורה עמוקה יותר את המקום שאנחנו חיים בו".
"הייתי רוצה שיראו את המבנים האלה, את ההשקעה והביטוי והאמנות שיש בהם, ושיבינו את האיכות שלהם גם כמבני דת", מוסיפה שמחוני. "מעבר לשאלות האדריכליות שהתערוכה עוסקת בהן, יש כאן ניסיון לעורר תשומת לב למבנים האלה, כדי שהם ישומרו ולא יוזנחו. אם רוצים שבית כנסת יתפקד ויישמר בצורה הולמת, צריך מימון ותקציב ומישהו שילווה אותו. בתחזוקה של כמה מהמבנים המדינה לא הייתה מעורבת מאז חנוכתם. בסופו של דבר השאלה היא עד כמה אמידה הקהילה, אבל יש גם מקום להתערבות של רשויות שימור וגופי ממסד, וגם כאן יש הרבה דרכי פעולה וצריך לבחור ביניהן בתבונה.
"רצינו להפנות את המבט למבנים שאומרים משהו ייחודי על היהדות בישראל בשלב מסוים, ושאנחנו מאמינות שיש להם מה לספר לכל אחד שחי כאן. לעולם של היהדות יש משמעות מבחינת אנשים מכל הזרמים בארץ. אנחנו נתקלים באופן יומיומי בביטויים עכשוויים של היהדות בישראל, אך הם לא תמיד מצליחים באמת לפתוח את הצוהר לעולם היהודי. אני חושבת שהעיסוק בבתי הכנסת מרמז על עוד אפשרויות להתחבר לעולם הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
