פרופ' אחמט סוזן עצר את המצגת, קם ממקומו ומיהר אל דלת האולם. התגודדות גדולה של שוטרים ואנשי אבטחה נחשפה מצידה השני. שניים מתלמידיו של המרצה, שביקשו לשדר עסקים כרגיל, תפסו את מקומו והציעו לענות על שאלות מהקהל, אולם תשומת הלב כבר הופנתה אל הדרמה בחוץ: כמה סטודנטים פלסטינים זיהו כיפות ב"כוח המשימה" שלנו, וזעמו על הכנסת המתנחלים לתחומי אוניברסיטה שחרתה על דגלה את עקרונות ה־BDS.
יישור קו: המונח "מתנחלים" מתייחס מבחינתם לישראלים־יהודים באשר הם. "כוח המשימה" שישב באולם הגיע למקום מטעם מיזם "לחיות יחד", וכלל 25 בני אדם – גברים ונשים, נוצרים ומוסלמים ויהודים, מתנחלים ותושבי ישראל הקטנה, עירוניים ותושבי כפר ובדואים, חרדים וחילונים ובעלי תשובה, מזרחים ואשכנזים, עולים חדשים וישראלים ותיקים – שיצאו לקפריסין בקיץ, בסיומה של תקופת עבודה משותפת בת שנה וחצי. החברים בקבוצה לקחו על עצמם לברר מה יכול להיות המכנה המשותף בין אזרחים ישראלים שונים כל כך, שלא מסכימים לכאורה על שום דבר.
כשהרוחות מחוץ לאולם באוניברסיטה הצפון־קפריסאית המשיכו לסעור, חברי כוח המשימה הערבים יצאו וניסו להרגיע את המפגינים. בהמשך הם שיתפו אותנו בחוויה המוזרה: פתאום הם, בעלי הזהות הפלסטינית, נדרשים להגן על יהודים מהתקפה אלימה. ראש צוות האבטחה, שהוציא אותנו למסדרון, דרש מחובשי הכיפות להסיר אותן. הבקשה הלחוצה עוררה דרמה פנימית: החברים החרדים, שמראש חבשו כובעים, הציעו לסרוגים לנהוג כמותם או להוריד את הכיפה. "זה פיקוח נפש. אם חשובה לך דעת התורה, זו דעת התורה", קבע בנחרצות אחד מהם. סירבנו. "אנחנו האורחים שלכם, ולא עברנו על שום חוק", הסברתי לראש צוות האבטחה. "כיהודים דתיים, הכיפה היא חלק מהזהות שלנו. אני מבין שאתה מתמודד עם בעיה מאתגרת, אך אני סמוך ובטוח שתמצא דרך לפתור אותה". אהרן אריאל לביא, חבר בקבוצה, הסביר גם הוא מאוחר יותר: "הסתיימו אלפיים השנים שחיינו כעכברים נרדפים. זה אני, קבלו אותי כפי שאני, כשם שאני מקבל אתכם כמו שאתם".
המיני־דרמה הסתיימה בשלום. המאבטחים החליטו להערים על המפגינים ולהבריח אותנו דרך מסדרונות אחוריים ארוכים שהובילו למשרדי ההנהלה, ומשם לשביל שיוצא מחוץ לתחומי המוסד. מכאן קיבלנו טיפול VIP: ניידות משטרה ליוו אותנו בסירנות תוך עקיפת הפקקים עד לגבול הקפריסאי היווני.
צלקת בלב האי
שעתיים לפני כן קראנו את שלט הכניסה בשערי "אוניברסיטת מזרח הים התיכון", השוכנת בפמגוסטה שבקפריסין הטורקית: "מה שחשוב אינו מספר הסטודנטים שלנו, אלא האיכות שלהם", נכתב שם. אולי זהו ניסיון לעידוד עצמי אל מול המציאות המאכזבת: למוסד האזורי מגיעים צעירים ממדינות ערב ומטורקיה, מארצות הבלקן וממרכז אסיה, ורק מעט מקומיים. הגענו למקום בהזמנתו של פרופ' סוזן – מומחה טורקי למשא ומתן, יישוב סכסוכים, גישור מדיני, שלום ודמוקרטיה. במשך שעה ארוכה ניסה הפרופסור להסביר מדוע הנוסחה הרב־תרבותית מתקשה להמריא פה בקפריסין. מדוע לא מצליחים מנהיגיהם של שני חלקי האי – היווני והטורקי – להגיע להסכם שלום? את ההמחשה לרמת הפתיחות והרצון הטוב של בני המקום קיבלנו כאמור בסוף ההרצאה.
בעיר פמגוסטה יש שטח ענק שכאילו נלקח מסרטי אימה: רובע עירוני גדול המשתרע מול רצועת חוף באורך שני קילומטרים, שכונת ענק שכוללת עשרות אלפי יחידות דיור, 10,000 חדרי מלון ואלפי בתי עסק – אך כולה נטושה ושוממת. מאז חתימת הסכם שביתת הנשק בין הטורקים ליוונים, זו עיר רפאים סגורה ומסוגרת. הצדדים לא הצליחו להכריע מי ישלוט בה, ולכן החליטו לפנותה ולהותירה ריקה מאדם. גם בימאי קולנוע אינם מורשים להיכנס כדי לנצל את הלוקיישן החלומי, ואפילו תיעוד תיירותי מזדמן אסור. כשצילמתי תמונה אחת בטלפון הנייד סמוך לגדר החיץ, שוטר טורקי צעק עליי והרחיק אותי מהאזור.
הסכסוך הקפריסאי נראה בלתי פתיר. תחילתו בהפיכה צבאית של ארגון יווני קיצוני, שביולי 1974 תפס את השלטון באי וביקש לספח את קפריסין ליוון. הטורקים הגיבו בפלישה צבאית לצפון האי, וניהלו קרבות מרים עם היוונים. כ־200 אלף קפריסאים־יוונים ו־60 אלף קפריסאים־טורקים נעקרו מבתיהם. הטורקים, שסבלו מנחיתות דמוגרפית, ייבאו עשרות אלפי מהגרים מטורקיה לחלקו הצפוני של האי.
הישות הטורקית הכריזה על עצמאות בנובמבר 1983, אולם אין מדינה בעולם שמכירה בה, למעט טורקיה עצמה. שגרירת קפריסין היוונית בישראל נמנעת מלבטא את השם המפורש "טורקיה" בהקשר הזה, ומכנה את הצפון "שטח שאינו בשליטת הממשלה". מבחינתה, מדובר באימפריאליזם טורקי בלתי חוקי. הטורקים־הקפריסאים מצידם בטוחים שלא הייתה להם ברירה, וכי הכיבוש הטורקי הציל אותם משלטון דיכוי יווני. תושב פמגוסטה סיפר לנו על הטראומה האישית שלו, כנער בשנות השבעים: בעת שרחץ בים, אזרח יווני אחז בראשו וניסה להטביע אותו, בשל מוצאו בלבד. היום הימנים משני הצדדים רוצים לשמר את הסטטוס־קוו של שתי מדינות לשני עמים, והשמאלנים משני הצדדים חולמים על קפריסין השלמה.
למרות ההיסטוריה הטעונה, הסכסוך מתנהל בטמפרטורה נמוכה. עיר הבירה החצויה ניקוסיה ממחישה את האדישות. הפוליטיקאים במקום חולמים על עיר שחוברה לה יחדיו, אבל לא עושים הרבה כדי לקדם זאת. בשנת 1993 נפתחו המעברים בין שני חלקיה של ניקוסיה: אתם מגיעים לדלפק, מציגים את הדרכון לפקיד מנומנם, חוצים את השטח המפורז שבשליטת האו"ם, מציגים שוב את הדרכון לפקיד מנומנם בצד השני – ועברתם מדינה. השטח המפורז מלא בנכסים נטושים, ופה ושם חללים שבהם נפגשות קבוצות קטנות משני הצדדים ורוקמות חלומות על שיתופי פעולה. כל הדוברים שפגשנו שם "הולכים על ביצים" – מתחמקים מעיסוק ישיר בשנאות, בזיכרונות ובטראומות ההדדיות, ומנסים להתמקד בפרויקטים משותפים קטנים: פה תזמורת נוער, שם חילופי סטודנטים.
במידה מסוימת, זה מה שאנחנו באנו לעשות, במסגרת מיזם "לחיות יחד" שאני אחד מחבריו. כוח המשימה מכוון, באמצעות דינמיקה אינטנסיבית בין המשתתפים, לכונן שפה חדשה ולבנות תשתית לפרויקטים ארציים שיקדמו חיים משותפים בישראל. הפרויקט כלל סדרת ביקורים בקהילות המרכיבות את החברה הישראלית, תחת הכותרת "תרבות כנכס". החברים הגיעו לקיבוץ רביבים בדרום, שהוקם בידי פלמ"חניקים ושרד קרבות קשים במלחמת השחרור, וגם לבני־ברק, לכפר־עציון ולחורבות הכפר הערבי דאמון. בהמשך עמלו צוותי המיזם על בניית שפה משותפת וגיבוש קווי מתאר לפרויקטים. מסע הסיום, כאמור, נערך בקפריסין – מרחב שונה לחלוטין, אבל גם דומה מאוד.
בסיור בחלק הטורקי של ניקוסיה הגענו למסגד עתיק. עלי הוואשלה, ראש מחלקת החינוך במועצה האזורית נווה־מדבר ופעיל חברתי במגזר הבדואי, נטל את ידיו ורגליו והחל להתפלל. ביקשתי ממנו ללמד אותי את טקס הטהרה ומילות התפילה המוסלמית. התברר שבטקסט הבסיסי אין משפט אחד שאיננו תואם את עיקרי האמונה של הרמב"ם.
בהמשך הסיור ניגש אליי און ריפמן, סמנכ"ל "השומר החדש", ושאל: "תגיד, מילא אנחנו השמאלנים, שחולמים על דו־קיום, רגילים להשתתף בקבוצות שיח מהסוג הזה. אבל מה אתה המתנחל עושה פה?". השיח הישראלי מוזר, עניתי לו. גם הימנים וגם השמאלנים משתמשים ברטוריקה שסותרת את החזון שלהם. אחרי פיגוע דקירה הימנים יגידו: אמרנו לכם, התרבות הפלסטינית מבוססת על אלימות ורצחנות. השמאלנים יטשטשו את זהות האשמים ("ישראלי נדקר", בפועל סביל) או לחלופין ידברו על "מורכבות" ויגלו אמפתיה לרוצח, למשפחתו, לתנאי חייו. שתי העמדות סותרות לכאורה את האינטרסים העמוקים של המחנות: הימין, שמבקש לשמר את חזון ארץ ישראל השלמה, צריך דווקא להוכיח שאפשר לחיות בדו־קיום. השמאל אמור להוכיח שדו־קיום אינו אפשרי, ולכן אין מוצא מלבד חלוקת הארץ. מבחינתי, חתמתי, כאיש ארץ ישראל השלמה, שיח ישיר עם ערביי הארץ הוא אינטרס ציוני מובהק.
עמדות אוטומטיות של שמאל וימין הן תבנית אוניברסלית. ביום השני של המסע פגשנו את ראש עיריית לרנקה, אנדריאס ויראס, ששטח באוזנינו את משנתו על רגל אחת: "אני מאמין שאפשר לעשות שלום בין חלקי האי", הסביר. "הבעיה העיקרית היא הדתיים. אנשי הכנסייה שלנו (היוונית־אורתודוכסית – י"י) מעודדים בדלנות דתית ותרבותית. הם לא אוהבים את הטורקים־הקפריסאים. כדי להתקדם אנחנו חייבים לשמור על הפרדת דת ומדינה, ולנטרל את הכוח של הכנסייה". מילים מוכרות לישראלים, בחילופי כותרות הכרחיים.
קלישאות בכיוון השני נשמעות גם כן. בהמשך היום שמענו טענה הפוכה מפיה של ד"ר ארטי דמוסטוס, נוצרית מאמינה: "הדת היא גורם שמרני ממתן. היא מייצרת זהות יציבה, שעל בסיסה מתגבשות קהילות מתפקדות. הסכמי שלום צריכים להיבנות על בסיס הכרה בשונות הזהותית של הקהילות, ולא מתוך התכחשות אליהן". וסופיה פאפסטברו פאוסטמן היוונייה, מומחית למגדר, העלתה הצעה מוכרת אחרת: "כדי לסיים את המלחמות והמחלוקות צריך למנות נשים לתפקידי הנהגה. המחקרים שלי מלמדים שנשים טובות יותר ביצירת דיאלוגים והבנות, וסולדות ממלחמות. אם המנהיגות הייתה נשית ולא גברית, היינו מזמן פותרים את הסכסוך".
מדים וזהויות
שנה וחצי לפני כן, הגיבוש של "כוח המשימה" התגלה כמשימה לא פשוטה בפני עצמה. באחד המפגשים הוביל נדאל עותמאן, יו"ר "המטה למאבק בגזענות בישראל" מייסודו של מרכז מוסאוא, סיור בחורבותיו של הכפר דאמון, שנכבש בידי צה"ל ביוני 1948. עותמאן, פעיל בסצנת אירועי הזיכרון ל"נכבה", הוא נכד למשפחה שהתפנתה מהכפר במלחמה. בכל שנה הוא מארגן במקום כנס בדרישה לאפשר לצאצאי הנוטשים לקבל חזקה קניינית בקרקעות.
אחת המשתתפות בסיור, ראש מחלקת חינוך בצפון ופעילה ותיקה במפגשי יהודים וערבים, הביאה עמה תרמוסים של תה צמחים כדי לחלק למשתתפים. דא עקא, היא ארזה אותם בסל לבן של רמי לוי שדגל ישראל מודפס עליו. כשעותמאן ראה את הסל הזה על הקרקע, התעוררה מהומת אלוהים: מבחינתו, הנחה של סמל הכובש על אדמת הנכבש היא המחשה של הטרגדיה כולה. זה היה רק הפרומו. כמה דקות לאחר מכן הבחינה רואן בשאראת, מנכ"לית ארגון סדאקא־רעות, באקדח שמתחת לחולצתי. היא הודיעה שאינה מוכנה להמשיך במפגשים אם אגיע אליהם עם אקדח. הסברתי לה בנימוס שהאקדח לא נועד לפגוע בה אלא להגן על חיי במקרה שאחד מבני עמה יבחר בדרך הטרור. הוספתי שאשמח לאפסן אותו בכספת, ביום שהפלסטינים יחדלו מלפעול באלימות.
נקודת הרתיחה של העימות סביב המיליטריזם הגיעה כשבאתי למפגש היישר מאימון מילואים, עם נשק ודרגות על הכתפיים. בשביל בשאראת זה היה יותר מדי: היא לא יכולה לשבת לשיחה עם קצין ישראלי מ"כוחות הכיבוש". הערבים בקבוצה דרשו שהצוות "יפתור" את בעיית האקדח והמדים, אולם הצוות התעקש להשאיר את ההתמודדות לקבוצה. היוצרת והמוזיקאית רוחמה בן־יוסף, חברת הקבוצה, מצאה את עצמה מנהלת שיחות תיווך בין הצדדים בעזרת הכלי האולטימטיבי: דיבור מהלב. איכשהו הנושא ירד מסדר היום בלי שאיש נדרש לוותר על משהו.
המתח המשיך ללוות אותנו. בעת מפגש שנערך בבית הנשיא, לפני סיור ביהודה ושומרון, התברר שחלק מהמשתתפים לא מוכנים לעבור את הקו הירוק מטעמים אידיאולוגיים. הודעתי שאם הנהלת המיזם תסכין עם קיומו של החרם, אני לא אוכל להמשיך להשתתף בפרויקט. במפתיע, מי שהורידו את המורדים מהעץ היו דווקא עותמאן והוואשלה, שהודיעו כי מבחינתם מפגש עם "האחר" כולל גם את המתנחלים, וכי פסילה הדדית לא באה בחשבון.
האירועים הללו חידדו את השאלה: האם יש בכלל טעם למאמץ? מה התכלית במפגש עם יריבים פוליטיים, כאשר אין שום סיכוי לגשר בין העמדות? מתברר שעוד לפני מציאת "פתרונות", עצם המפגש האישי פותח פתח לאמפתיה ולזיהוי הכאב שכל קבוצה נושאת. איך אמר מאיר אריאל? אדם צועק את שחסר לו. לא חסר לו, לא צועק. ההכרה בכאב מאפשרת קרבה ואולי אפילו סולידריות, גם אם אין ממנה שום מסקנות פוליטיות.
ראו למשל את שרה וייל: היא גדלה בחווה בקליפורניה במשפחה יהודית עם קשר קלוש למסורת, ולמדה בבית ספר ציבורי בשכונה שרוב תושביה שחורים. אחרי זמן מה באוניברסיטת ברנדייס בשיקגו, התגלגלה לסן־פרנסיסקו ועסקה במוזיקה. "באותה תקופה הגדרתי את עצמי כאתאיסטית, אבל המוזיקה פתחה בי משהו. באמצעות הנגינה עברתי חוויה של התגלות. אין דרך להסביר את זה, אבל זה היה קצת כמו ה'לך לך' שאברהם אבינו שמע", היא מספרת.
עד אז לא הכירה אפילו את התנ"ך. במהלך מסע החיפוש העצמי היא התקרבה למקורות היהדות וחזרה בתשובה, אך בהמשך חוותה שוב משבר קשה: "החלטתי לחיות חיים יהודים מלאים, אבל היהדות בנויה על מוסד המשפחה, ואני ידעתי שאני לסבית. זו הייתה תחושה נוראית, בכיתי בלי סוף. המשבר הזה הוביל אותי לחפש את אלוהים במקום עמוק יותר, במקום שאוהב אותי ומקבל אותי כפי שאני". וייל עלתה ארצה, הכירה בת זוג והחלה בפעילות חברתית. לאחר רצח שירה בנקי במצעד הגאווה היא הקימה את מיזם "נקודת מפגש – מעגלי שיח ושיתוף בכיכר ציון". לדבריה, היא הבינה שהקבוצות בחברה הישראלית לא מכירות זו את זו, "והדבר הכי משמעותי שאני יכולה לעשות זה להושיב אותן לשיחה ומפגש פנים בפנים".
במפתיע, לווייל עמדות לאומיות מוצקות בכל הסוגיות הבוערות: מהיחס ל־BDS ולשמאל הרדיקלי, דרך הסכסוך הישראלי־פלסטיני ועד לענייני דת ומדינה. אפילו בסוגיית הלהט"ב, וייל אמנם נלחמת על הכרה, קבלה וזכויות אזרח, אך לא מבקשת מהממסד הרבני להכיר בזוגיות שלה כמשפחה. מבחינתה, המשפחה המסורתית היהודית היא מושג מקודש, ואין לה רצון לערער עליו. בשורה התחתונה, היא דתייה־לאומית שמרנית בכל פרמטר. התגלית הזו, שאנחנו יכולים לחלוק ערכים משותפים, שינתה אצלי משהו. בנר שמיני של חנוכה מצאתי את עצמי מדליק נר באירוע שווייל הפיקה בכיכר ציון.
בקבוצה היה נציג נוסף לקהילת הלהט"ב, חבר הנהלת הקרן החדשה ו"ישראל חופשית" המועסק בתפקיד בכיר בתחום התוכן בסוכנות היהודית. עמדות שמרניות בסוגיית מעמד הלהט"ב עולות לדידו לכדי גזענות, ואין להן מקום בשיח. גם התיישבות יהודית באזורים מסוימים בלב הארץ היא פעולה קולוניאלית ובלתי חוקית. מולו הקווים נותרו מקבילים, ולא נפגשו.
פתרון נוסחאות
מיקי נבו, מנהל "לחיות יחד", ייסד את המיזם לאחר שהקים וניהל את "מרכז מעשה", המקדם שנת התנדבות לבוגרי תיכון ביישוביהם. "אני מעדיף לתת לנערים שצמחו בַּמקום לקחת אחריות על הסביבה שלהם. המתנדב תורם בראש ובראשונה לעצמו, והשנה הזו היא כלי אדיר לפיתוח מנהיגות ומוביליות חברתית", הוא מסביר.
ב"מרכז מעשה" תמצאו מתנדבים ומנהלים מכל המגזרים, ונבו מספר כי שם הוא למד איך להגיע להסכמות עם אנשים שחולקים עליו בסוגיות יסוד ישראליות. "אני ומנהל המגזר הערבי לא נגיע לעולם להסכמה על מעמד ירושלים; אני יהודי ציוני שגר בגליל והוא ערבי פלסטיני. אבל אנחנו יכולים להסכים על תשעים אחוז מהסוגיות בתחום החינוכי והחברתי. אם השאלה שאתה מציב אינה הסכסוך ההיסטורי, אלא איך לחנך את ילדינו למעורבות ומהי רמת האכפתיות שצריכה להיות לבוגרי מערכת החינוך שלנו כלפי החברה בישראל, אמצא איתו הסכמות יותר ממה שאמצא עם מהנדס תוכנה מתל־אביב.
"את התובנה הזו הבאתי איתי למיזם 'לחיות יחד'. אני מאמין שאפשר להגיע להסכמות בין המגזרים סביב הרוב המוחלט של הדילמות האזרחיות היומיומיות שמרכיבות את פסיפס החיים שלנו. אם נגיע להבנות, נגדיל את הסיכוי שמחר לא נרצה להרוג זה את זה. אפשר ליצור דו־קיום ומכנה משותף רחב סביב עשייה משותפת".
ד"ר גלי סמבירא, המנהלת המקצועית של "לחיות יחד", מסבירה שגם כשעובדים יחד, איש לא מוכרח לוותר על נקודות המוצא שלו. "אנחנו פועלים במדינה יהודית ודמוקרטית שמגילת העצמאות היא המסמך המכונן שלה, למרות שבחוגים מסוימים היא הפכה היום ל'שמאלנית'. מבחינתי אין על זה דיון בכלל. ברור לי שאמירה כזו יוצרת מתח, אבל עבורי זה המובן מאליו. החידוש שלנו הוא ביכולת לא להיתקע על זה.
"אני מאמינה שבעיות צריכות להיפתר ברמה קונקרטית ומקומית, ללא הצהרות רוחב יומרניות. ראה את דוגמת שעות השחייה הנפרדות בבריכה בקריית־ארבע וברהט: המעורבות של בג"ץ בשאלות הללו היא אסון. ההכרעה שם צריכה להיות הכרעה פנימית בתוך הקהילות בהתאם לצרכים ולזהות שלהן. בריאיון רדיו הופנתה לראש העיר רהט שאלה במילים אלו: 'שחייה בנפרד? מה זה הפיגור הזה?'. אתה מבין? בשביל ליברל, רחצה נפרדת היא חרפה. את זה אני לא מוכנה לקבל. הבדואים והדתיים לא מפגרים. אני מכבדת את התרבות שלהם, כפי שאני מצפה מהם לכבד את שלי.
"עיקר האתגר מבחינתי הוא לתרגל תהליכים, הסדרות ומנגנוני שיח שיאפשרו להגיע להסכמות. לליברלים יש ספר עם תשובות לכל השאלות. גם לשמרנים. לנו אין עדיין ספר הפעלה. המשימה שלנו היא לשכלל את הנוסחה ולפצח את השיטה".
גם סולידריות היא ערך
גם גילי רעי מהעמותה היהודית־ערבית "סיכוי" מנסה לפצח את השיטה. הוריה של רעי היו מהמתנחלים הראשונים ברמת הגולן, ואביה נהרג במלחמת יום כיפור בטרם לידתה. בבגרותה נשאבה לאקטיביזם פוליטי, וכיהנה כסמנכ"לית האגודה לזכויות האזרח וכחברת הנהלה בקרן החדשה לישראל. "כשהתחלתי לעבוד בארגוני שמאל, התאהבתי מאוד בנושא של זכויות אדם. הוא נראה לי כפתרון האולטימטיבי לכל הבעיות של האנושות. עם השנים והניסיון הבנתי שיש בעיה אינהרנטית בגישה הזו".
מה הבעיה?
"ההתנהלות של הארגונים הללו מאיימת מאוד על אנשים שבאים מעולמות ערכיים שונים. האוניברסליות של שיח הזכויות לא נותנת מקום לאלה שחיים בתפיסה מסורתית יותר, או רואים בעצמם חלק מקהילה בעלת זהות מובחנת. השיח הזה לא נותן מענה לציבור רחב שחווה את הסולידריות כערך יסוד, שמאמין שעניי עירו קודמים. אין בו מענה לתרבויות שנושאות ערכים כמו כבוד, מסורתיות והמשכיות. בשלב מסוים התחלתי לחפש עולמות משמעות נוספים, מעבר לאלה של השמאל הקלאסי. גיליתי שיש דברים שאי אפשר להתווכח איתם: רגשות לאומיים, זיקה של אדם למקום שלו, שייכות תרבותית. הבנתי שצריך לאסוף את הטוב מהעולמות השונים לתוך תחום של טוב משותף". היום היא יו"ר ועד ההורים בבית הספר היהודי־ערבי ("הדו־לשוני") בירושלים, ופעילה יחד עם אליעז כהן במיזם "שני עמים מולדת אחת".
קבוצה רבגונית מאפשרת נקודות מבט מגוונות בנוגע לאתגרי החברה הישראלית. דוגמאות על קצה המזלג: ליאת, ספרדייה חרדית שנאבקת על זכויות חברתיות מול ממסד קהילתי אשכנזי; ציפי, חסידת גור המנהלת בית חולים פסכיאטרי ופועלת לקידום תעסוקת נשים בקהילתה; און, נכד לפלמ"חניקים המנהל פרויקטים חינוכיים בשומר החדש; יובי, שעלתה בצעירותה מאתיופיה ועוסקת בקידום בני קהילתה בחברה הישראלית; ועוד רבים וטובים.
אבל מה הלאה? אמפתיה ומפגש בלתי אמצעי אינם יכולים כשלעצמם לפתור בעיות עומק, או ליישב מחלוקות עקרוניות. מכאן צריך לעבור ליצירה של דרך לחיים משותפים, ואחד הפרויקטים של הקבוצה עסק בכך: "מסמך השפה", שניסח צוות בהובלת ד"ר מירב נקר־סדי, העומדת בראש המסלול לחינוך בלתי פורמלי בבית ברל. נקודת המוצא במסמך היא שהמאמצים הקלאסיים של השמאל להנחלת פרדיגמת "האחר הוא אני" לא הצליחו להציג תוצאות בחברה הישראלית. "זו קונספציה שהיא ביסודה מערבית, אוניברסלית וליברלית", מסבירה נקר־סדי. "במרכזה עומד האדם, על כבודו וחירותו. היא מאמינה שכל בני האדם נולדו שווים, ומתוך כך גם כל הקבוצות שוות. אבל התפיסה הזו מעוררת אי נחת, מאחר שהיא לא נותנת מקום למי שלא מקבל את הנחת היסוד האוניברסלית.
"מה אם כבוד האדם וחירותו אינו העיקרון המארגן של כולם? מה אם ההנחה שכל התרבויות שוות ערך אינה שייכת לכל התרבויות? הגישה המערבית הליברלית מציבה את עצמה כגישת־על אוניברסלית, משותפת לכלל בני האדם. בפועל היא נחלתה של קבוצה מסוימת של שמאל אליטיסטי, ואינה משקפת את כלל מערכות הערכים ועולמות המשמעות. יתרה מכך, היא מסמנת את עצמה כטובה והנאורה מכולן ומתיימרת להוות קנה מידה לכל מערכת ערכים תרבותית אחרת".
לדבריה, השמאל מאמין שהסדר החברתי נועד לשרת את בני האדם, ויש ליצור סדר חברתי שמבער אי שוויון. אבל השמרנים מאמינים שהסדר החברתי הוא תוצר של זהות תרבותית, המעניקה לאדם משמעות. "האדם הוא אדם בזכות ההקשר שהוא חי בו. זהותו, תפקידיו וכבודו נגזרים מהסדר החברתי הספציפי, ולא מהיותו אדם כללי, אוניברסלי. ה'אני' המסורתי הוא אני מורחב, שכולל את המשפחה, הקהילה והעם. מה שהשמאל הפרוגרסיבי רואה כעוול שמקורו בדיכוי, השמרן רואה כגילוי אחריות בסיסי לעניי עירו – גילוי אחריות הכרחי גם אם פרטים מחוץ למעגל משלמים עליו מחיר".
אז איך אפשר לגשר על המחלוקת הבסיסית הזאת?
"המסע שעברנו כלל הרבה תחנות של 'תרבות כנכס'. נחשפנו לסיפורי חיים של חברים בקבוצה. מתברר שכאב, טראומות ותחושות עוול הם לא רק סיפור פלסטיני אלא גם סיפור של הרבה קהילות יהודיות. המזרחים, האתיופים, החרדים, המתנחלים, הרוסים, ואפילו האליטות הישנות שהיו פעם על הסוס והיום מרגישות שגנבו להן את המדינה. כל אחד נושא כאב".
זה לא מחזיר אותנו להתבוססות בשיח המקופחים והמוחלשים?
"אז זהו, שלא. לדעתי התגלית של הקבוצה הזו היא שכאשר יש אמפתיה והכרה אמיתית בכאב, התגובה בצד השני היא נכונות לקחת אחריות על העתיד המשותף. כשאתה מגלה סולידריות כלפיי, אני חשה אחריות כלפיך.
"העיקרון השני שנקבע במסמך השפה של הקבוצה הוא שאין לנו באמת אפשרות לפתור את המחלוקות הגדולות, ולכן עדיף לא לעסוק בהן בכלל. יש כאן ויתור כפול: השמאל הפרוגרסיבי מוותר על הצדק המוחלט והשוויון המוחלט, והימין מוותר על הניצחון התודעתי. במקום זה שני הצדדים חותרים לזהות את הבעיות הספציפיות, ולגבש הסכמות קונקרטיות במטרה לקדם חיים משותפים. אם נתרגם זאת לקונפליקט מול ערביי ישראל, המסר הוא שלא נפתור את הוויכוחים ההיסטוריים על הנכבה ודרישת השיבה, אבל כן נוכל להתקדם בשילוב כלכלי אופטימלי שירוויחו ממנו גם היהודים וגם הערבים".
לא לקנטונים
עיקרון נוסף של מסמך השפה הוא שהחיים המשותפים לא מוכרחים להיות מוחלטים: אי אפשר לבטל את כל ההפרדות וההבדלות בחברה. ההמחשה הטובה ביותר לכך הייתה כשבמפגש שנערך בבית הנשיא פרש ניר ברוידא מהישיבה החילונית בינה את החזון שלו – לגור בבית משותף עם חרדים, מתנחלים, אתיופים, רוסים, חילונים וערבים. הוא הופתע כשהפעילה החברתית החרדית ליאת מלכה הבהירה לו שהיא מעוניינת להמשיך להתגורר בקהילה חרדית ולא מבקשת "להתערבב". בשלב מסוים נפל לו האסימון, שאפשר לחיות יחד גם כשהשיתוף חלקי ולקהילות יש אוטונומיה לנהל את חייהן כרצונן.
"זה דורש עוד ויתור מצד הפרוגרסיבים", אומרת נקר־סדי. "בתפיסת השמאל כל גבול קבוצתי הוא מדומיין, ואין לו הצדקה מוסרית, בין אם זו הפרדה מגדרית בלימודים גבוהים לחרדים, אוטובוס מהדרין או יישובים קהילתיים נפרדים ליהודים וערבים. אבל המסקנה שלנו היא שחיים יחד יכולים להיות גם בשיתוף חלקי. הבנה כזו יכולה לצרף לחזון שלנו הרבה קבוצות שיהיו מאוימות מחזון אגרסיבי של שוויון אזרחי מלא".
ד"ר סמבירא מסכימה. "ההנחה שלנו היא שכל הקהילות – החרדים, הערבים, המתנחלים והחילונים – חיות פה במרחב משותף, ולא הולכות להתאדות לשום מקום", היא אומרת. "הפערים בינינו גדולים, ועל ציר הזמן הם הולכים ומתעמקים בגלל הבידול במערכת החינוך והמרחק הפיזי במגורים. מתנחלים וערבים וחילונים וחרדים לא נפגשים הרבה ביומיום. השאלה היא אילו הסדרים אנחנו צריכים לייצר כדי להצליח לחיות פה יחד. האם הגיוני ששאלת הבריכה ברהט או בקריית־ארבע תיפתר רק בבג"ץ? האם ככה נקבל הכרעות?"
אם תשאלי את המשנה ליועמ"ש דינה זילבר תקבלי תשובה חיובית. יגידו לך ששוויון צריך לאכוף.
"בעיני כוח המשימה נתן המחשה לאפשרות אחרת. אחת המסקנות המרכזיות שלנו היא שחיים יחד לא גוזרים טשטוש ומחיקה של הזהויות השונות, ולכן השיתוף יכול להיות חלקי. לחברי כוח המשימה היה ברור שיש לאפשר השכלה גבוהה נפרדת לחרדים כדי לקדם את ההשתלבות שלהם בשוק התעסוקה, וזאת בניגוד לעמדה של שדולת הנשים. המסקנה לא התגבשה מעיון תיאורטי אלא ממפגש בגובה העיניים בין אנשים. גם לנציגי השמאל הליברלי המובהק שישבו פה היה ברור בסוף התהליך שהפרדה היא צורך לגיטימי של חלק מהקהילות, וכל עוד היא לא מייצרת היררכיות מחובתנו לאפשר אותה. שעות רחצה נפרדות בבריכה הן דוגמה מובהקת לכך. כך יצא שחילונים ליברליים קלאסיים הסכימו עם החרדי בירושלים יותר מאשר עם שדולת הנשים. את השיח הזה אנחנו צריכים לשכלל ולתרגל".
אם אתה לא יכול להניח תשתית משותפת בתחום הזהות, ואפילו לא להסכים שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז על אילו הסכמות יש לדבר?
נבו: "ההנחה הזו היא בריחה מהתמודדות. נניח שנוציא את הערבים מהחדר: האם אפשר להגיע להסכמות על הזהות הלאומית והדתית של ישראל בתוך הקבוצה היהודית? העימותים החריפים ביותר בקבוצה לא היו בין יהודים לערבים אלא בין יהודים ליהודים.
"אני מעדיף לעבוד תחת אקסיומות אחרות: שחוסר היכולת שלנו לחיות יחד הוא איום קיומי עלינו כחברה; שהיכולת שלי בעת הזאת לגבש הסכמות בשאלות של לאום או דת היא אפסית; שנגמר העידן שבו השבט האשכנזי ההגמוני מכתיב לכולם: זו המציאות שיצרתי, בואו תשתלבו. היום כולם רוצים להיות שותפים בבניין החברה, וצריך ללמוד את זה. אני לא רוצה לראות את ישראל כמדינת קנטונים שבה כל מגזר מתבצר בשלו ומתנתק האחרים. צריך לחפש את המכנה המשותף בין המתנחל מגוש עציון לערבי מהגליל. אם נעשה את זה אולי נפסיק להרוג זה את זה.
"אני ואתה חולקים תחביב משותף: שנינו מתאמנים בקראטה. הפעילות הזו יוצרת בין שנינו עולם שלם של משמעויות ותובנות ולקחים, שמי שלא חי את התחום לא פוגש. זאת למרות שאנחנו משבטים רחוקים עם מכנה משותף נמוך לכאורה. אני רוצה ליצור ממשקים מהסוג הזה בין העולמות. אם נלמד על מה אנחנו כן מסכימים נוכל ליצור סולידריות. מאידך, אם ניתקע על שאלות הזהות והמהות – למה נגיע? אולי לסמינר של גשר".
ולפעמים זה לא קראטה, אלא ריקוד. באחד מלילות המסע נערך "ערב טברנה יוונית" במלון הכשר בלרנקה אחרי יום עמוס הרצאות ודיונים. נגן בוזוקי ושני רקדנים הגבירו את אנרגיית ההפוגה, והפעיל החברתי המזרחי אופיר טובול התחיל לרקוד. אט־אט הצטרפו אליו עוד מהקבוצה, אך החרדים והדתיים נשארו לשבת בגלל הסיטואציה המעורבת. אחרי כמה רגעים הרוקדים התעשתו: הם רצו לחבר את כולם. וכך, באלתור של רגע וביוזמה חילונית למהדרין, חולק אזור הריקודים לשניים כמו בחתונה דתית. כשטובול, די־ג'יי בזמנו החופשי, השתלט על הפלייליסט, גם המוזיקה הפכה למופע של "לחיות יחד". כל הסגנונות – מפיוטים וניגונים ועד לשירים ישראליים קצביים – צבעו לנו שעתיים של ריקוד שמח ומשוחרר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
