באמצע הלילה שמעה שלומית אשר את אחד הילדים מקיא. היא רצה אליו מיד, רחצה אותו, הלבישה אותו בפיג'מה נקייה והרגיעה אותו. כשהגיע הזמן להחזיר את הילד למיטה, היא נוכחה לדעת שהמצעים המלוכלכים עדיין שם. איש לא החליף אותם בינתיים. רק אז נפל לה האסימון: היא לבד.
כמה ימים לאחר מכן היא הלכה בפעם הראשונה לסופרמרקט לערוך קנייה שבועית גדולה, ומצאה עצמה עומדת מול מדפי האפרסקים הבשלים ותוהה – האם להכניס כמה פירות לשקית, או לקחת קופסה. זו הייתה התלבטות קטנה, שולית, אבל גדולה מספיק כדי להציף את הרגשות אל פני השטח. בלב החנות אפשרה אשר לעצמה לשחרר סוף־סוף את הדמעות. בגיל 32, בלי בעל, בלי מקצוע ואפילו בלי רישיון נהיגה, היא לא ידעה איך ממשיכים מכאן הלאה.
חמש שנים אחרי הגירושין, כמעט כל השברים אוחו. אשר מצאה עבודה, עברה טסט, וגם את חשבון הבנק היא כבר מנהלת בקלות. בדרך היא למדה הרבה על עצמה, על המשפחה והחברה שסביבה, ועל אמונתה הדתית. את הקשיים ואת הניצחונות הקטנים שחוותה היא מבטאת בספרה "כנפיים" (הוצאת "קוראים") באמצעות דמותה של נועה, גרושה דתייה המתמודדת עם החיים החדשים – שהם גם חייה של אשר, וחייהן של גרושות דתיות רבות שראיינה לקראת כתיבת הספר.
"היום אני מבינה שיש לי שליחות", היא אומרת. "פונות אליי נשים גרושות או כאלו שמתלבטות אם לפתוח בהליך גירושין, ואומרות לי – 'את נותנת לנו כוח. אם הצלחת להגיע לאן שהגעת, זה אומר שהכול אפשרי'. כשאני התגרשתי, לא הכרתי סביבי אף אחד בסטטוס כזה. הייתי הראשונה שהתגרשה במשפחה שלי, ועברתי תקופה קשה של בדידות. את מתה לדבר עם מישהו מעל גיל עשר, ואין מי שיקשיב. אז היום אני נמצאת שם בשביל אחרות".
להתחבא מאחורי סופרמן
היא בת 37, אם לארבעה. ילדותה ("המפונקת", כהגדרתה) עברה עליה בפתח־תקווה. חייה פסעו "במסלול הרגיל של דתייה־לאומית – תיכון, שירות לאומי, בר־אילן, נישואין, התנחלות". באוניברסיטה למדה חינוך בלתי פורמלי וקרימינולוגיה. את בעלה הכירה כבר בגיל 16, ולאחר נישואיהם התגוררו ביישוב עלי ומשם עברו לקריית־נטפים שבשומרון. כשנולדה בתם הבכורה, קיבלו החלטה משותפת: שלומית תישאר עם הילדים, ובן זוגה, איש היי־טק, יפרנס את המשפחה. "רציתי לגדל את הילדה הראשונה בנחת. עד גיל שלוש הייתי איתה בבית, וכשנולדו שאר הילדים זה כבר היה טבעי לי. שכנעתי את עצמי שבעלי מרוויח טוב, אז אני לא צריכה לצאת לעבוד. זה דבר שמקובל גם היום אצל הרבה זוגות".
הבעל היה אחראי לא רק לפרנסה, אלא לכל משימה הדורשת שימוש ברכב – קניות, הסעת הילדים לרופא ועוד. "יצאתי מהצמר־גפן של ההורים היישר לצמר גפן הרך של הנישואין", אומרת אשר. "כשאת גרה ביישוב קטן, ומסביבך הרבה חברות שבחרו כמוך להישאר עם הילדים בבית, כל זה נראה לך טבעי מאוד. נפגשתי איתן בגן השעשועים בזמן שבעלי עשה את כל הסידורים בחוץ, ולא הרגשתי שום חוסר. הייתה לי זוגיות טובה, חברים טובים, ממש גן עדן".
ואז גן העדן קרס. אחרי עשר שנים הנישואין התפרקו. מפאת צנעת הפרט, היא אינה מעוניינת לפרט על הסיבות לגירושין. "אלוהים נתן לי סטירה מצלצלת", היא אומרת. הבית חרב אבל החיים לכאורה נמשכו, ורק רגעי היומיום הקטנים גילו לה שוב ושוב שהיא בקושי מסוגלת להתנהל באופן עצמאי. באמצע ארוחת צהריים, כשהקטשופ נגמר, היא הבינה שכל מה שיש לה בבית הם המצרכים שהביא בעלה בפעם האחרונה שיצא לקניות. גם מטלות פשוטות אחרות היו עבורה בגדר חידוש גמור. בשבת הראשונה שעשתה לבדה, היא לא ידעה איך לסדר את שעון השבת, וכך לאורך יממה שלמה נותר האור בבית דולק. במוצאי שבת מיד התקשרה לאביה, כדי להיות מוכנה לפעם הבאה.
"לקח לי זמן לשאול את עצמי: איפה היית עשר שנים? איך טמנת את הראש בחול? זו ממש לא הייתה אשמת בעלי לשעבר, שהגעתי למצב הזה. זו הייתה בחירה שלי, להתחבא במקום הנוח והמוגן. אני רואה סביבי הרבה נשים שממשיכות לבחור באותו הדבר, ולכל אחת מהן אני רוצה להגיד: תפתחי את העיניים. אולי טוב לך במקום הזה, אבל תחשבי רגע ותביני כמה את תלויה בו. זה באמת מתאים לך?
"אני לא מזלזלת בנשים שיושבות בבית ומגדלות את הילדים, אבל מי שבחרה בזה צריכה לבדוק שהיא לא צמצמה את עצמה לחלוטין מאחורי הגלימה של הגבר, הסופרמן של הבית. גם לי היה טוב עם זה, אבל במבט אובייקטיבי לא היה לי כלום למעט הילדים. לכן כדאי שנשים ידעו שתמיד אפשר לחשב מסלול מחדש".
מצוידת בתובנות החדשות, היא מצאה עבודה במחלקת התיירות של המועצה האזורית שומרון, והוציאה רישיון נהיגה ("גם בלי קשר לגירושין, זה אל"ף־בי"ת"). בין לבין היו גם כעס ומבוכה גדולה. "את רוצה להתכנס במיטה ולהישאר שם תמיד. וכשאת יוצאת כי אין לך ברירה, אנשים מסתכלים עלייך במבטי רחמים".
הסביבה הוכתה בהלם מהגירושין שלהם, אומרת אשר. כלפי חוץ הם נראו תמיד זוג חזק, סיפור אהבה יציב שנמשך מגיל הנעורים. כעת, במקביל לפרדה מבעלה, היא נאלצה להתמודד עם קשרים נוספים שהיו ואינם. "בעלי היה כמו בן בשביל ההורים שלי, ואני הייתי בת בית אצל ההורים שלו. אבל כשזוג מחליט לפרק את החבילה, גם המשפחה המורחבת מתנתקת. זה שבר עצום. לתקופה מסוימת הרגשתי שאני צריכה להיות חזקה בשביל ההורים שלי, והם מצידם ניסו לתמוך בי, אבל בעצמם היו שבורים".
מה לגבי החברים מתקופת הנישואין?
"ברור שהמערך החברתי משתנה, כי לחברים אין הסדרי ראייה", אומרת אשר בציניות. "הם לא יודעים איך לאכול את השינוי, עם איזה צד ללכת. הם גם מבינים שאם זה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל אחד. בהתחלה הבדידות הורגת, אבל עם הזמן נפתחתי לאפיקים חדשים. הכרתי אנשים מקסימים".
הוועדה להרכבת ריהוט
החיים ביישוב קהילתי, עם כל יתרונותיהם, יכולים להפוך לסיוט כאשר התא המשפחתי מתפורר. "את הולכת מצומקת ברחוב, כי כולם מדברים עלייך. כולם רוצים לדעת מה באמת קרה שם אצלך בבית", אומרת אשר. ובכל זאת, כשההורים הציעו שתעבור לגור לידם בפתח־תקווה, היא לא שקלה זאת אפילו לרגע. "חששתי שהילדים יחוו עוד שבר. לא רציתי לנתק אותם מהחברים ומבית הספר".
הקהילה שסביבה, היא מדגישה, מנסה לספק לה חיבוק ומעטפת תומכת. ויחד עם זאת, חשוב לה לעורר מודעות לקשיים של אמהות יחידניות ביישובים. "אני לא מאשימה אף אחד, כל אחד עסוק בחייו ובשגרה שלו. קשה לזכור להתקשר לשלומית ולשאול אם יש מי שיבנה לה את הסוכה, או לוודא שמישהו מרכיב את הבן שלי על הכתפיים בשמחת תורה. הגדול שלי בן 12, וכשהוא איתי בשבתות, הוא לא רוצה ללכת לבית הכנסת, כדי לא לשבת שם לבד".
חשוב גם להזמין את הגרושים והגרושות לסעודות שבת, אומרת אשר. "תציעו, תרימו טלפון, ואם פוטרים אתכם ב'לא' – תתקשרו שוב. נכון שאני אישית, כשהילדים לא אצלי, מעדיפה להישאר עם ספר מתחת לשמיכה. קשה לי לפגוש את אווירת המשפחה אצל חברות. הלכתי פעם או פעמיים, ואני פשוט מוצאת את עצמי מתגעגעת לילדים".
כשעברה דירה, היא מספרת, דווקא הייתה שמחה לקבל הצעות עזרה. במשך שעות הסתובבה באולמות התצוגה של חנויות הרהיטים: כל פריט שהצריך הרכבה, לא בא בחשבון מבחינתה. "לוקח שתי דקות לדפוק מסמר, אבל אני לא טובה בזה. התביישתי לבקש סיוע. לדעתי בכל יישוב וקהילה צריכה להיות ועדה שתציע מיוזמתה עזרה במקרים כאלה. לפעמים גברים מפחדים לבוא ולהושיט יד, כי במקום קטן הדברים עוברים מפה לאוזן במהירות האור. אם גבר יעצור ליד הבית שלי, בתוך דקות זה יגיע לקצה השני של היישוב. אחרי שהתגרשתי הייתה לי תחושה שגברים נמנעים אפילו מלדבר איתי. ממה אתם מפחדים? שאקפוץ עליכם?"
סוגיית היחס של היישובים לגרושים עלתה לדיון לא מכבר, לאחר שב"ישראל היום" פורסם סיפורו של נריה חברה, איש חינוך דתי שלא התקבל לאף יישוב באזור גוש טלמונים, שם מתגוררת גרושתו עם ילדיו. כתוצאה מכך, הוא עלול לאבד את זכויות המשמורת שלו.
"זכיתי שאני חיה כאן גם אחרי הגירושין", אומרת אשר. "נשארתי בשביל הערבות ההדדית, כי קהילה היא עניין חשוב. דווקא משום כך אני לא מצליחה להבין יישובים שלא מוכנים לקלוט משפחה שחורגת מהמסגרת של אמא, אבא וילדים. משוויצים ב'ואהבת לרעך כמוך', אבל יש מי שלא ייכנס פנימה. בואו נפתח את השער ואת הלב למשפחות שהן קצת שונות. גרושה בקהילה לא תערער את ההומוגניות שחשובה לכם כל כך. דווקא משפחות כאלו צריך לחבק, לא להקיא אותן. גם הילדים שלהן זכאים לתחושת יחד".
דמעות לקידוש
השבר המשפחתי של גרושים שומרי מצוות מוביל לעיתים גם לסדקים בזהות הדתית, הן במישור ההלכתי והן במישור האמוני. אשר, החברה בקבוצות פייסבוק של גרושים וגרושות מהמגזר, מכירה היטב את ההתלבטויות והשאלות שצפות. "הרבה פעמים בני הזוג הולכים לכיוונים שונים בקטע הדתי", היא מספרת. "אני אישית מאוד כעסתי על אלוהים. שאלתי למה זה מגיע לי. הייתי ילדה טובה ודוסית, אז גם אם השם כועס עליי, למה הוא מפרק לי את החיים? מעבר לכך, ביהדות הכול סובב סביב המשפחה – שבתות וחגים, ליל הסדר וראש השנה. מה את עושה ברגעים האלו בלי הילדים? כשעשיתי קידוש לבד בפעם הראשונה, נתתי לשיער שלי ליפול על הפנים כדי שיסתיר את הדמעות".
למרות הכאב והכעס שחוותה, היא מרגישה שהתהליך שעברה רק חיזק את אמונתה. "זו הייתה הדרך של השם לתת לי כאפה, וככל שבועטים בך חזק יותר, את עפה מהר יותר קדימה. אם לא הייתי מתגרשת, הייתי נשארת במקום הקטן שלי".
תחושת הכישלון המתמשכת התחלפה בחגיגות ניצחון קטנות. המשכורת הראשונה. או היום שבו ארגנה לבד את ארבעת ילדיה, הכניסה אותם למכונית ונהגה לבריכה ביישוב הסמוך. "הסתכלתי על הילדים משחקים, וידעתי שאני עשיתי את המינוי לבריכה, ושאני הסעתי אותם אליה. הרגשתי שמגיע לי צל"ש. לכל הדעות זו הצלחה מטופשת עבור אמא, אבל בשבילי זה היה רגע גדול".
כשהבינה שהיא כבר מצליחה לשרוד את היומיום, הגיע שלב ההתרוממות והתעוזה. תמיד היא כתבה למגירה או למחשב, אבל כעת החליטה לבטא עצמה בפומבי, בידיעה שחוויותיה אינן ייחודיות רק לה. את תחושותיה היא שיתפה בפייסבוק, בפוסטים שסיפרו על שבתות וחגים בלי הילדים, ועל יחס החברה הדתית לנשים בסטטוס שלה. עם הזמן הפכה לכתובת עבור גרושים וגרושות מהמגזר, שמבקשים להתייעץ עמה או סתם להזדהות. "אנחנו הפולניות חונכנו לטאטא את הדברים מתחת לשטיח, להשאיר את הכביסה המלוכלכת בבית", אומרת אשר. "לקח לי זמן להבין שלא עשיתי שום דבר רע. חברה אמרה לי שפייסבוק זול יותר מפסיכולוג, ושזה בסדר לכתוב שם. אחרי פוסט או שניים גיליתי שזה באמת עוזר לי לפרוק, ומעבר לכך – זה גם עושה טוב לנשים אחרות, שמגלות שהן לא לבד".
הרשת החברתית סיפקה לאשר נקודת מפנה, כשמצאה סוף־סוף הבנה אמיתית ותמיכה. "החברים הנשואים שלך אולי מגלים אמפתיה, אבל אף אחד לא יודע מה זה לעמוד על האסלה ולא לרדת למטה רק כי יש שם ג'וק ואין מי שיהרוג אותו. בקבוצות הפייסבוק של גרושי המגזר יש מאות גברים ונשים כמוני שמחפשים תמיכה. גם יצאו משם כמה זוגות, אבל המטרה היא בעיקר להיות מעגל חברתי אוהד. אנחנו גם נפגשים ועושים שבתות וחגים יחד".
מעבר לפוסטים שפרסמה בפייסבוק, אשר פתחה לעצמה במחשב קובץ שנקרא "החיים החדשים שלי", ובו רשימות כמו "למה זה קרה לי", ו"איזה דברים טובים הולכים לקרות". עם הזמן הצטברו הרשימות לחומר בסיס לספר שקרם עור וגידים. שמונה חודשים ארכה הכתיבה, שאת רובה עשתה בערבים השקטים, כשהילדים היו אצל אביהם. כך לבסוף יצא "כנפיים" לאוויר העולם, ומאז לדבריה היא מוצפת תגובות – בעיקר מנשים במצבה, אך לא רק.
"היה לי ברור שהסיפור שלי יכול לדבר אל רבים אחרים שעברו חוויות דומות, אבל התגובות הכי יפות בעיניי הגיעו דווקא מאנשים שהצליחו בעזרתי לתפוס מה עובר על גרושה. מישהי שעובדת איתי, אישה שנשואה כבר ארבעים שנה, אמרה לי שהספר גרם לה להבין עוד קצת על עצמה, על הזוגיות שלה, ועל הדרך הנכונה להתבונן באנשים שעברו משבר כזה".
אם ניקח את הפיד שלי כמייצג, נדמה שכל הגרושים מבלים בחופשה בלתי נגמרת בסיני. גם את נשמעת קצת כמו תשדיר שירות לגירושין, "נפרדתי וצמחתי". כששיעורי הגירושין במדינה בכלל ובמגזר הדתי בפרט הולכים ועולים, את לא חושבת שלפעמים האצבע קצת קלה על ההדק?
"להתגרש זה שבר מטורף, וזו בהחלט צריכה להיות האופציה האחרונה. אני לא מדברת על אלימות או על מקרים קיצוניים אחרים שבהם ברור שצריך לקום וללכת. גירושין צריכים להגיע רק אחרי שניסיתם הכול. רק אז צריך לפתוח את הדלת ולצאת. היום זו מגפה, ולפעמים האצבע בהחלט קלה על ההדק. אנשים חושבים שאם יתגרשו, הכול יסתדר להם בחיים. גברים חושבים שבחורות יעמדו לפניהם בחצר הבית, נשים מאמינות שיגיע אביר חלומות שיעריך אותן ואת ההשקעה שלהן בילדים. בסופו של דבר צריך לקחת בחשבון שאת נשארת עם עצמך. השאלה צריכה להיות: האם כשתהיי לבדך תרגישי טוב יותר מאשר היום? אם התשובה היא כן, וניסיתם הכול ועשיתם ככל יכולתכם, אז מתגרשים. כשהגעתי לבית הדין, הדיין אמר: 'חבל, המזבח מוריד דמעות כשזוג מתגרש'. תאמיני לי שאנחנו בוכות יותר, אבל כשלא נותר מה לעשות, זו חייבת להיות אופציה".
להתפשר באוכל, לא במשפחה
העיתונאית והסופרת אמילי עמרוסי, בטורה השבועי בעיתון ישראל היום, יצאה בשבוע שעבר בקריאה לזוגות: עשו הכול כדי למנוע מילדיכם ומעצמכם את ייסורי הגירושין. "זוגות שנשארים יחד כפשרה, כן, רק למען הילדים – הם מודל של הורים מצוינים", כתבה. הדברים עוררו פולמוס וכעס בקרב גרושים רבים, ואשר ביניהם. "אני מעריכה מאוד את אמילי", היא מקדימה. "אני חושבת שמאז גירושיה היא פותחת צוהר לעולם מאתגר ולא פשוט, וזה מבורך. אבל עם הטור האחרון לא הסכמתי. כן, גירושין הם לא כיף גדול. הקשיים שלנו ושל הילדים לעיתים בלתי נסבלים, וטוב שהיא תיארה איך נראה העולם ביום שאחרי. אבל מפה ועד לעודד אנשים להישאר יחד כפשרה? אמילי כתבה על מחקרים שעסקו בילדים להורים גרושים והעלו תוצאות מחרידות. ומה עם מחקרים על מצב הילדים שגדלים בצילו של בית מלא מריבות ואווירה מתוחה?
"הילדים זה תירוץ נוח מאוד כדי לא להתגרש, כי גם אם בסופו של דבר הם מסתגלים לכל מצב, זה בהחלט מערער להם את החיים. ההתמודדות אף פעם לא באמת נגמרת. אבל אם רע לבני הזוג, זו לא גבורה להישאר. פשרה היא בחירה בבינוניות. להתפשר אפשר באוכל – לאכול סנדביץ' במקום ארוחה. אבל מה בדיוק הילדים לומדים מהורים כאלה? שעל אהבה וחברות צריך להתפשר? שוב, אנחנו לא מדברים על מצבי קיצון, אלא על זוגיות בינונית. בחורה נמצאת בנישואין לא מאושרים, עם בעל שלא מכבד אותה ולא טוב אליה, אבל לילדים הוא אבא טוב. מה אז? היא לא צריכה לבחור להישאר בבית רק בגלל מחשבה על העתיד הקשה שצפוי לה אחרי הגט. כל זוג וכל אדם במצב כזה צריך ללכת לייעוץ מקצועי, ולא לפעול רק לפי האינסטינקט של 'טוב או לא טוב לילדים'. לכו לטיפול, תבדקו, תתייעצו ותקבלו החלטה מושכלת. אל תישארו ביחד כפשרה. זה בדיוק ההפך ממצוינות".
עכשיו כשבנית את עצמך ואת חייך מחדש, יש מחשבות על פרק ב'?
"עד לאחרונה כמעט לא נפגשתי עם גברים למטרה כזו. לא הבנתי למה במשך חמש שנים לא היה לי מישהו, אבל בדיעבד אני חושבת שמלמעלה רצו שאוציא את הספר לבד, בלי עזרה, שלא אהיה תלותית. היום, כשהמשימה הושלמה, אני פנויה מחשבתית ללכת על הדבר הזה.
"כל הרעיון של פרק ב' הוא התמודדות לא פשוטה. אתה בא אליו ממקום שלם יותר, אתה יודע מה אתה רוצה, ובעיקר מה אתה לא רוצה. אתה כבר לא מתפשר בקלות. הסטטיסטיקה של גירושין שניים היא מאיימת, ועוד לא התחלנו לדבר על המורכבות סביב הילדים, אבל הפחד הכי גדול הוא שהלב יישבר שוב. אני מאמינה ומקווה שעכשיו אני בשלב המתאים לקחת את הסיכון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
